רק היום: סוס יוקרתי מארצות הברית

"טקסס בישראל" מכריזה הודעה לעיתונות שהופצה ופורסמה באמצעי התקשורת בשבועות האחרונים, "לראשונה בישראל תיערך מכירה פומבית יוקרתית של סוסים בסגנון המכירות הפומביות הנהוגות בדרום ארצות-הברית". אם זה מאמריקה – זה חייב להיות טוב. או שלא? האם באמת כדאי לחקות מכירות פומביות בסגנון דרום ארצות-הברית?

הדרום האמריקני אכן מצטיין במסורת ארוכה של מכירות פומביות. עד לפני כ-150 שנה, הן היו מגוונות אפילו יותר מהנהוג כיום.

המתיישבים האירופיים בדרום ארצות-הברית הרבו לקיים מכירות פומביות אשר בהן הוצעו יחד, ללא הבחנה, סוסים, עבדים, קרקע ורהיטים.

צירופים אלה איבדו משהו מססגוניותם בעקבות מלחמת האזרחים וביטול העבדות, אבל מודעות הפרסומת הוותיקות עדיין מעניינות כשהיו, משום ש"סגנון המכירות הפומביות" השתמר בהצלחה עד עצם היום הזה.

בני-אדם, לשמחתנו, כבר אינם נמכרים בשווקים ובירידים. אך למי שנדמה שבזה תוקן העולם ונחתם פרק היסטורי חשוך, כדאי לעיין בפרסומות הישנות והחדשות למכירות פומביות – ולחפש את ההבדלים.

התוצאות יביכו גם את מי שמשוכנע ש"מותר האדם מן הבהמה" חותם את הדיון. מסתבר, שההבחנות בין אדם לסוס מתערפלות, ולאו דווקא בדרכים צפויות, כשהיצור החי הוא סחורה.

מין; גיל; שם פרטי; מצב בריאותי; ניסיון וכישורי עבודה; מוצא; וכמובן מחיר בהזדמנות – פרטים כאלה מפארים את הפרסומות לסחורות החיות מכל המינים (אם כי רק לקוחות פראיירים לא ימששו את הסחורה במו-ידיהם לפני הקנייה). אם לא ראיתם את כותרת הפרסומת, לעתים קרובות לא תוכלו לנחש מהו המין הביולוגי של הסחורה.

פסטיבל תארים: כך משווקים את החיה

כך במבט ראשון. במבט שני, מתבלטים לפחות שני הבדלים. ראשית כל, עבדים לא זכו לתארים מחמיאים כמו "אציל", "נדיר" או "מושבח", והם לא "ניצחו" ב"תחרויות יופי". העולם השיווקי של סוסים, לעומת זאת, רוחש מושגים עולצים שכאלה, שגורמים לך לחוש כאילו מדובר במועדון מעריצים ולא בעסק מסחרי.

דרוש לא מעט מאמץ כדי לקלוט שמאחורי שפת הפסטיבל הזו מסתתרות מניפולציות תורשתיות, שנועדו לעצב דורות של סוסים תוך התאמה לקפריזות אנושיות: לשלול מהסוסים כל בחירה של נסיבות רבייה נורמליות, ותחת זאת לכפות עליהם רבייה שמטרתה להקצין מוזרויות תורשתיות. תופעה כזו אינה מוכרת לנו מהעולם האנושי. היא זרה לנו עד כדי כך, שאנו מתקשים להבחין ש"השבחה" היא למעשה אחת מצורות האלימות הקיצוניות ביותר עלי אדמות.

ויש הבדל שני בולט בין הסחר בבני-אדם לסחר בחיות אחרות: שלא כמו עבדים, הסוסים שיימכרו במכירות פומביות בדרום ארצות-הברית יסיימו את חייהם כשהם תלויים ברגל אחת וגרונם חתוך. האמריקנים, נשמות טובות שכמותם, נחרדים אפילו מהמחשבה על אכילת בשר סוס (ממש כמו הישראלים!).

אבל, מה לעשות – זה לא משתלם להחזיק סחורה שכבר לא רצה מהר, או לא סוחבת משאות כמו פעם, או שסתם סר חנה. מזל שהברברים מעבר לים אוכלים בשר סוס, וכך נמצא פתרון לסחורה המיותרת. אמריקנים רבים לא התלהבו מהפתרון הזה ולכן בשנת 2006 נאסרה שחיטת סוסים בארצות-הברית.

חיבה מסחרית לסוסים?

לחלק מהסוסים זה עזר, לרובם לא: בשנת 2010 נשלחו 138,000 מהם במסעות מפרכים מתוך ארצות-הברית למשחטות בקנדה ובמקסיקו. מסיבה זו או אחרת, ממשל אובמה החליט לאחרונה להתיר מחדש את שחיטת הסוסים בארצות-הברית.

• אריאל צבל, עובד בעמותת "אנונימוס ", מרצה בתחום "יחסי אדם-חיה" , כתב בנושא תזה לתואר שני ועבודת דוקטורנט