פרשת בשלח: לצאת לחירות, להשתחרר מהגדרות

פגשתי משפחה עם ילדה מתוקה מאוד בת 3, הלוקה בתסמונת-דאון. ההורים ביקשו להתייעץ עמי והייתה להם סידרה של שאלות. אחת מהן ברצוני לחלוק עימכם. "אני מחנכת את ילדיי בצורה רגועה מאוד", אמרה האם "איני לוחצת, איני מתווכחת, אני משיגה את מטרותיי בדרכי שלי. אבל איני יודעת כיצד לנהוג עם בתי עם התסמונת דאון? האם לדרוש ממנה? האם לנהוג בה כמו שאני נוהגת עם שאר ילדיי?"

• זמני כניסת שבת - ועוד על פרשת בשלח
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• לא תנאף - זה גם ברשת/ דינה אברמסון
• כבר ראיתם את הקמפיין של רבי נחמן?
• החילונים החרדים, והחרדים החילונים
  

השאלה הזו, שאותה אני שומע בווריאציות שונות, נובעת מהנחה סמויה שפעמים רבות אפילו השואלים עצמם אינם מודעים לה - והיא שתכונה אנושית מסוימת שיש לאדם משתלטת על כל הוויתו. אך לא כך הדבר. התסמונת משפיעה על תחום מסוים של התנהגותו וחשיבתו של האדם ולא בהכרח על כל תחומי חייו.

השאלה הזו נשאלה בתחום ההלכה על מצב של "שוטה לחצאין", דהיינו אדם שיש לו אזורי נורמליות ואזורים שבהם הוא מתפקד בצורה לא תקינה. להלכה נפסק כי אדם כזה איננו "שוטה" בכל הוויתו, אלא הוא נבחן בכל מקרה לגופו. כמה יפים דברי הרמב"ם בהלכות עדות שכותב לגבי זיהויו של אדם כשוטה: "ודבר זה, לפי מה שיראה הדיין, שאי-אפשר לכוון הדעת בכתב" (הלכות עדות ט', י'). דהיינו, לא נוצרה "קופסה" או "הגדרה מקובעת" לתוכה ניתן להכניס את האדם, כל מקרה לגופו.

על כן אמרתי לאותה אם, חנכי את בתך כשם שאת מחנכת את כל ילדיך, וכשם שאת מתאימה את גישתך העקרונית לכל ילד לפי מצבו באותה שעה.

כך גם אנחנו, עסוקים כל הזמן בלהכניס את עצמנו וילדינו ל"קופסאות" שמסמאות את עינינו מלראות את המורכבות שלהם - את צלליהם, אך גם את אורותיהם. וכך אנו עסוקים בלהגדיר את זולתנו: "דתיים וחרדים, חילונים ומסורתיים, ימין ושמאל, אשכנזים, מזרחיים רוסים ואתיופים".

"אותו" לא נקבל לבית ספרנו, ועם ההוא לא נתחתן, ולדעותיו לא נקשיב אפילו - רק בגלל שהוא לא שייך ל"קופסה" המתאימה.

את השיעור המצמרר ביותר מעביר לנו המדרש. לאחר קריעת ים סוף, המתוארת בפרשת השבוע שלנו "בשלח", שבה צבאו של המלך האכזר פרעה טובע בים, תוך כדי מרדפו אחרי העבדים המשוחררים, מלאכי השרת רוצים לומר שירה על הנס המופלא: "בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה. אמר להם הקב"ה: מעשה ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה?!"

המלאכים רואים במצרים רק את האויב האכזר, המצרים כולם נכנסים לקטגוריה הזאת. זה מתאים לראייתו הסטריאוטיפית של המלאך. הראייה האלוקית רואה את הכוּליות. המצרים אינם רק "אויבים", הם גם "מעשה ידיו של אלוקים". מותר לשמוח על הגאולה ("ליל הסדר") אך לא להרבות בשירה.

מיהו אוטיסט? 

הייתי בכנס מיוחד במינו של מרכז לחקר האוטיזם שנוסד באוניברסיטת בר-אילן. היה מתח מובנה ומרתק בין החוקרים לבין ההורים והקלינאים. בעוד שהחוקרים מקבלים את ההגדרה "אוטיזם" (או כפי שהיא מכונה היום "ספקטרום אוטיסטי") ומחפשים בנרות את הגנים הגורמים לתופעה או בדיקת דם שתאפשר זיהוי מוקדם שלה, ההורים והקלינאים מצידם טענו כי כל ילד הינו עולם מלא, שונה, ומיוחד. זה לא נכון להכניס אותו לקופסה מוגדרת היטב. זה גם לא נכון, טענו ההורים, שלא להתייחס למה שיש לו, לאזורי הנורמליות שלו.

אבי מורי, פרופ' פוירשטין, טען כי ניתן אף לתהות האם ההגדרה הזאת אינה יותר מאשר מקבץ תופעות שאנו קושרים אותם באופן

מלאכותי להגדרה אחת? אולי המונח שמשתמשים בו "טווח אוטיסטי" אינו אלא פרפורי גסיסה של המונח הישן והמקובע. או כמו שציטט אחד ממשתפי הכנס שציטט חוקר שמכנה את ההגדרה לאוטיזם כ"un-definition definition" דהיינו, הגדרה לא הגדרתית.

טל, מנהל המיזם, מסר לידי צמיד פלסטיק לענידה שבו מתארים היוזמים את תפיסתם את האוטיזם. ובכן, על הצמיד מוטבעים חלקי פאזל, בצבעים שונים, לא מחוברים, מפורקים. כמה מזיקים הפאזלים השלמים, המהודקים היטב, אותם אנו טווים על זולתינו. כמה מזיקות ההגדרות האלה לנושאיהם. לקויות למידה, מפגר, תסמונת-דאון, אוטיסט, ומכאן לחרדי, דתי, חילוני, ימני ושמאלני, מתנחל, וליברל. הלוואי והפאזל המפורק היה נצרב בתודעה שלנו, לא רק לגבי האדם המתואר כ"אוטיסט" אלא גבי כל אחד מאיתנו. "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?".