קה פאסה, פרננדו טורס
הרבה זמן מתרוצץ פרננדו טורס במדי צ'לסי ולא מצליח להבקיע. את השנה הראשונה בקבוצה ששילמה תמורתו 50 מיליון פאונד הוא סיים עם שלושה שערים בלבד - ולא עזרו כפפות המשי שטיפלו בו, חילופי המאמנים או החבר שהביאו מוולנסיה במיוחד בשבילו. נכון, אומר נדב יעקבי, על כל סקורר ענק עוברות עונות יבשות. רק שבמקרים האחרים הן אכן עוברות
"להיות חלוץ זה כמו להיות בקבוק קטשופ", קבע לפני כמה שנים רוד ואן ניסטלרוי בעיצומה של בצורת שערים. "אתה מנער ומנער את הבקבוק, ושום דבר לא יוצא - אבל כשזה מתחיל לצאת, זה לא נפסק". ההולנדי העביר את המשל החביב הזה בירושה לגונסלו היגואין, החלוץ הארגנטינאי הצעיר שהצטרף אליו אז בריאל מדריד, וזה העביר אותו הלאה לכריסטיאנו רונאלדו, שגם הוא השתמש בו לא פעם. המסר ברור: בלי שום קשר לעגבניות בבקבוקים, חלוצים נמצאים על המגרש כדי להבקיע שערים. אם הם לא מצליחים לעשות את זה, תנו להם קצת זמן וזה יעבור.
חלוצים נמדדים רק בשערים. לא בתרומתם למאמץ הקבוצתי, לא בסיוע להגנה ואפילו לא בבישולים. את הכישרון להבקיע הם מביאים מהבית, לפי עיקרון פשוט ותקף תמיד: או שבורכת בכישרון החשוב והנדיר הזה, או שלא. מי שלא היה סקורר בצעירותו לא יהפוך לכזה כשיגיע לבוגרים, ואין כמעט מה לעשות בנדון. לכן השחקנים היקרים ביותר בכדורגל הם הסקוררים. ואם לחזור מהנמשל אל המשל, לכל אחד מהם נתקע פעם הקטשופ בבקבוק.
כל חלוץ, לרבות הגדולים ביותר, חווה רגעי משבר שבהם הכדורים הלכו לכל מקום אפשרי - לקורות, ליציע, לרגל של השוער - רק לא לרשת. זה יכול להיות עניין של שבועות, לפעמים גם חודשים, אבל בסוף זה תמיד נגמר. צדק ואן ניסטלרוי: כמו שאף אחד לא שוכח איך לרכב על אופניים או לעשות סקס, ככה חלוץ אמיתי לעולם לא ישכח איך מבקיעים שערים, גם אם מדי פעם תעבור עליו תקופה איומה.
אלא שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, ומהכלל הזה יוצא פרננדו טורס.
פעם הייתי
כבר יותר משנה מנסים כל פרשני הכדורגל, המומחים והפסיכולוגים להסביר איך קרס אחד החלוצים הטובים שידע הכדורגל. איך הוא שכח להכניס את החפץ העגול לתוך שער ברוחב 7.32 מטרים ובגובה 2.44 מטרים. את מה שעשה עד לפני שנה בקלילות ובנונשלנטיות מרגיזה, כאילו לא היה אלא צחצוח שיניים של בוקר, הוא לא מסוגל לעשות עוד. אבל באמת לא מסוגל: מאז שעזב את ליברפול והצטרף לצ'לסי, נרשמו לזכות טורס שלושה שערי ליגה בשנה אחת שלמה.
מדובר בתעלומה שאין לה שום הסבר הגיוני, וגם לא תקדים. יש חלוצים שהם מחמיצנים כרוניים (האם רוני רוזנטל בקהל?), כלומר כאלה שיודעים להבקיע לא רע בכלל, אבל היחס בין ההחמצות להבקעות שלהם די דומה. פה ושם הם חווים עדנה ומבקיעים בצרורות, אלא שבדרך כלל מסתיימות תקופות הזוהר שלהם במהרה. אז הם חוזרים להיות השחקנים האלה שהאוהדים אוהבים לקלל ולשלוח לספסל במקרה הטוב, ולקבוצות אחרות במקרה הפחות טוב.
טורס מעולם לא היה כזה: הוא סקורר מלידה. גם אם היו לו ארבעה־חמישה משחקי נפל, תמיד ידעת שבסוף הסטטיסטיקה שלו תתיישר. הרי זה קורה לרונאלדו ואפילו ללאו מסי, ובעבר לגרד מילר, למרקו ואן באסטן, לגבריאל באטיסטוטה. לכל הגדולים. רק שהקטשופ של טורס תקוע כל כך הרבה זמן שאתה חייב לתהות אם הוא לא התייבש.
בדיוק לפני שנה זה נראה אחרת לגמרי. טורס עבר לצ'לסי, והפך לכדורגלן היקר ביותר בהיסטוריה של הליגה האנגלית ולרביעי הכי יקר בתולדות הכדורגל העולמי (אחרי רונאלדו, זידאן וקאקה). 50 מיליון פאונד שילם רומן אברמוביץ לליברפול תמורת "אל ניניו", הילד, ולאיש לא היה ספק שנחתמה פה עסקה מצוינת. ליברפול אמנם לא קטפה שום תואר במהלך שלוש וחצי השנים שהילד שיחק אצלה, אבל זה לא הפריע לו להבקיע כמו משוגע במדים האדומים.
קצת מספרים? 24 שערים בעונה הראשונה, ו-65 שערים ב-102 משחקי ליגה; כניסה לספר השיאים של ליברפול כשחקן שהבקיע 50 שערים בזמן הקצר ביותר (84 משחקים בלבד); מקום שני במשאל "כדורגלן השנה" באנגליה בעונת 2007-2008 (הוא סיים שני רק לרונאלדו, אז עדיין שחקן מנצ'סטר יונייטד).
העונה הראשונה של טורס בליברפול הייתה חלומית. 24 שערי הליגה הפכו אותו לזר שכבש הכי הרבה בעונת הבכורה שלו בפרמייר ליג, בנוסף לתואר סגן מלך שערי הליגה האנגלית. יחד עם ההצלחה הפנומנלית באנגליה הוא התבלט גם כאחד המובילים בנבחרת ספרד; ביורו 2008, אחרי שראול נופה מהסגל, הוא היה לאחד השחקנים המזהירים בהרכב של המאמן לואיס אראגונס.
השיא היה בגמר יורו 2008, כשספרד ניצחה את גרמניה באיצטדיון ארנסט האפל הווינאי. התמזל מזלי להיות אחד מ-50 אלף הצופים שראו את ההיסטוריה מתרחשת מול עיניהם: ספרד הפכה באופן רשמי לנבחרת הטובה בתבל, ושער הניצחון נורה מרגלו של אל ניניו. זה היה מהלך טיפוסי של חלוץ גדול, שמנצל את כל יכולותיו הפיזיות והמנטליות כדי להבקיע במשחק הכי חשוב בקריירה שלו. בסיום השנה הוא הוכתר באופן רשמי לכדורגלן השלישי בעולם בטיבו, מיד אחרי מסי ורונאלדו.
טורס לא התחיל להבקיע רק ברגע שכף רגלו נחתה באנפילד: בגיל 16 הוא ערך את הבכורה שלו במדי אתלטיקו מדריד, וכשעזב אותה כעבור שש שנים נרשמו לזכותו 82 שערי ליגה. מאז שהפך לשחקן הרכב קבוע במדי הקולצ'ונרוס, בגיל 17, לא הייתה עונה שסגר בפחות מ-13 שערים. זה נתון מבריק שהמשיך איתו גם לליברפול, ובזמנו הוא אפילו לא היה מאוד מפתיע. המהירות הפנומנלית של טורס, השליטה שלו בכדור, ובעיקר היכולת להיות מרוכז ברחבה כשהשער קרוב אליו - כל אלה הפכו את הילד לאימת ההגנות בספרד ואחר כך גם באנגליה.
תשאלו את נמאניה וידיץ' ואת ריו פרדיננד מה יש להם להגיד על טורס, והכי טוב שתבדקו מה חושב עליו קרלס פויול, הבלם האגדי של ברצלונה. גם כששיחק באתלטיקו מדריד המחורבנת יצא טורס מכל מפגש מול בארסה במאזן אישי חיובי, בדרך כלל אחרי שהתעלל בפויול.
טוב, כל זה הוא היסטוריה. בליברפול כבר לא מפרגנים; מבחינת האוהדים, טורס בגד בהם כשהתפתה לכסף הגדול של אברמוביץ (בצ'לסי הוא סוגר שבוע עם 200 אלף פאונד בכיס, כמעט כפול ממה שהרוויח בליברפול). היום חוגגים באנפילד על כל משחק שבו הילד לא כובש, ועוד יותר נגנבים כשהוא מחמיץ מול שער ריק. אבל אף אחד שם לא שוכח את רגעי האושר העילאי שהעניק להם במדי ליברפול, במיוחד כשקרע את שער היריבה מנצ'סטר יונייטד. לשמחתם, זה קרה כמה וכמה פעמים.
חרדתו של החלוץ
אוהדי צ'לסי קיבלו בזרועות פתוחות את טורס בראשית 2011. הקבוצה של קרלו אנצ'לוטי הייתה אז אלופת אנגליה, והכוכב הספרדי הגיע כדי לסייע לה להתמודד על אליפות נוספת, ובעיקר כדי לנסות לקחת את גביע הצ'מפיונס בפעם הראשונה. זה לא קרה. ברבע הגמר התייצבה צ'לסי מול מנצ'סטר יונייטד, וטורס, שלא הצליח לכבוש עד אז במדים הכחולים, שוב איכזב - דווקא מול קבוצה שכל-כך אהב לחלל את השער שלה. יונייטד, שדהרה לעבר תואר אליפות נוסף, הדיחה את צ'לסי והשאירה אותה בלי שום דבר להתנחם בו.
אחרי שמונה משחקים רצופים של צ'לסי בלי גול אחד של טורס, החלו התלחשויות והרמות גבה ביציעי סטמפורד ברידג'. כשזה התמתח לרצף של 14 משחקי בצורת, הלחש הפך לקול רם. אוהדים וגם אנשי תקשורת הרגישו שמשהו פה לא מסתדר. אמנם לוקח זמן להתאקלם בקבוצה חדשה, במיוחד כששחקן עובר באמצע העונה, וצריך להתייחס בסבלנות ולתת תקופת חסד. אבל לא היה מדובר בעוד שחקן מן השורה, אלא בחלוץ ענק שעלה 50 מיליון פאונד. ראבק, 14 משחקים בלי למצוא את הרשת?
ב-23 באפריל, בערך שלושה חודשים מאז המשחק הראשון שלו במדי צ'לסי, זה סוף סוף קרה. טורס הבקיע את השער השני בניצחון 0:3 על ווסטהאם, נועלת הטבלה. אנשי הסטטיסטיקה ספרו לו 903 דקות יובש רצופות על המגרש עד שהגיע שער הבכורה המיוחל. סבבה, חשבו כולם, הקללה הוסרה. הפרשנים ניתחו ואמרו שבסך הכל היה כאן ביטחון עצמי שקצת הלך לאיבוד והנה הוא חוזר; שתג המחיר הכבד של 50 מיליון פאונד ישב לו על הכתפיים והפריע לו לתפקד; שאין ספק שעכשיו כל זה נגמר. "החיוך חזר אליו, עכשיו יחזרו גם השערים", כתב אחד מבעלי הטורים.
קדחת. עד סוף העונה שעברה לא הבקיע טורס שער נוסף, כך שאת חצי העונה הראשונה בצ'לסי הוא סיכם עם שער בודד ב-18 משחקים. התואר עלוב לא מתחיל לדגדג את הנתון הזה, וגם השינוי בעמדת המאמן בתחילת העונה הנוכחית לא שינה הרבה. אנצ'לוטי עזב, אנדרה וילאס בואס הגיע, אבל מבחינת הילד דבר לא השתנה. שנת 2011 הסתיימה, והמאזן שלו נשאר מחפיר: שני שערים ב-14 משחקי ליגה. נכון שזה שיפור של 100 אחוז לעומת 14 משחקי הליגה הקודמים שלו, אבל אוי לסטטיסטיקה במקרה הזה.
בכל שנת 2011 שותף טורס ב-28 משחקי ליגה, והבקיע בהם שלושה שערים. אם ניקח בחשבון גם את כל יתר המשחקים שלו במדי צ'לסי בשנה הזאת - בגביע, בגביע הליגה ובאירופה - נגיע לחמישה שערים ב-38 משחקים. היו כבר מי שאמרו שעל כל שער שלו שילמה צ'לסי עשרה מיליון פאונד. מי יכול להתווכח איתם.
אבל עזבו מספרים וסטטיסטיקות, ובואו נדבר רגע על המהות. יש כאן שחקן צעיר, מוכשר, מקצוען, שכל חייו ידע שהוא הכי טוב במה שהוא עושה. פתאום, לכאורה ללא שום סיבה נראית לעין, הוא הפסיק לתפקד. על שום מה ולמה?
אפשר אולי לאתר רגע שבר דרמטי במשחק של צ'לסי מול מנצ'סטר יונייטד באולד טראפורד בתחילת העונה. יונייטד הייתה טובה יותר ועלתה ליתרון 0:3. טורס עבד קשה, כמו תמיד, ואז התחילה המחצית השנייה. ניקולס אנלקה שנכנס כמחליף שיגר מסירה מדויקת לרחבה. טורס לא חשב יותר מדי, ומול השוער דויד דה חאה - מזווית לא הכי מחמיאה, בנגיעה אחת קלילה - שלח כדור לפינה הרחוקה של השער. זה נכנס. השער הראשון שלו העונה, כיבוש מצוין של חלוץ שיודע את העבודה. שוב חזרו אותן תקוות שאולי הפעם זה יקרה, אולי זה יהיה הרגע שבו גלגל המזל של טורס סוף סוף יתהפך.
שבע דקות לסיום קיבל טורס מסירת עומק, ובתנועה המהירה האופיינית לו הגיע מול דה חאה. הטעיה קטנה, השוער מאחוריו, השער כולו לפניו: רחב, מזמין ובעיקר ריק. אוהדי צ'לסי כבר פינטזו על הקאמבק המפואר. רק שבע דקות נשארו, אבל כשחוזרים מפיגור 0:3 ל־2:3 הכל אפשרי. הייתה רק בעיה אחת קטנה. טורס בעט החוצה.
האמת, הוא בעצמו לא האמין. הילד הביט ברשת שלא זזה, אחר כך בדשא, ואחר כך שם את הידיים על הראש. מסביב הוא שמע עשרות אלפי פיות צוחקים עליו. ההחמצה המזעזעת הזאת, דווקא במשחק שבו כבש את שער הבכורה שלו העונה, חיסלה את שארית האמונה העצמית שעוד הייתה לו. אני די בטוח שברגע ההוא פרננדו טורס היה משוכנע שהטילו עליו קללה.
סינדרום יוהנסבורג
איך אפשר להסביר את הפיאסקו של טורס? נדמה שאין מילים לתאר אותו או מקרים אחרים להשוות אליו. אפילו אנדריי שבצ'נקו, החלוץ שרומן אברמוביץ התעקש לרכוש והתברר ככישלון מפואר, כבש פי שניים ממנו בשנתו הראשונה. ובניגוד לטורס, שהגיע ללונדון בגיל 26 ובשיא יכולתו, שבצ'נקו נחת בסטמפורד ברידג' בסיטואציה אחרת. הוא כבר היה בן 30, מעט איטי, בלי שום היכרות מוקדמת עם הסגנון האנגלי השונה כל-כך מהאיטלקי.
כשהמאמן הפורטוגלי וילאס בואס הגיע לצ'לסי בקיץ האחרון, הוא היה משוכנע שיצליח להחזיר את הילד למוטב. אחת הסיבות העיקריות לכך שהוא התעקש על רכישתו של חואן מאטה, קשר ולנסיה ונבחרת ספרד, הייתה למצוא לטורס עזר כנגדו, גם מבחינה מקצועית וגם מההיבט החברתי. מאטה עשה ככל יכולתו, אבל זה לא עבד.
יש הטוענים שסגנון המשחק של צ'לסי לא מתאים לטורס, ושבליברפול הוא פרח בזכות שיתוף פעולה נהדר עם סטיבן ג'רארד, שהיה מפטם אותו במסירות עומק שהתאימו בדיוק למהירות ולעוצמה המתפרצת של הספרדי. רק שההסבר הזה קלוש: מסירות עומק קיבל טורס גם בצ'לסי, לא רק ממאטה אלא גם מפרנק למפארד ומג'ון אובי מיקל. הוא פשוט לא עשה איתן כלום. ולגבי הסגנון של ליברפול וצ'לסי? אוקיי, הוא אחר. לטורס מתאים לשחק כחלוץ סוליסט, בלי חלוץ אחר לצידו כמו דידייה דרוגבה. אבל גם כשדרוגבה ישב על הספסל טורס לא כבש, אז גם את הטיעון הזה אפשר לזרוק לפח.
על דבר אחד אין בכלל ויכוח: הביטחון העצמי של טורס הלך והצטמק עם כל משחק שבו לא הצליח לכבוש. ואנחנו מדברים על תקופה כל-כך ארוכה, שהאפקט המצטבר יכול להיות הרסני. זה בעצם החשש העיקרי: שהילד לעולם לא יחזור להיות החלוץ הדורסני והקטלני שהיה עד לפני פחות משנה וחצי. כרגע יש גם ספק גדול אם יצורף לסגל של ויסנטה דל בוסקה לאליפות אירופה, ורק נזכיר שהוא זה שהבקיע את אחד משני השערים הכי חשובים של נבחרת ספרד בכל הזמנים. ואגב נבחרת, תחזרו איתי רגע למונדיאל בדרום אפריקה. שם לדעתי שוכב המפתח לתעלומה.
טורס הגיע למונדיאל אחרי פציעה וניתוח שעבר בברכו שלושה חודשים לפני כן. בכל זאת הוא נחשב לחלוץ הבכיר של הנבחרת, אפילו לפני דויד וייה. דל בוסקה האמין בו והציב אותו בהרכב הפותח משחק אחר משחק, אבל טורס ביאס. לא רק שהוא לא הבקיע, הוא גם לא הצליח להשתלב במשחק המסירות הקצרות סטייל ברצלונה שהנבחרת אימצה לעצמה.
ממשחק למשחק הוא נראה אבוד יותר. ספרד ניצחה, התקדמה, הרגישה שהיא בדרך להישג היסטורי, אבל טורס נראה תלוש. בסוף, בחצי הגמר מול גרמניה, המאמן נכנע לדעת הקהל - או החליט שזה הדבר הנכון לעשות - והוריד את טורס לספסל. במקומו פתח בהרכב פדרו, ששנתיים לפני כן עוד שיחק בקבוצת המילואים של בארסה.
למרות שההחלטה הייתה מקצועית ומוצדקת, טורס ספג חתיכת מהלומה. הוא ידע שגם את הגמר, שהיה יכול להיות הרגע הכי משמעותי בקריירה שלו, הוא יראה מהספסל. ואכן, את 106 הדקות הראשונות מול הולנד הוא ראה מהצד. כשנכנס בחלק השני של ההארכה במקום וייה העייף, התוצאה עדיין הייתה 0:0. כעבור עשר דקות הבקיע אנדרס אינייסטה את שער הניצחון הדרמטי.
בשנייה ההיא הפך אינייסטה לאחד מגדולי האומה הספרדית. הקשר החיוור, הנמוך והמקריח של בארסה הוכתר למלך החדש. טורס, שציפה לכתר כמו שנתיים לפני כן בגמר היורו, כמעט נשכח. ואם זה לא מספיק, בדקה האחרונה של המשחק הוא מתח שריר במרדף אחרי הכדור. אל ניניו נפל לדשא בבכי, נשאר לשכב שם והלם באגרופו בייאוש. בתוך שניות נשמעה שריקת הסיום, שנבלעה מיד בשאגות השמחה של הספרדים.
טורס סיים את המונדיאל ללא שער. מכל שחקני הסגל הספרדי שנסעו לדרום אפריקה, הוא היחיד שלא עמד בציפיות. כשחבריו חיכו לעלות ליציע הכבוד ולקבל את הגביע הוא נותר אחרון בתור, כאילו הרגיש שזה לא מגיע לו. כשדל בוסקה הרחום הבחין בו, הוא ניגש לחבק אותו. ממרחק נראה שטורס מבקש סליחה.
ילד הפלא הרגיש פתאום חסר אונים, תחושה שלא הרגיש מעולם. ברגעים ההם ביוהנסבורג, כך אני מאמין, קרה השבר האמיתי. אף אחד לא היה יכול להבחין בכך, ובטח שלא לשער את העוצמה. אבל זרע החידלון נבט בנפשו של הכדורגלן המוכשר הזה, שעד אז היה משוכנע שהשכינה נגעה בו. מה לעשות שהיא לא.
לפנייה לכתב/ת 
