מה זה אומר להיות גדול
שיעור חשוב שלמדנו השבוע מאמא של לולה במחצית של הסופרבול
הטור הזה חייב להיפתח בגילוי נאות, או בשפת המקום: דיסקליימר. לא באמת צפיתי בסופר בול השבוע, אבל בגלל שאמא של לולה, שלומדת בכתה של המתבגרת, הופיעה באירוע המדובר ואפילו נפצעה בחזרות, חדר האירוע הזה גם לביתנו שלנו וכך מצאתי את עצמי צופה בשלושים השניות הראשונות של המשחק ובכל ההפסקה, שהיא, ככל שזה נוגע לי, הייתה הסיבה האמיתית לצפיה.
"אני יכולה ללכת לא' לראות את הסופרבול?", התחננה בפני המתבגרת בהודעת טקסט שהגיעה באותה השניה שבה שיעור הפסנתר שלה הסתיים. "פליז פליז פליז", היא כתבה בקצרנות אס-אם-אסית של מתבגרים. "לא פתחת ספר השבוע", החזרתי לה כמו הטייגר-אמא שאמריקה לימדה אותי להיות. "לא התכוננת למבחנים האזוריים! סדר עדיפויות! זוכרת את השיחה שלנו השבוע?"
השבוע, כן, זה התחיל. השבוע התחילו להגיע לתיבת הדואר שלנו הזמנות מקולג'ים שכבר מציעים למתבגרת שלנו לחשוב קדימה. הנוסח הוא די סטנדרטי ואחרי הפתיחה המחמיאה אך המדאיגה, מכיוון שהיא מעידה כי יושבים שם בגדודי הגיוס של הקולג'ים אנשים עם מידע רגיש על המתבגרת הפרטית שלנו, באה ההזמנה להתחיל כבר עכשיו לחשוב על השלב הבא בחיים שלה, השלב שיגיע רק בעוד שלוש שנים וחצי.
כמובן שהמכתבים האלה תופסים אותנו לא מוכנים, שכן, מבחינתנו, כשנגיע לגשר נחשוב איך לחפש לו אלטרנטיבה, וכיוון שכך אנחנו כבר מתחילים להילחץ ולתכנן סופי שבוע של לימודים קדחתנים למבחני סוף השנה.
נחרדת מעצמי אני מזכירה לה שבשנה הבאה, או במלים אחרות בעוד כמה חודשים, היא תצטרך להראות את ההישגים האקדמאים שלה ולעמוד בתחרות עם כל מהגרי העולם שבאו לאמריקה במיוחד בשביל לשחק אותה כאן, ולא כמונו כי "ככה יצא".
"אבל אמא", היא מתחננת, "כל אמריקה יושבת לראות את הסופר-בול, אנחנו כאן, לא? את לימדת אותי שברומא מתנהגים כמו רומאים!"
"מה אתה אומר?", אני שואלת את הפרופסור ומחכה שהוא יקח על עצמו את תפקיד השוטר הרע.
"זה חשוב", הוא אומר. "מאה ושלושים מיליון צופים ואירוע שבעיני האמריקאים רק חג ההודיה חשוב כמוהו".
אז אחרי שהבנתי שהבול בסופרבול הוא לא כדור אלא יותר קערה הבנתי גם שזה לא בשבילי. מי כמוני מבינה את ההתרגשות והאדרנלין סביב העניין התחרותי, אבל הגורילות האלה שקופצות על האומלל שמחזיק בכדור לא ממש הרשימו אותי. לא מצאתי בזה שום דבר מבדר או מעורר השראה.
ואז הגיעה ההפסקה. זו, עם המופע של המלכה הבלתי מעורערת מדונה (או בפשטות, אמא של לולה), בהחלט הייתה שווה את הצפייה. הכניסה הענקית שלה מלווה בלגיון הרומאים, כשהיא זזה רק בקטנה כמו ציור על כד מצרי, סיפקו 17 דקות של הנאה צרופה. למרות שהיא נפצעה בחזרות ולמרות שעברה את החמישים, היא עובדת קשה קשה כדי לספק את הסחורה.
אז נכון, מדונה לא הייתה במיטבה, והנשמות הטובות של המדיה החדשה פרסמו מיד את המעידה שלה, אבל זה בדיוק מה שעושה אותה גדולה כל כך. לא רק בגלל שהיא הבטיחה וקיימה שלא יהיה עירום (כמו ש"התפלק" לג'אנט ג'קסון לפני כמה שנים טובות), ולא בגלל שהיא לא עשתה שום פרובוקציה אחרת, או יותר מדי אקרובטיקה, וגם לא בגלל שהיא לא שרה יותר מדי, אלא בגלל שהיא נתנה את הבמה הענקית הזאת, ואת יותר ממאה מיליון הצופים שלה, לדור הבא. חוץ מ-LMFAO, שהמתבגרת כבר הכירה לנו, ושאהבנו, היא הוסיפה פרשנות שמדונה נתנה כבוד לניקי מינאז' ולסי-לו גרין, ול-MIA האנגלית-סרי-לנקית, שאפילו הרימה אצבע משולשת באמצע הקונסנזוס הלאומי.
כשהכל נגמר היא טרחה לברר מה בדיוק משמעות המילה "פטריוט", כשם הקבוצה המפסידה, והיא התמלה בגאווה מקומית עם הניצחון של הג'ייאנטס הניו-יורקרים, למרות שהיא עדיין לא ביקרה על הביקורת. "עם כל הכבוד לאמריקאים, הספורט הזה נראה לי אידיוטי במיוחד ומדונה נראתה חלשה, אני לא יודעת מה קרה לה", היא אמרה בדאגה ממשית. "גם אם היא נראית בת 30, היא בכל זאת בת 53, זה בטח לא קל... אבל איך היא שיחקה אותה עם הצעירים? מלכה לא?"
אז השאפו מגיע השבוע לנציגת הדור הבא הפרטית שלנו, שבזכותה ראינו איך להיות "גדול" משמעו לוותר קצת על השליטה ולתת מקום וכבוד לצעירים. לא בגלל שהעולם שייך להם, אלא בגלל שהצעירים האלה שווים את זה.
ואגב צעירים, מסתבר מהמחקרים האחרונים שהתפרסמו בנושא שאלה הרבה פחות מופרעים מהדור הקודם, הרבה יותר שמרנים משהיו ההורים הזקנים שלהם, כלומר, מאיתנו.
