זה התחיל ברחוב שלנו, מול הבניין שלנו, בחנות המתנות המקסימה של הזוג ההודי, שהיו לו כל מתנה שצריך למקרה חירום. פיצ'יפקס לבית, מתנות לילדים, תכשיטים הודים, צעיפים מהמזרח, וכמובן איזור שלם של כרטיסי ברכה ושקיות יפות למתנות. כמה פעמים שהמקום הזה הציל אותנו בשנתיים הראשונות שלנו כאן קשה לספור, וכשהשלט הורה על מכירת חיסול, לא קנינו כלום כי לא רצינו לחסל להם וקיווינו שככה אולי נשכנע אותם להישאר. אחר כך, כמה רחובות למטה, על 80, אייץ' אנד אייץ', המאפייה המדהימה של הבייגלס, זאת שהייתה צמודה לזייבאר'ס והייתה ההמשך הטבעי שלה, נסגרה ככה יום בהיר אחד ואיתה נעלם דר הרחוב המקומי, שהיה זוכה לבייגל החינם שהיינו מקבלים על קנייה של תריסר. לפני שהיא נסגרה, היא הייתה מוקד עליה לרגל. מאחורי הדלפק עמד תנור הלבנים, כמו זה של אבולעפיה המיתולוגית ביפו, והריח של הבייגלס סומסום היה מגיע עד ליציאה מהסאבוויי של 79, מעבר לכביש, איפה שפיילינס בייסמנט היה... ואיננו עוד. פיילינס בייסמנט, מחסן השאריות של כל המעצבים למיניהם, נסגר גם הוא לא מזמן. התחנה האחרונה של בגדי המעצבים, התרחבה לא מזמן למעצמה שכללה את כל פיסת הרחוב מ-79 עד 80 והייתה לחנות נשים מצד אחד וחנות גברים וילדים מצד שני. פיילינס בייסמנט היה המקום שבו הכי כדאי היה לקנות תחתונים, גרביים וגרביונים של מיטב המעצבים בשבעים אחוזי הנחה. כל הקלווין קליין שלנו, והראלף לורן, והדונה קארן היו משם. בהריון אפילו קניתי שם מעיל מדהים של קנת' קול, והמבקרים מהארץ אהבו את החנות במיוחד כי הם יכלו להביא מתנות שוות שוות בכמה דולרים בודדים.

המאפייה המדהימה של הבייגלס, שהייתה מוקד עליה לרגל, נסגרה(צילום: index open)

ופיילינס לא לבד. הרייט אייד על 96, שגם אם היה האחות העלובה של דואן ריד שלנו, היה מקום שאם התעצלנו לחצות את הכביש אפשר היה למצוא שם מגבות נייר למטבח ונייר טואלט תמיד במבצע. וגם מהעבר השני של הכביש, בין 96 ל-97 נסגר לאחרונה גורמה גארז', שפעם היינו קונים בו את האוכל שלנו, עד שהבנו שהם גם יקרנים וגם המוצרים שלהם לא משהו. חוץ מזה הם היו מארגנים את הסחורה בצורה כזאת שכשהפעוטה עברה מהמנשא לעגלה אי אפשר היה לזוז שם בכלל מבלי לחרב להם את החנות. למרות שלא אהבנו אותם, זה עדיין לא נעים לראות גן סגור, וגם לא גראז', וכך ממש הרגשנו כשהמכולת הטבעונית המסריחה, קצת יותר למעלה, שמעולם לא קנינו בה כלום, כי פעם ראינו שסוחטים שם דשא לכדי מיץ, נסגרה, והחנות באותו בלוק ממש, שתמיד תפעלו אותה אפריקאים, ושאפילו שהשטיח במקום מעולם לא ראה שואב אבק מקרוב, ממש אהבתי לקנות שם מגבות ומצעים, ועכשיו גם החנות הזו עומדת ריקה ונטושה.

אבל הכי כואב לנו, מכל המקומות שנסגרו, זה בארנס אנד נובל הגדול על 66. כיוון שבית הספר למוזיקה של המתבגרת, ובשנתיים האחרונות גם התיכון שלה, נמצאים מעבר לפינה שם, מצאנו את עצמנו מבלים שעות בחנות הזו, מחכים להסעה שתחזיר את כולנו הביתה. ארבע או חמש קומות של ספרים מאורגנים למופת, קומת מרתף של סרטים ומוזיקה, וקומת גג של סטארבאקס עם מגזינים חינם: לא היה, ועדיין אין, למקום הזה תחליף. בקומת הספרים של הילדים, משפחות שלמות היו פותחות מרבצים, וכולם על הרצפה היו שוקדים על קריאה מאומצת. גם אנחנו היינו מבלים שם הרבה וכדי לשמר את המקום גם אם לא היינו ממש זקוקים למשהו היינו קונים משהו. קראנו לזה "דמי שימוש".

אבל עכשיו כל זה היסטוריה. אם לשפוט על פי זה שבמאדיסון אווניו כל החנויות בעינן עומדות, שבפיפת' בדרך למומ"א אנשים עומדים בתור מטורף כדי להיכנס לאברקומבי כדי לקרוע לעצמם את עור התוף, ומצד שני שכאן, באזורינו, על ברודוויי למעלה, מקדונלדס ודאנקן דונאטס עדיין פתוחים ותמיד תמיד מלאים, הרי שהמסקנה ברורה: גם אם הכלכלנים אומרים שרשמית הריסשן נגמר, הרי שמעמד הביניים עדיין לא קיבל ההודעה. ומעמד הביניים זה אנחנו.

יש משהו די מבעית בלהסתכל לריסשן בעיניים ולחשוב מתי הוא יבוא לנשוך אותנו מאחורה, על אמת.