כבר בכיתה ד' בחרתי בהודו

ינואר 1999, עזבתי את תל אביב, את הדירה, את החברים, את הארץ שלי. הגעתי רק היום לבומבי והנה אני פה, מותשת, מהורהרת.
בכיתה ד' התבקשנו להכין עבודה בשיעור גיאוגרפיה, כל תלמיד בחר ארץ. אני בחרתי בהודו. אחר כך גדלנו והמשכתי ללמוד גיאוגרפיה. אחרי הצבא כל החברים שלי נסעו להודו ואני לא. ואחר כך המשכתי ללמוד גיאוגרפיה. איכשהו הרגשתי שאני מכירה את הודו, שכבר הייתי פה פעם. ואולי בגלל זה לא לחצתי על נסיעה לפני שנים, אחרי הצבא.
בלילה שלפני חלמתי על ילדים בכיתה ד', שהמורה נתנה להם עבודה בגיאוגרפיה, ואני לא בכיתה ד' וגם לא המורה, אבל אני יודעת שאני יכולה לעזור. נראה לי שסגרתי מעגל.
הנסיעה החלה במסלול הרגיל: חנות המטיילים הגדולה שמספקת משרוך נעל ועד חבר פיקטיבי לטיול. מה שלא ידעתי בשלב המיונים של השותף, שעומד להצטרף אליי גם ידיד ותיק, שיסע לבקר את חברתו (שגם היא חברה).
אם כך ערכתי מבדקים ונבחר בחור. לא צעיר מדי (אחרת אהיה אמא שלו), לא מבוגר מדי (אותו כנ"ל, רק הפוך), לא מסומם מדי (שלא יתחיל לדבר עם דולפינים במקום איתי) ולא מרובע מדי (שלא יעסוק בפתרון שאלות בטריגונומטריה).
פעם עוד אפרסם מדריך למציאת הפרטנר המושלם לטיול תרמילים. בינתיים אני יכולה לומר למתלבטים (שאינם גברים מסוקסים למוּדי קרבות): למרות אי הוודאות לגבי סבירות הקשר, למרות אימת הפרידה - נעים יותר לנחות בארץ רחוקה, לא מוכרת, לא דוברת שפה מוכרת, עם מישהו מוכר ולו במקצת, מישהו שאיתו תשהו את הימים הראשונים של תקופת ההסתגלות. היה וטוב - הרווחתם, היה ולא טוב – זו לא חתונה קתולית ואפשר לפרק את החבילה.
אז אנחנו בבומבי, אני, השותף הפיקטיבי, הידיד הטוב ובת זוגו. הידיד מציע להדרים. אני מסכימה, כי אין מסלול מועדף, כי הרכבת נוסעת וחוזרת וכי הנסיעה תייצר כבר את עצמה, במקום מסלול נוקשה בעקבות מטיילים אחרים שעסוקים רוב הזמן בסימוני "V". אבל מה אני עושה עם הפיקטיבי שלי? החלטתי להדרים איתו או בלעדיו, שהרי מאוד ייתכן שנפרד יומיים אחר כך (למרות שפיקטיבי יכול לפעמים להחזיק חודשים ארוכים).

בחורה לא ספיריטואלית בעליל

הנסיעה ברכבת מבומבי דרומה אל טירובאנאמלי, עיירה קטנה השוכנת בטאמיל נאדו, ארכה כ-28 שעות, שבמהלכן נפרדנו מן השותף. פרידה נוספת נכונה לי כאשר ידידי ובת זוגו עברו ל"דירה שכורה" בפרווריה הכפריים של העיירה, מרחק חמישה ק"מ מן המרכז. וכך החל המסע הספיריטואלי שלי, בחורה לא ספיריטואלית בעליל.
נשארתי בטירו' (קיצור שהדבקתי לטירובאנאמלי) ושכרתי חדר במה שנקרא "בית הדואר הישן"; פריק אמריקני משכיר שם חדרים לתיירים במחיר עלות, רק שיצטיידו במזרון! הצטיידתי. בכל פעם שרציתי לבקר את ידידי מן העבר, נסעתי באופניים, רק שאת הסלולארי השארתי בבית, מה שהקשה על המפגשים בינינו.
אם כך, מה יש פה בטירו', חוץ מאשרמים. במרכז העיירה יש מקדש מפואר לאל "שיווה". המפגש איתו ריגש אותי עד כדי בכי ללא הסבר הגיוני, אבל לא עצרתי לחפש הסבר כזה או אחר. מלבד המקדש רכבתי מדי פעם על אופניים לאגם. פעם הוא היה ריק, אחר כך הגיעו תיירים ולבסוף באו הודים צעירים שמתים לראות גם אותי שוחה. את השחייה, אם כן, אני עושה בבגדים, מתוך כבוד למדינה המסורתית שנשותיה עוטות סארי.
בנוסף לשני אלה, ישנו ההר "ארונאצ'אלה", הר קדוש במיוחד. ההר כה קדוש והאנשתו כה חזקה עד כי נראה שמדובר בישות יותר מאשר בהר. בוקר אחד קמתי מוקדם ומצאתי עצמי מטפסת אל הפסגה. את הזריחה המדהימה של בוקר זה ראיתי על ההר. בדרך חבר אלי "מדריך". הוא הוביל אותי למערה שבה מתגורר קדוש–סוואמי, שערך לי טקס שכלל ברכות, תוך שתיית חלב, תה ומים הרבליים. בהמשך פגשנו סוואמי–גורו שבחר לא לדבר. הוא ישב שם והסתיר את פניו במעין כובע רחב שוליים שעשוי מעיתון (ואולי הוא בכלל התעדכן בענייני אקטואליה), יושב, מסתתר ולא מדבר.
הגענו לראש ההר, בעיצומו של טקס פולחני שאליו הצטרפנו אני והמדריך המאמץ שלי. כולנו הלכנו בסיבובים (אחרי שחלצנו נעליים). הולכים בסיבובים ועוד סיבובים, מישהו שר תפילה וכולם עונים. היו מעט מאוד תיירים (ואני הבחורה היחידה) ושוב התה, החלב ומים הרבליים.
עזבתי את הטקס בחששות כבדים לגורל הבטן שלי. צילמתי והצטלמתי והתחלנו בירידה, שכבר במהלכה החל המו"מ על הסכום אותו אשלם למדריך (למרות שלא סגרנו על דיל מראש). אני לא טובה במיקוח (וגם לא היו לי ארבעה עוזרים דוגמת שעשועון הטלוויזיה האופנתי), כך ששילמתי הרבה.
עוד פעילות מקודשת היא הקפת ההר (שהרי זהו הר מקודש ל"שיווה" ועליו הגיע הראמנה מהרישי להארה), שנקראת "פראדאקשנה", טקס מעניין מבחינה אנתרופולוגית וחזותית: הנוף, הקולות, הצבעים והריחות.
כמה ימים אחר כך הגעתי אל האשרם של "יוגי ראם סורט קומר". האגדה מספרת שהוא היה עני, מקבץ נדבות, שהגיע להארה. באשרם שלו עוברים על פניו, משתחווים וממשיכים הלאה. נוכחתי גם בטקס רוחני, כשהקהל נדרש לקוד קידה ולגעת ברגליו של הקדוש.
איך כל זה בכלל מסתדר עם יהדות ועם אגו? למה שבכלל אקוד קידה בפני זר? אין לי תשובות, אבל אני מודה: הקידה אצל יוגי ראם סורט קומר והצטלבות מבט עיניי בעיניו הציפו אותי בשמחה. "הרגשתי אותו". ההתנסות הזאת גרמה לי אושר, בכי לא ברור ותחושת ניקיון ואנרגיה חדשה זורמת. חזרתי לבקר אצלו עוד כמה פעמים.