שתף קטע נבחר

סינדרום הכדור הלבן

הנה מסקנה מפתיעה מ"ג'יי אדגר" של איסטווד, "הרפתקאות טינטין" של ספילברג, "הוגו" של סקורסזה ו"שיטה מסוכנת" של קרוננברג: כשקולנוענים גדולים מזדקנים, הם הופכים לשחקני סנוקר

סטיבן הנדרי עדיין משחק. גם בגיל 43, גם אם התואר האחרון שרשום על שמו הוא גביע מלטה מ-2005, מי שהיה שבע פעמים אלוף העולם בסנוקר ממשיך להגיע לטורנירים הגדולים ולנסות את כוחו מול המשמרת הצעירה. וכוחו עדיין במותניו, כפי שהוכח בדיוק לפני שנה כשהנדרי הרביץ ברייק של 147 נקודות - מספר הזהב של הסנוקר, התוצאה האפשרית הגבוהה ביותר במשחקון - מול סטיבן מגווייר בסיבוב השני של אליפות וויילס הפתוחה. אלא שבסופו של משחק ניצח מגווייר 2:4, הרבה בזכות ניצול טעויות מזדמנות של יריבו המזדקן.

 


 

"חארות, אף אחד לא עשה לי לייק" (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
"חארות, אף אחד לא עשה לי לייק"(צילום: gettyimages)

 

לפרשני ספורט יש שם מאוד מדויק לסוג הטעויות שהפילו את הנדרי באותו משחק, למרות ה-147 הבלתי נשכח שגרם לי למחוא כפיים וכמעט-כמעט למחות דמעה. Unforced errors קוראים לזה בסנוקר, וגם בטניס, ובכל ענף שמאפשר לך - תסלחו לי על הצרפתית - לדפוק את עצמך. ובמקרה הספציפי של הנדרי, כפי שהיטיב לפרשן איש יורוספורט ואלוף העולם לשעבר ג'ו ג'ונסון, הטעויות הלא-הכרחיות (אלוהים, זה נשמע נורא בעברית) הן כל ההבדל בין שבע פעמים אלוף עולם לאלוף מלטה מלפני שבע שנים.

 

אני לא זוכר באיזה משחק מפוקשש של הנדרי השמיע ג'ונסון את התובנה שלו, אבל המילים עצמן נחרתו בזיכרוני: "זה מה שקורה כשהגיל תופס אותך. טעויות לא הכרחיות פשוט מזדחלות לתוך המשחק שלך". הניסוח הזה התנחל אצלי בתודעה כי הוא קולע בול לבעיה של הנדרי, ולצורך העניין גם לזאת של סטיב דייוויס בן ה-54, שש פעמים אלוף עולם ועדיין בסבב המקצועני: הגיל פוגע פחות באיך שאתה משחק כשאתה טוב, ויותר באיך שאתה נראה כשאתה לא. ואם לאחרונה נזכרתי שוב ושוב - ושוב, ושוב - באותן טעויות לא הכרחיות שמזדחלות לתוך המשחק שלך, זה כי מה שנכון לגבי גברים שמשחקים סנוקר תופס גם בנוגע לגברים שמביימים סרטים.

 

הטוב, הרע והמאפר

ארבע פעמים בחודשים האחרונים נתקלתי בטעויות לא הכרחיות של במאים שפעם זה לא היה קורה להם. הראשונה והצורמת מכולן הייתה ב"ג'יי אדגר" של קלינט איסטווד בן ה-81, השנייה ב"הרפתקאות טינטין" של סטיבן ספילברג (65), וממש לפני שהתיישבתי לכתוב על הקשר בין סנוקר לסרטים באו לי ברצף "הוגו" של מרטין סקורסזה (69) ו"שיטה מסוכנת" של דייויד קרוננברג (68). וגם אם מבקר הקולנוע שבי מחייב אותי לומר שאף אחד מהארבעה האלה לא שווה פחות מ"שווה צפייה", חובב הקולנוע שבי נע באי-נוחות נוכח מה שקורה כשהגיל תופס מאסטרים כאלה.

 

"הוא שר לא רע, אבל לא בטוח ששווה להסתובב בשבילו" (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
"הוא שר לא רע, אבל לא בטוח ששווה להסתובב בשבילו"(צילום: gettyimages)

 

"ג'יי אדגר" הוא הכי מקרה-לדוגמה, גם כי הוא הסרט החלש ביותר ברשימה וגם מפני שיש בו טעויות שחוצות את גבול ה-Unforced ונכנסות לטריטוריית ה-Unbelievable. לאיסטווד כבר היו התחלקויות שונות ומשונות (עד היום אני מתקשה להבין למה הוא לא איחה את "מכתבים מאיוו-ג'ימה" ואת "גיבורי הדגל" לסרט טוב אחד במקום ליצור שניים בינוניים באיכותם ומופרזים באורכם), אבל אם הזכרנו סנוקר, אז מה שקורה עם האיפור ב"ג'יי אדגר" הוא המקבילה הקולנועית של לכוון אל הכדור השחור ולהכניס את הלבן.

 

הגירסאות המוזקנות של לאונרדו דיקפריו (ג'יי אדגר הובר) ושל ארמי האמר (קלייד טולסון) הן כל-כך רעות, כל-כך לא אמינות - ברמה הכי בסיסית של שליכטת מייקאפ שלא נראית כמו כלום חוץ משליכטת מייקאפ - שליצירה הפגומה-ממילא הזאת אין תקומה מלכתחילה. הרי ליהנות מסרט זה קודם כל עניין של השהיית האי-אמון, וכבר אמרתי: עבודת האיפור ב"ג'יי אדגר" היא פאקינג אנבליביבל.

 

אפשר לראות בזה עניין שולי, בטח בסרט שהכתיבה שלו בעייתית אפילו יותר מהאיפור, אבל זאת בדיוק הנקודה. איסטווד כבר החטיא סרטים שלמים - דוגמה ראשונה שקופצת לראש היא "ספייס קאובויז" - אבל הוא מעולם לא הכניס את הלבן בצורה רשלנית כל-כך. במחשבה שנייה הוא עשה דבר דומה כשנתן לאנג'לינה ג'ולי לחזור כ-6,311 פעם על הצירוף My Son במהלך 5,417 הדקות של "ההחלפה", ותגידו לי שזה מקרי שאת שתי הטעויות הכל-כך לא הכרחיות האלה הוא עשה כמה שנים טובות אחרי גיל הפנסיה.

 

"רגע, אם נגעת לי במשוט, זה אומר שבטוח נכשלתי?" (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
"רגע, אם נגעת לי במשוט, זה אומר שבטוח נכשלתי?"(צילום: gettyimages)

 

אצל ספילברג, גם בעוד 15 שנות חיים ועשייה, לא תמצאו איפור מחורבן. כמו היצ'קוק - ואני מתקשה לחשוב על עוד במאי, מזדקן או מת, שזה תמיד נכון לגביו - הוא שולט בכל רמות העשייה הקולנועית באופן כזה שהסרט קיים בראש שלו בשלמותו הרבה לפני שהוא אומר אקשן. לכן יש אצלו סימביוזה כל-כך מושלמת בין המצלמה שדוהרת לעבר הגיבור, הבעת האני-לא-מאמין-שאני-רואה-את-זה שעוטה השחקן, והרגע המדויק שבו העורך חותך אל הדבר הזה שהגיבור רואה. את התפיסה ההוליסטית הזאת לא תיקחו מספילברג, והאנרגיה הקולנועית הטהורה שהיא מייצרת משמשת דלק נהדר גם ל"טינטין". אבל בסרט הזה יש טעות לא הכרחית גסה בדיוק כמו קמט מזויף על פניו של ארמי האמר: הגיבור שלו לא מעניין.

 

ב"הרפתקאות טינטין" יש הרבה יותר טוב מרע. האקשן שלו מושלם, הקולנוע שלו מפואר, והדמות של קפטן האדוק פשוט אדירה. אבל הפרוטגוניסט שלו לא מתפתח לשום מקום, ומכיוון שמלכתחילה לא ברור מה מניע אותו, אנחנו מקבלים סרט על הרפתקאותיו של מישהו שלא אכפת לנו מההרפתקאות שלו. זאת רשלנות פושעת, לא משנה כמה כל המסביב מגניב ומהוקצע.

 

"לזה אתה קורא מולטיפוקל?" (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
"לזה אתה קורא מולטיפוקל?"(צילום: gettyimages)

 

כמו איסטווד, גם ספילברג כבר עשה כמה סרטים שפשוט לא עובדים. בהקשר הזה אפשר ללכת אחורה ל"טרמינל", או דווקא קדימה אל "סוס מלחמה" ("הדבר האחד ב'סוס מלחמה' שנראה טיפה משעמם הוא החלק שעוסק בסוס", הפליא לצייץ הקומיקאי אנדי בורוביץ). אבל סרט לא רע עם כשל מובנה שמונע ממנו להיות ממש טוב, זה דבר חדש ברזומה של סטיבן ספילברג. דבר שקורה רק כשהגיל תופס אותך.

 

שיטה מוגזמת

דייויד קרוננברג דווקא השתפר עם השנים לטעמי: ככל שצדעיו האפירו, כך סרטיו התבהרו. תקראו לי שמרן, אבל אני באמת מעדיף את הסטרייט-פורוורדיות שב"היסטוריה של אלימות" וב"סימנים של כבוד" על פני המוזרויות של "וידאודרום" ו"ארוחה עירומה". רק מה, שום דבר שהאיש עשה בשנותיו המחופפות לא היה יציאה ביזארית כמו קירה נייטלי ב"שיטה מסוכנת".

 

הסרט על זיגמונד פרויד, קארל יונג ומה שביניהם מצליח להיות מרתק כל זמן שהוא מתמקד במערכת היחסים ההולכת ומתחרבנת בין אבי הפסיכולוגיה המודרנית למי שהוא עצמו סימן בתחילה כיורש הטבעי שלו. אלא שאת העלילה מניע דווקא הסיפור המתמשך של יונג עם סבינה שפילריין, שאת דמותה (בגדול, מטורפת מוחלטת שהפכה לפסיכולוגית מוערכת) מגלמת נייטלי במפגן כל-כך קיצוני של אובר-אקטינג שהוא עושה ל"שיטה מסוכנת" מה שהאיפור עשה ל"ג'יי אדגר": זורק אותך החוצה מהסרט, ואז אין כוח בעולם שיחזיר אותך.

 

"שיטה מסוכנת" יצא בישראל ב-8 במרץ, ואני חושב שאם תצאו אליו מצוידים באזהרת המשחק הנ"ל, תופתעו לטובה מכל השאר. בכל זאת זה קרוננברג, ורק בשביל הזיגמונד פרויד המושלם שהוא מוציא מוויגו מורטנסן שווה לשלם כסף. אבל זהו, שהאיש הזה הוציא את פרויד ממי שרק לפני כמה שנים הסתובב עם פרודו, ובאייטיז הוא חילץ מג'ף גולדבלום את הזבוב - נו, ב"הזבוב" - שעדיין עולה על כל דבר אחר שגולדבלום עשה בקריירה הנוירוטית שלו. אם במאי שחקנים בסדר גודל כזה נופל על סעיף אובר-אקטינג, זה דגל שחור. או אם להישאר בטריטוריה שממנה נולדה כל התזה הזאת, כדור לבן.

 

"ואז אתה בולם מאוחר, ונכנס ככה מתחתיו" (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
"ואז אתה בולם מאוחר, ונכנס ככה מתחתיו"(צילום: gettyimages)

 

כמו ש"שיטה מסוכנת" מאבד אותך כבר בסצנה הראשונה, ככה "הוגו" זוכה בך כבר בשוט הראשון. בשנים האחרונות יצא לי לקטר לא מעט על כך שסקורסזה, במאי הצילום והעריכה המלהיב בתבל עד לפני עשור וקצת, נעשה עצלן עם המצלמות וסטנדרטי עם הקאטים; ב"הוגו", מן הסתם בזכות האופציות החדשות שמציע התלת-ממד, הוא שוב מייצר קולנוע מסעיר כמו בימים הטובים של "החבר'ה הטובים".

 

אז כן, עושה רושם שהממד הנוסף הזרים מחדש את המיצים היצירתיים בעורקיו של הבמאי המחונן הזה. אבל הסרט על הילד (הפיקטיבי) הוגו קברה שמגלה מחדש את הקולנוען הנשכח (האמיתי) ז'ורז' מלייס הוא בדיוק זה: חצי אגדת ילדים וחצי מחווה לאחד מחלוצי האמנות השביעית. בחצי השני, סקורסזה עושה לך צמרמורת כשהוא מביא בתלת-ממד של 2012 את הירח שהסריט מלייס ב-1902. אבל בחצי הראשון הוא צורם לך עם דמויות שעושות בדיוק את מה שלדמויות אסור לעולם לעשות: לדבר את הסאבטקסט.

 

הוגו הוא שוליית שען עני ומיותם שחי בתחנת רכבת, חובב אמנות בנשמתו, שכל העת מחפש משמעות לחייו. זה קצת יותר מדי צ'ארלס-דיקנסי לטעמי, אבל ניחא; הבעיה האמיתית טמונה במונולוג שעיקרו "העולם הוא מכונה ואני חלק ממנה, משמע אני לא מיותר" שמשמיע הוגו. הרי זה יותר גרוע מסתם להפוך סאבטקסט לטקסט: זה להסביר לצופים את הדימוי למקרה שהם פיספסו אותו. זה קורה שוב כשמנהל התחנה בעל הרגל הדפוקה (סשה ברון כהן) מתייחס לעצמו בתחילה כ"שבור" ובסוף (זהירות, ספוילרצ'יק) כמתוקן, ועם רצף דימויים שמציגים את הקולנוע כזיווג של האמנותי והמכני, כדי שלא נפספס חלילה את ההקשר הרחב של הדברים.

 

"קטעים שם למטה, אתה לא חושב?" (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
"קטעים שם למטה, אתה לא חושב?"(צילום: gettyimages)

 

והרגעים הקטנים האלה של להאכיל דימויים בכפית מצטברים לכדי כל ההבדל בין יצירה סוחפת רגשית לאחת שעובדת בעיקר ברמה האינטלקטואלית. אל תטעו: "הוגו" הוא הסרט הכי טוב ברשימה הזאת, וסרט טוב בלי קשר אליה. אבל היה לו פוטנציאל של יצירת מופת. של משהו לדורות. כמה חבל שסקורסזה, כנראה מרוב להט להביא לנו את מלוא העוצמה ואת מלוא האירוניה של מלייס בתלת־ממד, פיקשש את זה על טעות כל כך לא הכרחית כמו להסביר לנו מה אנחנו רואים.

 

חצות בחיים

אמרתי מלכתחילה שאת הגיל רואים עליך בעיקר כשאתה למטה, ואני רוצה להשאיר אתכם בדיוק עם המסר האופטימי הזה: ארבעת הקנונים דלעיל עדיין יכולים לאסוף את עצמם ולהראות למשמרת הצעירה מה הם יודעים לעשות ביום נתון.

 

ההיסטוריה של הקולנוע מלאה בבמאים זקנים שחזרו בשביל לתת עוד אחד טוב, או אפילו עוד כמה. הנה, וודי אלן בדיוק עשה את זה עם "חצות בפריז" הנהדר. לפני שני עשורים חזר רוברט אלטמן ממדבר יצירתי של יותר מעשור, ובגיל 67 הביא לנו את הפלא שנקרא "השחקן". בדיוק 40 שנה קודם לכן, ב-1952, צ'ארלי צ'פלין בן ה-63 ביים את יצירת המופת "אורות הבמה". לסרט המשמעותי הקודם שלו, "הדיקטטור הגדול", מלאו אז 12 שנה.

 


 

זה מה שיפה בגאונים האמיתיים, במאסטרים של העולם הזה. לא צריך ליפול לתוך מרה שחורה רק כי הם לא צעירים וחדים כשהיו; צריך פשוט להמשיך לעקוב אחריהם. הרי יום אחד הם יעלו לשחק, ומשום מקום יביאו את ה-147.

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: gettyimages
בוא, תחתום לי כאן וכאן
צילום: gettyimages
מומלצים