לא טועים, אבל גם לא מתקלחים

ככל שאני גרה יותר בסין, אני יודעת עליה פחות. חמישה חודשים עברו מאז שהגענו לכאן בעקבות רילוקיישן של בעלי, ואני לא יודעת שום דבר על התרבות, הפילוסופיה או ההיסטוריה שהפכו את הסינים למי שהם. אני לא יודעת כלום כי אני חיה בבועה קטנה של מערביים, כי אני לא יודעת סינית, וכי זאת ארץ ענקית שמעט מאוד אמיתות תקפות לגבי כולה. שנגחאי היא מין ניו יורק, ובייג'ינג היא קצת וושינגטון. צ'ינגדאו, העיר שבה אני גרה, היא בכלל באר שבע. אבל אם יש משהו שאני יודעת, משהו חד־משמעי ואובייקטיבי לחלוטין, זה שבסין מסריח.

הסופרמרקטים בסין מסריחים כי הם מלאים באקווריומים עם סרטנים וצבי ים, ומייבשים שם שרימפס וקלמארי בזמן אמת, אז איך לא יסריח. רוב השירותים הם בול פגיעה אז גם הם מסריחים, כי לא כולם פוגעים בול. וגם הרחובות די מסריחים כי הסינים לא מאמינים בחיתולים, אז התינוקות לובשים בגד עם חור בישבן ומחרבנים כשבא להם, איפה שבא להם. אפילו חלק מהאנשים מסריחים, כי לא מקובל להתקלח או להחליף בגדים כל יום, ודאודורנט - ככה הסבירו לי בסופרמרקטים - מוכרים רק בקיץ כי בחורף לא צריך.

עוד דבר שאני יודעת זה שאי אפשר לסמוך על שום דבר שמיוצר פה. זה הפרדוקס הגדול של סין: כל החיים אתה קונה Made in China, ואז אתה מגיע לצ'יינה ומאות בלוגים של מערביים שגרים כאן מזהירים אותך לא לסמוך על אף אחד. בשנים האחרונות היו פה חלב שהכיל מלמין, בוטנים מסרטנים, צעצועים רעילים, עופות להשמדה שהגיעו לצלחת, וזה בלי לספור את הקלקולים הרגילים ממוצרים שמועברים בלי קירור ועובדים שיורקים ומקנחים את האף על הרצפה.

שנים יעברו לפני שאדע אם צדקתי כשלקחתי את ילדי לסין. ברור שהם יהיו רב־לשוניים, ילמדו במערכת חינוך פרטית מטפחת, יכירו תרבויות אחרות ויחוו את העולם הגדול. כל מה שהורה יכול לרצות בשביל הילדים שלו, כולל טאי צ'י בהפסקות. אבל מה יהיה המחיר שהם ישלמו - פחד ממחויבות כמבוגר? ריחוק מהמשפחה? הרעלת עופרת?

מה זה משנה. העיקר שידברו סינית. גם בגלל שזאת שפת העתיד, וגם כדי שיהיה מי שיסביר לי מה לעזאזל הסינים האלה רוצים ממני.

בצ'ינגדאו, עיר קטנה של שבעה מיליון תושבים, אנשים לא יודעים אנגלית. שום דבר אפילו לא נשמע כמו אנגלית, ולכל דבר יש שם אחר בסינית. אפילו למלון הילטון לא קוראים הילטון, אז אם אתה צריך להגיע לאיפשהו כדאי שזה יהיה כתוב לך בסינית, אחרת אין עם מי לדבר. כלומר יש, כי הם בשמחה ישוחחו איתך בסינית מהירה בעודך מסביר להם בסינית איטית שאתה לא יודע סינית, אבל אם אתה לא מבטא את המילה בצורה מדויקת - וההבדל בין שתי מילים יכול להיות בטון של ההגייה, שעולה בסוף המילה או יורד, או שתי אופציות נוספות שלא הצלחתי לקלוט - אז אף אחד לא יבין אותך. אמרת משהו דומה? ניסית להסביר בפנטומימה? הבהרת בדיוק בשביל מה זה? לא יעזור. הפער התרבותי כל כך גדול שזה כמו לדבר עם חייזרים.

בשבוע הראשון הבן שלי רצה שניצל. הלכתי לסופרמרקט וקניתי שקית פירורי לחם, ביצים ועוף. על שום דבר לא היה כתוב שום דבר באנגלית, אבל ביצה היא ביצה היא ביצה, לא? אז לא. אלה היו ביצים קשות, פירורי הלחם היו פירורי עוגיות, ומה היה העוף אני מעדיפה לא לדעת. נכון שלא חייבים לבשל בבית - ונורא זול לאכול בחוץ - אבל לך תדע אם זה לא ציפורניים של עוף, אף של חזיר, מרק נחש או גלידה משעועית. לא אומרים פיכס על אוכל, ומאחורי כל מנה כזאת יש פילוסופיה שלמה, אבל לך תתמקד בזה כשראש של ברווז יושב לך על הצלחת ובוהה בך. אגב, שאר הברווז היה מעולה. תודה לך ראש, שיחקת אותה.

המטבח הסיני נחלק למחוזות. בחלקם יש אוכל נהדר (ובחלקם דוחה, אבל אפילו בהם אין רוטב חמוץ־מתוק בצבע אדום זוהר) ובכולם יש מגוון מדהים. באמת שהייתי מוכנה לנסות הרבה יותר דברים אם רק היה מי שיגיד לי מה זה מה, אם הטבחים חולים בשחפת או רק בשפעת, ואם את הירקות מגדלים במי ביוב או במים כבדים. לפעמים אני רוצה סתם חתיכת לחם, אבל הם קוראים "לחם" למשהו רך ומתוק בטעם מרגרינה, ו"עוגה" למשהו בטעם משחת שיניים. מזל שלפחות יש אורז, אם כי רק השבוע אמרה לי העוזרת־מטפלת־מבשלת שאסור בשום אופן לאכול את האורז שמגדלים בסין.

אז הנה אנחנו, גרים בסין ואוכלים אורז שמיובא מתאילנד. אבל לפחות יש לנו עובדים. בסין יש יותר פועלים סינים מאשר באתרי בנייה בארץ; כמות הידיים העובדות כאן היא כל כך גדולה שעל כל מטר בחנות יש חמישה עובדים, כולל אחד שכל תפקידו הוא להגיד לך "ברוכים הבאים" ושלושה שאומרים לך "אין" על כל דבר, כי הם לא מבינים אותך. מזל שאת העוזרת־מטפלת־מבשלת הם מבינים, וחבל שאני לא מצליחה לבטא כמו שצריך את השם שלה. זה בערך כמו "יו", רק במין הגייה מתלהבת. הנה אני משלמת בבורות על כך שההורים שלי לא חשפו אותי להשפעות תרבותיות אחרות ולהרעלת עופרת.

מזל שלנהג קוראים וונג. כן, יש לנו נהג. אם כבר עושים רילוקיישן לעולם השלישי, לפחות שנהיה בורגנים. גם ככה צריך אומץ בשביל לנהוג פה, כי בכביש אף אחד לא עוצר בשביל אף אחד. אם אישה תשכב על מעבר חצייה ותלד, הנהג שלי יצפצף לה עד שהיא תזוז. וזה רק אם הוא ישים לב אליה: לסינים יש מגבלות בראייה פריפריאלית בגלל העיניים המלוכסנות, ואם אני אצעק "זהירות! אישה יולדת על מעבר חצייה!", הוא לא יבין מה אני רוצה כי שכחתי להגות את זה בטון יורד או משהו כזה. הדבר היחיד שעשוי לעצור את וונג זה אם האישה על מעבר החצייה תלד תינוק מערבי.

אין דבר שהסינים אוהבים יותר מתינוק מערבי. ולא מדובר רק בנשים עם רחם חד־פעמי מתוסכל: גם מבוגרים, בני נוער ואפילו תינוקות אחרים יעצרו או יחזרו אחורה אם הם יראו תינוק מערבי, או תינוקת. גם אם היא שלי, ואני עושה את הפרצוף הכי אנטיפתי שאפשר, כי כמה כבר אפשר. הם יתקרבו, יצלמו, יעשו קולות, ייגעו בה גם אם היא ישנה וגם אם הם לא שטפו ידיים מאז הניינטיז, ויקראו לחברים לראות. אחר כך הם ידברו ביניהם סינית איזה עשר דקות, כנראה עלי. אין מה לקחת את זה אישית: ככה זה בסין, או לפחות בצ'ינגדאו. גם פה האנשים נחמדים או מגעילים, והאוכל טעים או דוחה, והמוצרים רעילים לגמרי או בכלל לא.

אמרתי לכם, אני לא יודעת שום דבר על שום דבר. אבל אנחנו כאן רק חמישה חודשים, וככל שהזמן יעבור בטח אעשה פחות הכללות ואבין שלא כל הסינים הם אותו דבר, בדיוק כמו שלא כל הישראלים אותו דבר. ואולי, רק אולי, יום אחד אצא מהבית ולא אשים לב לריח של חצי מיליארד תינוקות בלי חיתולים.