בשש שנים האחרונות, מאז הנחיתה בניו-יורק, אני עושה כל דבר אפשרי שלא קשור לחיים שלי בשום צורה. את השנים הראשונות ביליתי בשדה התעופה על שם קנדי, שואל שוב ושוב את השאלה האקזיסטנציאליסטית: "ארזת לבד?”. הייתי מתעורר בלילות שטוף זיעה אחרי שבחלומותי נוסעים ענו לי פשוט "לא". כמובן כששאלו אותי מה אני עושה בניו-יורק ישר אמרתי "סטודנט!” על אותו משקל שזה שמוכר לי את הקפה בבוקר הוא "שחקן!” ורק אם ממש התעקשו אמרתי שאני עובד בארזת לבד ובאותו היום שהגיעו מים עזבתי את טרמינל ארבע ובעודי פוסע לאיירטריין בפעם האחרונה נמחק כל זכר לתקופה. שלוש שנים התאיידו באוויר, שלוש שנים הפכו לריק.

ניחא, כל אחד עובר בחיים איזו עבודת פילר שכזו, עבודה שמקודשת על ידי המטרה. אבל מה המטרה? תואר ראשון באנגלית אותו שלחתי לכל מודעת קרייגסליסט שבדרישות העבודה היה סעיף: "צריך לדעת לקרוא ולכתוב". שלחתי כל כך הרבה אימיילים על אוטומט, בלי מושג למי ולמה, עד שאחד אפילו חזר אלי מקז'ואל אנקאונטרס, עם שורת הנושא: "לסטודנט הספרות מהבאר ולחיי ערב בלתי נשכח".

אחר כך שנתיים עבדתי בשיווק אינטרנט, או כמו שקוראים את זה באנגלית SEO. למה? כי ככה. כי זה מה שאמרו לי לעשות תמורת עשר דולר לשעה ושארית הכבוד העצמי שעוד נותר לי. SEO, אתם מבינים, זה הדבר הכי נבזה ושפל שאפשר לעבוד בו כרגע, אלו העורכי דין של המאה ה-21 והם חבורה של נחשים שנוּזלים שיודעים לדבר הרבה ולעשות כלום. הרי לכל אחד מכם יש איזה סוג של SEO ברקורד. כי מה, אם הציעו עבודה, מה לא ניקח? כי מה יש אם לא? כמו שצ'ארלי מ"אולווייז סאני בפילדלפיה" אמר "עבודה? בטח עבודה. למה שאני לא אשים את קסדת העבודה שלי, אכניס את עצמי לתותח עבודה, ואירה את עצמי לארץ העבודות, שם עבודות גדלות על העצים". אז יאללה SEO ואולי אני אפילו אלמד משהו חדש, אוסיף עוד איזה מקצוע לשק המקצועות שכבר יש לי, הא?

וכשזרקו אותי משם לא הלכתי לחפש עבודה בעיתונאות, מקצוע בו אני מתעסק כבר 10 שנים, או בכתיבה, שאת זה למדתי בקולג'. לא. לפתע אני מוצא עצמי עונה למודעות SEO כי זה מה שאני עושה. זה מה שאני עכשיו. זה מה שאני ומה שהפכתי להיות. ואז הבנתי שהנה, אני יכול לעשות הכל אבל בעצם לא ספץ בשום דבר. אני יודע אלף ואחד דברים אבל לא מוכשר בכלום. העיקר שאני יודע להסתגל משהו בנזונה.

אני שואל את שלומית בדרך הביתה מההצגה אם יש מצב שיום אחד יהיה בסדר, לא יאכטה, אבל אולי ביטוח רפואי ופחות חובות. שלומית מביטה על השחור שמחוץ לחלון הסאבוויי ואומרת "כן, אם תמצא איזה משהו בצד". אני מתעצבן (תכל'ס לא הגיע לה) כי למה? למה כל הזמן צריך משהו בצד?! למה האמצע כבר לא מספיק לאף אחד? גם אפשר לחשוב איזו קריירה בחרתי לעצמי, זה לא שאני מנגן על מסרק למחייתי, אבל בכל זאת, תמיד צריך משהו בצד.

ועם כל הבצד הזה, אני כבר לא זוכר מתי לאחרונה הייתי באמצע. מתי לאחרונה עשיתי את מה שאני באמת רוצה לעשות? וגם במבט קדימה, גם אם בשנים הבאות אצעד על דרך הלבנים הצהובות, הרי בסוף לא יחכה לי ארמון בדולח, אלא, ניחשתם נכון, יחכה לי משהו בצד.

באלבום החדש של ספרינגסטין יש שיר אחד, Jack of All Trades שהולך ככה: "אני אגזום לכם את המדשאה / אוציא את העלים מהמרזב / אתקן את הגג / שלא יטפטף / אקח את העבודה שאלוהים מספק / אני כל יכול / חמודה אנחנו נהיה בסדר". אתה משתשמש במה שיש לך ולומד לשרוד, אומר שם ספרינגסטין, לוקח את הישן ועושה ממנו חדש, וכן, זו בערך תמצית החיים שלי עד עתה.

אבא שלי למד הנדסה ונהיה מהנדס. אמא שלי הלכה לסמינר ונהיתה גננת. אני? אני אהיה כל מה שרק תבקש. אני כלבויניק.