סנובים מפסידים מוזיקה טובה - ובחינם
קליפ נוסטלגי מחזיר את אמריקה הישנה, מארק לאנגן מוכיח שיופי זה לא הכל בחיים וזמרת חדשה מזכירה לאניני הטעם שהאינדי של היום יכול להיות המיינסטרים של מחר. או בקיצור: גיא חג'ג' מצא עבורכם מוזיקה משובחת ברשת
קליפ השבוע
אני משוגע על Explosions In The Sky, הלהקה שכל שיר שלה הוא פסקול לרגע שעדיין לא קרה. הפיצוצים בשמיים מנגנים רוק אינסטרומנטלי עתיר מתח וקרשנדו, מה שמכונה "פוסט רוק". אבל בניגוד ללהקות גדולות אחרות בז'אנר, כמו מוגוואי או טורטויז (שיופיעו כאן בבארבי בתל אביב ב-31 במאי), הלהקה הזאת מצליחה לטלטל לי את הלב בכל שיר ושיר שלה, אם אפשר לקרוא לקטעים הארוכים והמופשטים האלה "שירים".
מאחר וכל מאזין של הלהקה הזו מדמיין את שיריה כפסקול לחיים שלו, היה זה אך מתבקש שהקליפ לקטע הנפלא "Postcard From 1952" יורכב מרגעי זכרונות מהחיים. בקליפ, שאחד משני במאיו הוא פיטר סימונייט, צלם קולנוע הוליוודי, אנחנו מציצים לזיכרונות מפתח מילדות אמריקאית לבנה ופרברית בשנות החמישים. תופתעו לגלות כמה הרגשות שעוברים ברגעים האלה הם חזקים, עם הפסקול המתאים.
ארוחת החינם של השבוע
חביב הקהל בישראל מארק לאנגן, שהופיע בארץ 4 פעמים בשנים האחרונות והוציא אלבום מוצלח במיוחד לפני שלושה חודשים, נכנס עם הלהקה שלו לאולפן של הלייבל המעולה 4AD והצטלם לסשן לייב סוחף בן 4 שירים. כמו בהופעות בארץ, לנאגן מרוכז כולו בתוך השיר, שר בעיניים עצומות רוב הזמן, וכמו שאמרה לי מעריצה נלהבת שלו - למי אכפת שהוא מכוער כשהוא שר ככה? אני מכיר כמה מעריצות אחרות שיחלקו עליה בזעם. כך או כך, זה הכי קרוב שרובנו נגיע ללנאגן, והשירים מצוינים.
אמן השבוע
לפי האמונה הרווחת, חובבי אינדי שמעדיפים לחפש מוזיקה חדשה בשוליים שונאים אוטומטית כל אמן מיינסטרים וכל שיר שמצליח במצעדים. האמונה הרווחת הזו, כמו רוב האמונות הרווחות, היא שגויה. ברור, סנובים יש בכל מקום. אני מכיר חובבי אינדי שיעדיפו להיצלות באש הגיהינום מאשר לפתוח גלגלצ, אבל אני מכיר גם אנשים שעבורם כל דבר שאינו בטופ 40 הוא שיקוץ מוקצה שאינו למאכל אדם.
והאמת הפשוטה היא שלהיות סנוב זה פשוט להפסיד מלא דברים טובים. מוזיקה טובה יש גם פה וגם שם, וכיף מאוד לראות את הגבול מיטשטש - אצל אמני אינדי שמגיעים לקהל עצום (כמו MGMT או קאלטס), או אמני פופ מצליחים שמכניסים בדלת האחורית מוזיקה מורכבת ובעלת עומק (כמו ג'סטין או ביונסה, ברגעיהם היפים).
על קו התפר הזה מתחרים עכשיו לא מעט אמנים מעניינים. אחת מהן היא אנאבל ג'ונס, בתו של מיק ג'ונס מהמאנקיז, שהלך השנה לעולמו. היא ושותפה להרכב Bluebell מקליטים שירים שיגעו בלבו של כל חובב מוזיקה עם אוזניים פקוחות, וישתבצו בצורה טבעית לגמרי בכל פלייליסט של רדיו פופ. ואכן, לא אופתע אם אשמע את "Cinderella" שלהם בגלגלצ או ב-MTV.
שמעתם אמן שחייב לזכות לחשיפה? ספרו לנו בתגובות!
