שתף קטע נבחר

הלילה של ערוץ 1: חומר טוב באריזה מאובקת

ארכיון הערוץ הראשון כולל אוצרות שראויים לשידור מכובד. אז למה ברשות השידור החליטו להציג אותם באופן משמים ובכרונולוגיה מייגעת? אריאנה מלמד נשארה ערה מול המסך של רוממה והתייאשה ממנהרת זמן שלא מובילה לשום מקום

אין ספק שבערוץ הראשון חושבים עלינו, הצופים, מחשבות מאד חיוביות. הנה, ב-2 וב-10 מאמינים שאחרי השעה 23:00 כל מה שמגיע לנו זה פיפי ולישון, ואם אנחנו לא רוצים לישון, חזקה עלינו שירדימו אותנו עם שידורים חוזרים של קארין מגריזו ב-2 או איזו חבורה של רופאים חמורי סבר שמאיימים במחלות לטיניות איומות ונוראות. צופים רדומים הם צופים טובים - ככה חושבים בערוצים המסחריים. כי כשידליקו את הטלוויזיה בערב למחרת, יהיו עירניים די הצורך לצפות בכל הפרסומות.

 

"חדווה ושלומיק". שודר כל כך הרבה פעמים בעבר, אז למה לא שוב? (צילום: ערוץ 1) (צילום: ערוץ 1)
"חדווה ושלומיק". שודר כל כך הרבה פעמים בעבר, אז למה לא שוב?(צילום: ערוץ 1)

 

לוח המשדרים החדש של הערוץ הממלכתי לא פסח על ממלכת הלילה, ויצר בה רצועה הקרויה "מנהרת הזמן". לפני שנישאב לתוכה, צריך לומר שב-23:00 דווקא נחמד בממלכתי, עם פרקים של CSI מדי ערב ומהדורת חדשות קצרה, שהכיף הגדול אמור להתחיל מיד אחריה. מסע בזמן, בלי לקום מהספה – ובלי לחוש שמישהו ממלא משבצת שידור רק מפני שצריך למלא, אלוהים יודע למה.

 

הערוץ הראשון מחזיק באוצר של ממש: הארכיון שלו הוא נכס תרבותי ענק, שאיש ממתחריו בהווה או בעתיד (אם בכלל יש עתיד לטלוויזיה מסחרית בישראל מחוץ לערוץ 2), לא יצליח לבנות כמותו. לא מדובר רק ב"ים השיבולים" וקטעי נוסטלגיה מתוקים עד מביכים, אלא בשפע בלתי נדלה של דרמות וסרטי תעודה, כתבות תחקיר ותוכניות אירוח, קומדיה וטרגדיה ומה שתרצו (אם תרצו).

 

כל אלה, ממתקים טלוויזיוניים של פעם, עומדים לרשות מתכנניה של המנהרה הלילית, והם אמורים להגיע אל הצרכן העירני בלופ שמתחיל בחצות ונגמר אחרי שעתיים וקצת, ואחר כך מתחיל שוב, וככה עד הבוקר. נשמע מצוין, נכון? ככל הנראה, למישהו מן האחראים על לוח המשדרים זה אכן נשמע כך, והמישהו הזה לא טרח לבדוק עד הסוף את הביצוע. במקומו, התיישבתי אנוכי מול המרקע, חמושה בהמון רצון טוב וחיבה לימיה הגדולים של רוממה, אבל מה מאד התאכזבתי לגלות שהסידור החדש הזה הוא סוג של רישול אנטי-טלוויזיוני במובהק.

 

"שישאר ביננו". רק ביום שני. רשמתם ביומן? (צילום: ערוץ 1) (צילום: ערוץ 1)
"שישאר ביננו". רק ביום שני. רשמתם ביומן?

 

כי מה עשו ברוממה? חילקו את הזמן שבמנהרה לתקופות. ביום א' - שנות השבעים. ב' - שנות השמונים. ג' - התשעים. ד' - כבר ניחשתם, וכך גם ה'. ביום ו' תזכו לנתח גדול של תוכניות אירוח לשבת מכל הזמנים, וזה אחרי שבפריים טיים של שישי מוצבת תוכנית נוסטלגיה שהיא בעצם לקט מתוכניות ההומור והסאטירה של כל הזמנים. הצלחתם לעקוב אחרי לוח הזמנים? אולי כדאי שתפתחו יומן.

 

ומה היה לנו, ביום א' אקראי אחד בשנות השבעים, לא ברור בדיוק מתי? הנה לדוגמא מה שאירע השבוע על המסך בשעות הקטנטנות הללו. חדווה ושלומיק, פרק 6, בו מגלה שלומיק את מנעמי היח"צנות בעיר הגדולה. מיד אחר כך - "אות אות אות". רק רגע, הרי ילדים לא ערים בשעה הזאת, נכון? אז מי אמור לצרוך את הממתק? מבוגרים נוסטלגיים, כמובן.

 

אבל זה לא כל כך פשוט: אם גדלתי על הטלוויזיה של שנות השבעים, יום א' יספק את צרכי ההיקסמות שלי מעברנו הטוב והיפה כל כך (נניח), אבל אם גדלתי על שנות השמונים, רק יום ב' ייתן מענה לכמיהותי החבויות, והימים האחרים ייראו לי זרים ומוזרים להווייתי. ולא רק ב"אות אות אות", "שישאר ביננו" ו"הופה היי" המוצעים לי שם, אלא גם בעניינים אחרים, כמו תוכניות אירוח של פעם, או היכולת שלי להתבונן ב"מרגניות" ולא להאמין שהילדונת הזאת בשחור לבן עם הקול המקסים והשיר העתיק היא נורית גלרון.

 

נורית גלרון ב"מרגניות". רק שצופי יום א' לא יצפו ביום ב'. כי הרי לא יזהו (צילום: ערוץ 1) (צילום: ערוץ 1)
נורית גלרון ב"מרגניות". רק שצופי יום א' לא יצפו ביום ב'. כי הרי לא יזהו

  

חלוקת הזמן לעשורים ולימים לכל עשור היא בחירה תמוהה עד דבילית לשימוש באוצר הסרטיה והארכיון. רק בתחום אחד היא מצליחה לשובב נפש: פתאום מתברר עד כמה העשייה הדוקומנטרית של הממלכתי, לאורך הדורות, מעניינת ורצינית ורבגונית. מדינת היהודים של הרצל ביום א' הפגישה את הצופה עם תיעוד ביקורו היחיד של חוזה המדינה עם מושא חזיונותיו, ועם כך שהוא לא בדיוק נהנה מן המקום.

 

טלוויזיה בפילטר אינסטגרם

ביום ב', מפציע ירון לונדון בבלורית ערמונית ובלי יותר מדי נפנופי ידיים, כדי להוביל את סיפורו של אבא אחימאיר, ברית הבריונים וראשית ימי הימין הארצישראלי בסרט מרתק. כן, זה נראה כמו משהו שעבר דרך פילטר ייעודי של אינסטגרם, אבל כך נראות שנות השמונים בצבע אחרי שדהה קצת בארכיון. התכנים לא דהו: שהות יהודית וציונית, שסעים פוליטיים ושמרנות תרבותית (אותה אפשר היה לפגוש ביום ג', בסרט תעודה על להקות הרוק של שנות בשמונים, שההמשך שלו הוקרן ב-ד' מפני שהוא שייך לשנות התשעים).

 

אז אחרי שאמרתי (לעצמי. קצת קשה לזמן חברים לצפייה בשעות האלה) "תראו תראו" כמה פעמים על חיים יבין, דני סנדרסון והמון שחקנים בינוניים בסיטקומים רעים להפליא, שכולם נראו צעירים ונאים כל כך בשנים הללו, הענין נגמר. בשל הרישול, כמובן.

 

ירון לונדון. בלי נפנוף ידיים (צילום: ערוץ 1) (צילום: ערוץ 1)
ירון לונדון. בלי נפנוף ידיים

 

כי הלא אפשר וצריך היה לעשות זאת אחרת, ולעשות זאת בתיווך אולפני: שמישהו יישב שם על איזו כורסה ויפטפט עם מישהו אחר אודות התכנים שעוד מעט נצפה בהם, ושעוד מישהו (עורך?) ימצא דרך קצת יותר תבונית להציג אותם: לא לפי עשורים, חלילה, אלא אם כן יש מה לומר על ההתפתחות בתכנים מעשור לעשור. לפי נושאים, למשל, או לפי מידת העניין בנושאים לשעתם, או לפי הרלוונטיות שלהם לצופה בן ימינו: יש המון דרכים מגניבות יותר להציג את העושר הגדול הזה, אבל כאן אפילו לא טרחו להוריד את האבק.

 

חבל, אבל אפשר לשפר ולשנות. הדרך הנכונה לחשוף את הצופים למגוון העצום ולכמויות האדירות של החומר הארכיוני היא, כמובן, להעלות אותו לרשת. אני מניחה שיש ברשות השידור אנשים שקוראים סקרים עדכניים על מצב הצפיה במכשירי טלוויזיה לעומת העליה הדרמטית בשימוש בטאבלטים וסמארטפונים כדי לצרוך את אותם תכנים ממש, בזמן הנכון לצופה.

 

צריך איפוא לחשוב על מנהרת זמן שתתאים גם לעתיד הקרוב, הממשמש ובא, בעוד רוממה שקועה עדיין בתרדמת חורף גדולה: ארכיון רשת גדול, מחולק לנושאים ומסודר כרונולוגית, ממנו ישאבו האנשים שכבר

שילמו על התכנים הללו, חייבי האגרה לדורותיהם - את הקיק הנוסטלגי, את פיסת האינפורמציה המחכימה, את משאת נפשם לעשות דואטים עם זמרים שכבר הלכו לעולמם, את הצורך העצום שלהם לצפות שוב בתופעה המדהימה הקרויה מיכל זוארץ. כל זה צריך להיות זמין, נגיש ומסודר היטב לא רק לציפורי הלילה ולמתקשים להירדם. וכל זה יכול לקרות במינימום של מאמץ והשקעה כספית, אם רוממה רק תרצה. נראה לכם שתרצה?

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: ערוץ 1
נורית גלרון ב"מרגניות" של פעם. באיזה עשור הייתם מקטלגים אותה?
צילום: ערוץ 1
לאתר ההטבות
מומלצים