"ההורים שלנו הרסו וגרשו, אנחנו פושעים בירושה"

את המסך חוצה קו. בכל אחד מצדי הקו דמות אחרת. הדמויות מתחלפות. הן מסתדרות לפני המצלמה. נבוכות, מישירות מבט, מבקשות לפרקים, בתוך הפריים המוגדר, לחמוק מעין המצלמה. עוד מעט תדבר כל אחת מהן את משנתה האידיאולוגית בנושאים שונים: השמאל כמשתף פעולה, המלחמה בין המדינה לארץ, חציית קווים, מחיקת קווים, יישור קו.

הם ידברו בבהירות ולכאורה ברצף. אבל רק לכאורה. את הרצף מרכיבה, הרי, ידו הנעלמה של העורך. הם יאזינו זה לזה או שגם בכך, העורך, שבהגדרתו מנצח על הפריימים המצולמים, ייצר מציאות חדשה, תרכובת אודיו-ויזואלית קולנועית מְכַוונת. כך או כך, בסופו של דבר, הקו שמפריד באופן מלאכותי את שני צדי המסך ייעלם.  

קטע מתוך סרטו החדש של אייל סיון "מדינה משותפת"

סרטיו של אייל סיון מפרקים ומרכיבים מחדש מציאות. זה מרגיז, זה מקומם, זה מרתק. כך גם סרטו החדש, "מדינה משותפת" ("Common State"), שיוקרן מחר (ד') בפסטיבל קולנוע דרום בשדרות. "סרט הוא קודם כל עריכה", אומר סיון, "זהו בדיוק המקום שבו הקולנוע יוצר משהו שלא קיים במציאות, וזה הדבר היחיד שמעניין. ההבחנה בין הקולנוע הדוקומנטרי לעלילתי טמונה בשאלה האם אתה מביים עם או את המציאות.

"בעוד שקולנוע עלילתי בונה את המציאות בתוך הפריים, אני לוקח חומרים מתוך המציאות, ובונה איתם סיטואציה שלא קיימת. בסרט הזה יצרנו שיח פיקטיבי פוטנציאלי בין שתי שפות של אנשים שלכאורה מדברים זה עם זה ומקשיבים זה לזה. אין פה מלחמת כוחות של 'מי יותר חזק' כמו בתכניות ההתגוששות הטלוויזיונית. יש פה קול ומחשבה אחרים. אני מבין שיש כאלה שזה מפחיד אותם".

הכל סובייקטיבי

שאלת מתיחת גבולות הז'אנר הדוקומנטרי צפה לראשונה סביב סרטיו של סיון שש שנים לאחר הקרנת הבכורה של "הספציאליסט" בפסטיבל הקולנוע בברלין ב-1999. פנייה ליועץ המשפטי לממשלה טענה כי בסרט, שנחשב כאחד מסרטי התעודה החשובים שנעשו על משפט אייכמן, מוצגים קטעי ארכיון שזויפו, נערכו ובושלו. סיון אמר אז בתגובה: "עשינו סרט".

מתוך "הספציאליסט"

גם בהתייחסות לסרטו החדש הוא טוען זוהי העשייה הקולנועית. "אני לא חושב שקולנוע צריך להשתתף בטמטום הכללי, להיות חלק מסם ההרדמה שנועד לרכך את המוח כדי לדחוף לתוכו פרסומות, ולוותר על יצירת הקשרים פוליטיים בין הצופה למרחב בו הוא חי. אני רוצה קולנוע שיגרום לך לחשוב. השאלה היא האם אפשר בכלל ליצור היום דרך אמנות מחשבה חדשה מבלי לכסות על המציאות או להתרחק ולהימנע ממורכבות. אין ספק שפרובוקציה מחשבתית היא בעייתית במערך חברתי שבו האויב מספר אחת הוא האדם החושב".

סביב הדיון הציבורי הרועש שגרר סרטו האחרון, "Jaffa", היו שהגדירו את סיון עצמו כאויב העם. "זה בדיוק העניין. האדם החושב הפך לאויב כי הוא לא חלק מהקולקטיב. זו גם הסיבה שסובייקטיביות הפכה למילה מסוכנת", הוא טוען, "היחידים שמותר להם להיות סובייקטיביים הם אנשי השלטון. כל היתר - עיתונאים, אמנים, אנשי אקדמיה - חייבים להיות אובייקטיביות. זה מגוחך. להגיד 'מסתננים' זה להיות אובייקטיבי. לקרוא להם 'מבקשי מקלט' זה להיות סובייקטיבי".

איל סיון. מסתכל על הישראלים מבחוץ(צילום: מרב יודילוביץ)

גם הבחירות שעשית בסרט, למשל בבחירת הדוברים, הן סובייקטיביות

"ברור. אין כזה דבר אובייקטיבי. יצרתי שיח ראשוני עם סדרה של אנשים שחושבים על מדינה אחת ופעילים בפריים הזה במשך שנים. לדבר על שתי מדינות לשני עמים זו העלאת גרה שמסייעת לשמירה על הסטטוס קוו. אני אומר שאם יש קונצנזוס על שתי מדינות וכולם מסכימים גם על נקודות המחלוקת - חוק השיבה, המקומות הקדושים, המשאבים, ההתנחלויות והגבולות - למה כלום לא קורה? אולי הפרדיגמה שמציעים פשוט לא יכולה לפתור אותן".

הסרט נולד בתחילה כספר שכתב במשותף עם אריק חזן, מייסד הוצאת ספרים עצמאית פוליטית La Fabrique שרואה אור בצרפת. "חשבנו שהשיח הזה, שמבעבע מתחת לפני השטח ומנסים להשתיק אותו במה שאני מכנה טרור אינטלקטואלי, חייב להישמע גם בצרפת שמתמודדת בעצמה עם דו-לאומיות".

ד"ר אילן פפה וח"כ חנין זועבי

הרעיון המקורי היה לקיים סדרות ראיונות עם אנשי מפתח שיציגו את עמדותיהם בנושא. כבר בשלב הראשוני של התחקיר הבינו השניים כי מדובר במשימה בלתי אפשרית שהיקפה אינסופי. "החלטנו שנקודת המוצא תהיה הקונצנזוס סביב שתי מדינות לשני עמים שמשמר את הסטטוס-קוו ואת ריקוד הטנגו שרוקדים ביחד הבורגנות, המשטר הישראלי, השלטון הפלסטיני ובעיקר מה שנהוג לכנות מחנה השלום הישראלי".

שהוא האויב מספר אחת בסרט.

"ברור. הטנורים הגדולים של 'השמאל הלאומי' הם בנות יענה שמשמשות עלה תאנה. חיים פה 11 מיליון איש שמחציתם נטולי זכויות, והראשונים שמסרבים לקבל את זה שמדובר במדינת אפרטהייד, הם אנשי השמאל לכאורה. אם לחזור לסרט, התפקיד שלי כיוצר הוא לשאול איך דוחפים את השיח הזה קדימה? איך עוזרים להסתכל על המציאות כמות שהיא ולא להפוך אותה לאילוזיה של מציאות. היינו כחולמים זה לחיות בשינה".

גם לחשוב שאמנות יכולה להזיז ולשנות מציאות זו אשליה.

"זה לא מה שאמרתי. אני אומר שאמנות יכולה להתנגד ולא להיכנע לבלה-בלה של סרטי המחסומים. השאלה האמיתית היא האם זו זכותי או חובתי לכבוש את השטח הציבורי כדי לעשות את זה אם אני יכול.

שם פס על כולם

בניגוד למקובל סרטו של סיון לא משתמש בפורמט של חציית מסך כדי להציב זה מול זה צדדים שונים של מחלוקת. "דיאלוג הוא לא בהכרח בין שני צדדים שלא מסכימים, לזה קוראים משא ומתן", הוא אומר, "הסרט מציג אנשים שחושבים שהחלוקה היא אשליה. זה קול שאינו נשמע למרות שהוא היחיד שמציע עתיד. נוח להציב את הקולות האלה על מדף הטרוריסטים. אני אומר: 'בוא נקשיב למה שהם אומרים'".

גדעון לוי (מימין) וחסן ג'בארין בסרט "מדינה משותפת"

אומרים שאתה עושה שימוש מניפולטיבי בקולנוע הדוקומנטרי ושאתה מותח מדי את הגבולות.

"זו בורות. ברור שאני עושה מניפולציה. ברגע שאתה בוחר להכניס לפריים מציאות מסוימת, בחרת שלא להראות דברים אחרים. זה לא מקרה שאין בארץ דיון מעמיק על קולנוע דוקומנטרי כי המהות שלו היא לדחוף גבולות. לקיים דיון שכזה משמעו לגרום לאנשים לחשוב כשהם יושבים מול החדשות, 'מבט שני' ואילנה דיין. אף אחד לא אומר על 'עמוד האש' שהוא מניפולטיבי. אומרים את זה על הסרטים שלי. מניפולציה מתייחסת רק למה שעושה מי שלא חושב כמוך. לתעמולה ציונית בחיים לא יקראו מניפולציה או יצירה סובייקטיבית".

אז אין כזה דבר אובייקטיבי ביצירה?

"רק משטרים טוטאליטריים חושבים במושגים של אובייקטיביות. זה אומר משהו על רמת הדיון האינטלקטואלי בארץ. סובייקטיביות היא חלק אינטגראלי בעשייה הקולנועית. זו המציאות. השאלה למה לא מוכנים להתמודד פה עם המציאות. אלה שמבקשים איזון מבקשים בעצם הסכמה. אומרים לי 'מה אתה יודע, אתה חי בחו"ל'. מישהו היה אומר את זה לסבן או לברונפמן ששמים פה מיליונים? זה לא שאני חי בחו"ל שמציק להם, זה מה שאני אומר".

למה אתה חי בחו"ל?

"כדי שאוכל לשמור על רמת השיח. כדי שתהיה לי פרספקטיבה. כי אני לא גיבור מספיק בשביל לשים טוטפות על העיניים. כל בנאדם מודע שחי פה, הוא גיבור כי המשמעות של זה היא לחיות באופן תמידי בעימות. יש כאן שאלה של אחריות כי הפשעים שנעשים הם גם בשמי ואני חייב להוקיע אותם. זו האחריות קולקטיבית. ההורים שלנו שהרסו, גרשו, שרפו ושיקרו, הפכו את ילדיהם ונכדיהם לנושאי האחריות על הנכבה. אנחנו פושעים בירושה".  

מתוך הסרט "Jaffa" של אייל סיון

מה הדבר החדש שהדיאלוג הפיקטיבי הזה שאתה יוצר בסרט מבקש להראות?

"את הפוטנציאל ואת תנאי השיח. יש פה קולות בתוך שיחה וירטואלית. מסך שלם ייצר אשליה של אדם מול אדם. הסרט מבקש להדגיש בגלוי שיש פה התערבות שיוצרת אילוזיה. האנשים על המסך לא באמת מדברים אחד עם השני או מגיבים זה לזה. ההפרדה הזו היא הסיטואציה המגוחכת שבה אנחנו נמצאים. בחו"ל לא מבדילים בין עברית לערבית ובין ישראלים לבין פלסטינים. זו הפרדה אבסורדית והסרט נותן לזה ייצוג ויזואלי כי בסוף, גם אם יש ויכוח, קיים רק קול אחד".

"שלא נטעה, גם קרנות הקולנוע הישראליות הן לעידוד יצירה ציונית. אז כן, זה סרט אנטי ציוני. אז מה? את זה אומרים מראש על כל סרט שלי.

מה הלאה? לעשות כאילו זה לא קיים? להתעלם? נכון, זה טקסט סובייקטיבי ולא קוראים פה כאלה. אני לא מחפש שיחבקו אותי ולא נבהל כשאומרים שאני לא אובייקטיבי או דוגמאטי".