פורצות דרך: בחזרה מההימאליה
ללכת בלי התניות ובלי הבטחות עם מוכנות להתמודד עם מה שיבוא, ללמצוא את חלקת האלוהים שלך ולהבין שאת יכולה לעשות הכל בכל מקום, את רק צריכה לרצות - כך מתארות הנשים פורצות הדרך במסע המכין של מלכת המדבר להימאליה את מה שגם אתן יכולות לחוות
כבר שנים הן עוצרות הכל , מעמיסות צ'ימידן, משאירות את הבית הרחק מאחור ויוצאות להרפתקאה של 10 ימים אי שם במחוזות רחוקים. פעם זה הרי לפלנד המושלגים ופעם חבל יונאן בסין. השבוע חזרו מרכס ההימלאיה בהודו. כולן כבר עברו דבר או שניים בחייהן. חלקן אימהות, חלקן כבר סבתות, נשות קריירה תובענית.
"הייתי וורקוהולית" אומרת ברוריה סלפון, בת 66, עד לפני שנה וחצי מנהלת האגף לשיקום במוסד לביטוח לאומי. "פרשתי אחרי אחרי 37 שנים של עבודה מאומצת, מבוקר עד ערב ומאז אני מתמסרת לחוויות ולריגושים של מלכת המדבר. מבחינתי, החיבור לטבע, לנופים, השקט אי שם בסוף העולם הוא התמהיל הנכון של החיים. חלק מהסוד של מלכת המדבר הוא הניתוק. לבוא בראש נקי, להשתחרר ממחשבות, מבני זוג, מהבית - לכמה ימים - לפרק את ההיאחזות שלנו בדברים ולספוג חדשים - זו המשמעות של מסע הזה. לתת לעצמך לשחרר".
היא חושבת מעט ואז מנסחת את המשפט שמנחה את עולמה: "זה כמו ההבדל בין שביל לדרך- דרך היא מה שדרכו בו כבר, לעומת שביל בו לא צעדו מעולם. את סומכת על ההזדמנות שניתנה לך, ללכת בלי התניות ובלי הבטחות עם מוכנות להתמודד עם מה שיבוא".
ברוריה היא אחת מנשות "מסע פורץ"- המסע הראשון שמכין את התוואי למסעות הבאים. למסע זה נבחרות נשים שעברו את מסע "מלכת המדבר" בשנים קודמות והן מוודאות ומכינות את הדרך לקראת המלכות הבאות. היא מסבירה: "זהו מסע הפורץ גמיש ופתוח לאלתורים - הוא בודק קשיים של המסלול, לוחות זמנים, שביעות רצון מהדרך מהנופים הקסומים, יש בו המון ספונטניות כדי שהמסעות הבאים יתקתקו כמו שצריך. אי אפשר לתכנן לאכול בשעה 12:00 בדיוק כשאת לא יודעת איפה הג'יפ שלך יכול להיתקע. המסע הזה בוחן את הדרך לפרטי פרטים. אנחנו זורמות בו כמו נהר, לא יודעות במה ניתקל - זו המשמעות האמתית של המילה 'לזרום'", היא מחייכת.
עיניה בורקות כשהיא מתארת את המקומות בהם היתה רק לפני שבוע: "הודו היא חויה רב חושית של ריחות וטעמים, ומראות וחוויות, נפגשנו עם הקהילה המקומית, פגשנו רועות-צאן ואנשים שגרים שם לא למען תיירים אלא פשוט חיים באותנטיות, בטבע. הם מגדלים את מזונם, מכינים גבינות, טוחנים קמח.
התרגשות גדולה מילאה אותי כשפגשתי את הצוות המקומי שהכרתי לפני 12 שנים במסע קודם, זה היה מדהים ומרגש לפגוש שוב, באותו מקום בדיוק חברים משכבר הימים, שהעריכו והודו לנו שבחרנו לחזור למדינה שלהם פעם נוספת".
את תנאי השטח היא בוחרת שלא לחשוף, "אני לא רוצה לקלקל למלכות לעתיד - אני יכולה להגיד שהתנאים טובים, שקי השינה היו נוחים וחמימים", היא מחייכת כממתיקת סוד. על טקסי הארוחות היא נלהבת לספר: "אני לא אכלנית גדולה, אבל איזה אוכל אכלנו! באמצע המסע הגענו למן מנזר מקומי, נקי כל-כך ומעורר יראת כבוד, כשנכנסנו עמד בחור ששאל האם "היטהרנו" לפני הכניסה. יכולנו להרגיש את תשומת הלב שהושקעה בכל פרט ופרט בארוחה. מעין טקס שמנוהל בסדר מדוייק שמתחיל מהבוקר בעת ההכנה, בשלווה, מן קדושה כזאת שמועברת במנות קצובות. מזמן לא נהניתי בארוחה כזאת, גם לא במסעדות יוקרה. החוויה לפעמים היא בפרטים הקטנים, כמו פאזל שנבנה לאט-לאט ואז מתבררת התמונה כולה".
למצוא את אלוהים
"בכל פעם אני אומרת מחדש שזה הטיול הכי הכי טוב שהיה לי", אומרת חברתה לג'יפ זינה לויט, אחות טיפול נמרץ לב, בת 49 . גם היא מלכה-פורצת, זו הפעם השניה. "לפני כן לא הבנתי מה יש לבן שלי לחפש בהודו. הוא אמר לי 'אמא, את תראי דברים ותביני', והו כמה שהוא צדק.
באחד הימים פגשנו אישה, לבושה לבן, בעלת רוגע פנימי מדהים, חוכמת חיים. עשינו מדיטציה - הכל בשאנטי. בבוקר התעוררתי לקול רחשי המים, ישבתי על שפת פלג מים ובהיתי במקום בו אני נמצאת ומצאתי את עצמי יושבת ודומעת מהתרגשות. משהו שם נוגע בך, המקום כולו, האוירה טעונת אנרגיות זה המקום הכי קרוב לאלוהים בו הייתי. סימסתי לבעלי היקר שאני פשוט בגן עדן.
בוקר אחר התעוררתי ומצאתי קוף קטן שותה מכוס המיץ שלי. זה היה מדהים. כלום לא מתקרב לזה. נופים, בעלי-חיים סביב וחברות טובות - צריך יותר מזה? באחד הערבים, אחרי יומיים ללא מקלחת, מצאנו דרך משלנו. מילאנו דלי במים, הרכבנו משפך קטן וככה התקלחנו שלוש נשים. מי היה מאמין שדלי מים אחד קטן יספיק ל-3 מקלחות?".
ושוב עולים בערגה סיפורי האיכרים ורועי הצאן, חלקות העגבניות המלפפונים והתירס. "הם טוחנים את התירס בעצמם ומכינים מופלטות", היא צוחקת. "לא מופלטות - צ'פאטי קוראים לזה".
השאלה על הנסיעה בשיירה מעלה סיפורים ואנקדוטות משעשעות מהנהגות המנוסות - "כולנו נהגות טובות, כולנו נהגנו כבר בכל העולם, אבל כאן זה משהו אחר לגמרי. קודם כל עצם הנהיגה בצד השני של הכביש, מה שגורם לכל החושים להיות חדים הרבה יותר ודרוכים, כל המערכת הפוכה וזה לא טבעי כמו בנהיגה רגילה אבל מהר מאוד מתרגלים לזה. נוסעות בשיירה, ופתאום צפצוף מאחור, במראה אני מזהה נהג הודי שנדבק מאחור. מימין תהום אדירה, משמאל- צוק - מאיפה הוא רוצה בדיוק לעקוף?! אבל הוא עוקף ועובר באלגנטיות, כמו עז-הרים קלילה, רכב אחרי רכב. מנפנף לשלום ומחייך".
"זה שבוע שכולו שלנו" - כולן מסכימות."אני אמא לילדים קטנים", אומרת מירב בן כנען הלר, בת 40, סמנכ"לית בחברת "מידרוג". "השארתי את בעלי עם שתי ידיים מגובסות בבית אחרי פציעה. כמתמודד בתחרויות "איש הברזל" הוא מבין את התחביב החדש שלי, שנינו מפרגנים האחד לשנייה פעילויות אתגריות. השארתי בבית רשימת תמיכה, מי עושה מה ומתי, איך עושים כביסות, מתי המנקה מגיעה, למי בגן יש ימי הולדת ואיפה נמצאות המתנות, הסבתות נכנסו לתורנות - לכל אחד יש תפקיד כשאמא איננה.
כולנו נשים המג'נגלות בין עבודה וילדים, לפעמים את לא מאמינה שתצליחי לדחוס לחייך עוד מערכות יחסים, ואיכשהו זה קורה ואת יוצרת חברות בלב ובנפש. הדבר המדהים הוא שמגיעים למסע נטולות מידע מקדים על שותפותייך החדשות וזה יוצר אחווה אחרת, טהורה, מתחברים לאינטואיציה וכמו באינסטינקט של ילדים שמתחברים ללא דעות קדומות, ללא השוואות, עוברים איזה תהליך שלא נוצר ביום יום. אולי זה סוד הקסם של המסעות האלה.
כששבנו אבא שלי ראה את התמונות ואמר: 'מזמן לא ראיתי אותך מאושרת כל כך', ואכן בכל תמונה אני תמיד מחייכת. אי אפשר להישאר אדישים לזה".
ככה הן, כל שנה, מעמיסות געגועים לבעל, לילדים, משאירות בבית את השגרה, את הבעיות, את התהיות, את החיים ויוצאות להרפתקה. נועלות נעלי הליכה, מסירות מסכות והחיוך נפרש על הפנים כמו ביום הראשון של המסע הראשון שהתחיל את ההיכרות עם "מלכת המדבר". כל אחת יצאה למסע אחר, כל אחת "מלכה" ממחוז שונה ואיכשהו הן חברו להן יחדיו.
זינה נזכרת שבמסע לסין בשנה שעברה, באמצע טרק – גילתה שהבן שלה עבר טירונות עם בנה של בתיה. "מי היה מאמין ? חודשים הם ישנים זה ליד זה בטירונות - והנה האימהות שלהם נפגשות על ראש הר בסין!" . זה היה רק ברור שלפורץ הבא נרשם יחד .
"והרי , כמה אפשר לנסוע לאירופה ? לסמן "וי" על עוד כנסיה, על עוד מוזיאון . נמאס לנו . מלכת המדבר זה משהו אחר. כמה פעמים יוצא להרחיב את מעגל החברויות באמצע החיים? "מדהים לראות נשים שפשוט מתחילות חיים חדשים ,מוצאות תחביבים חדשים, מבינות שצריך לשחרר קצת כדי להיות מאושרת . אנחנו חוזרת הביתה מלאות חוויות וטעונה באנרגיה .
"לא חייבים לעשות דרמה", אומרת זינה. "אפשר פשוט לצאת פעם אחת - ההתמכרות לחוייה תבוא מעצמה. לפעמים אני עומדת מהצד וצופה בנשים לפני המס, תוהה מה הסיכוי שאלמד להכיר אותן תוך כמה ימים. אחרי מסע כזה אני לא מבינה איך תהיתי לפני, הן נראות לי כאילו היו שם מאז ומתמיד. אין לי הסבר איך זה קורה החיבור הזה בכל פעם זה מסקרן מחדש".
ירושה מתיתיהו חגגה יום הולדת 48 יום לפני המסע, "זו מתנה שלי לעצמי", היא אומרת בחיוך, "כשהגעתי הרגשתי על גג העולם, להגיע להימלאיה זה לא פשוט, אבל כשכבר מגיעים, אחרי המסע הארוך, התחושה שווה כל רגע, זה כמו עליה לרגל ולומדים להעריך את זה באופן מיוחד. מקומות מהם ניבט נוף עוצר נשימה של רכס ענק כשסביב אין שום יישוב, יד אדם לא נגעה בנוף הבראשיתי הזה. החוויות עם ההודים המקומיים מתבלות את המסע, למשל, כשבעל הבית אצלו שהינו הגיע לקחת אותנו, הוא בעצמו לא היה בטוח מאיפה ללכת לביתו שלו. השבילים לא מסומנים צרים וחסר שוליים, כמו ללכת באמצע שום מקום. הם כל-כך מיוחדים, חייכנים, נעימים, רגועים, מנהלים דרך-חיים בשלווה, מקבלים את מה שהחיים זימנו להם. הם מנהלים זמן משלהם - 5 דקות אצל ההודים הן לא 5 הדקות שלנו - זה נמשך ונמשך, יש להם מושג שונה לגמרי לגבי מימד הזמן".
כך הן משקימות קום, כמו חלוצות. פורצות דרך, בכל בוקר , לקול פכפוך המים, לנופי עד ירוקים, בודקות שמן מים, מכוונות מראות ומעפילות לפסגות הרים צחיחות או מושלגות, בינות מטעים ירוקים, ומכינות לכן, המלכות לעתיד, את המסע עליו חלמתן.
לפנייה לכתב/ת 
