חלום רטוב
תכירו את טום דיילי, הקופץ למים בן ה-18 שמטריף את בריטניה
כשמארגני המשחקים בלונדון חיפשו בתחילת 2011 דמות שתככב על הפוסטר למכירת כרטיסים, הם ידעו מה הם עושים כשהציבו במרכזו את טום דיילי, הקופץ האולימפי, בעמידת מוצא לקראת קפיצה, כשגופו המושלם בחזית התמונה וברקע המתחם האולימפי על רקע שקיעה. דיילי היה בסך הכל בן 14 כשהתחרה באולימפיאדת בייג'ינג ובמהירות בה צלל למים (65 קמ"ש) כבש את לבבות הבריטים.
- לונדון 2012:
העמוד האולימפי המיוחד של ynet ספורט
כל אומה וגיבורי הבריכה האולימפיים שלה. אם בארה"ב הרשימה ארוכה, ממרק ספיץ עד מייקל פלפס, אז בבריטניה החלום הרטוב, תרתי משמע, הוא הקופץ טום דיילי. זהב אולימפי אמנם עדיין אין לו, אבל מכל בחינה אחרת הוא הפנינה שבכתר המשלחת הבריטית העצומה, שתמנה יותר מ-550 ספורטאים.
דיילי גם יפה, גם קופץ מוכשר שכל הממלכה מקווה שיביא גם מדליה, וגם עם סיפור חיים שכבר סיפק לו לפני שנה, בגיל 17, חומר לאוטוביוגרפיה רבת מכר ("הסיפור שלי"), פריט הכרחי בחיי כל ספורטאי מצליח בממלכה.
חגיגת לונדון 2012 ב-ynet ספורט:
קשה להאמין, אבל הבחור החסון בן ה־18 שנולד בעיר הנמל היפה פלימות' בדרום אנגליה, אכל אותה במכות בבית הספר רק בגלל כישרונו. הילדים פשוט קינאו בהצלחותיו, בנסיעות שלו לתחרויות, ותרגמו את זה להתעללות. כינו אותו "הקופצן", איימו לשבור לו את הרגליים. הוריו ניסו לדבר עם המורים, ללא הצלחה, ודיילי נאלץ לעבור לבית ספר אחר. אבל גם שם לא היה קל.
"לא אוהב כדורגל"
דיילי דווקא הצליח יותר במתמטיקה מאשר בהתעמלות, למרות היכולת הוירטואוזית בבריכה. "נראה לי שהייתי קצת כמו מנתח ששונא
אבל כשהוא עולה למקפצה, הכל משתנה. "ממרומי המקפצה זה מפחיד. אתה לבד וכולם למטה נראים קטנים, קולות רקע של מוזיקה, אנשים צוחקים או מדברים ואני לבד, בבועה של שקט, חייב להתרכז, לספור עד שלוש בקול רם, לקחת נשימה עמוקה ולקפוץ. מהנקודה הזאת אני צולל מגובה של שני אוטובוסים דו־קומתיים ב־1.9 שניות ונבלע במים. הפגישה עם המים חזקה כמו תאונת מכוניות ואם אני לא פוגש אותם כמו שצריך, העור נבקע ואני אשתעל דם".
בכלל, גובה המקפצה לא תמיד נתפס כשצופים בה מלמטה. כשראש עיריית לונדון בוריס ג'ונסון טיפס כדי להצטלם עם דיילי, הוא הקפיד להישאר צמוד למאחזי
דיילי נולד למשפחת פועלים ואת הקריירה הוא חייב לאביו רוב. מותו לפני יותר משנה היה מכה כואבת בהרבה מכל מפגש לא מוצלח עם המים, ודיילי מספר שבכל פעם שהוא עומד על המקפצה, הוא עדיין יכול לראות את אביו למטה, יושב על שפת הבריכה. "כשאקפוץ באולימפיאדה, זה יהיה בשבילו", הוא מבטיח.
האב לקח אותו בגיל 7 לבריכה הציבורית בעיר ושיכנע את הילד לקפוץ מהמקפצה. דיילי סיפר שהתהפנט וסירב לעזוב את המקום, חזר ועלה שוב ושוב מהמים וטיפס על המקפצה. מאז הוא לא הביט לאחור.
עד שאביו הלך לעולמו, הוא הסיע אותו לאימונים פעמיים ביום. אחרי מותו, אמו נהגה אותו. מאז שעשה רישיון לפני כשנה, הוא נוהג בעצמו במכונית מיני. "סוף סוף אני יכול לנהוג בעצמי ואמי לא צריכה לטרוח פעמיים ביום", הוא מתגאה, "לפעמים אני אוסף את אחי וויליאם ובן מבית הספר ואני גם יכול לקפוץ לקנות חלב או לחם כדי לעזור לאמא".
המעריצות לא נותנות מנוחה
הבנות מטורפות עליו, הפוסטרים שלו תלויים בהרבה חדרי שינה, אבל לילד עדיין אין חברה, לפחות רשמית. אמנם טוניה קאוץ', קולגה בנבחרת, סיפרה שדיילי אוהב אמריקאיות ויוצא עם הקופצת קסידי קוק בת ה־17 (שלא העפילה לאולימפיאדה), אבל ההדלפה לא קיבלה עדיין אישור. "אין לי מקום לחברה", מסביר דיילי, "העדיפות שלי היא רק לקפיצה במים. השאיפה היחידה שלי היא לזכות במדליה בלונדון 2012".אבל זה לא יהיה קל. באולימפיאדת בייג'ינג הוא סיים במקום השביעי בקפיצה מ־10 מטר ובמקום השמיני בתחרות הזוגות. שנה לאחר מכן כבר זכה בזהב באליפות העולם ברומא (10 מטר ליחידים), אבל לפני שנתיים איבד את תואר אלוף בריטניה לפיטר ווטרפילד, ואשתקד בשנגחאי איבד גם את התואר העולמי.
הוא מתאמן 6 שעות 6 ימים בשבוע בבריכה ובמכון הכושר ובאולם סקווש בו הוא מתרגל קפיצות מסובכות למזרן, אבל עדיין רחוק משעות האימונים של הסינים שאחד מהם, קי בו, מדורג מספר אחד בעולם. "לסינים, קפיצות למים זה ספורט פופולרי כמו הכדורגל אצלנו"
מצד שני גם אורח החיים שלו נורמלי לגמרי, לא רק יחסית לסינים. הוא אפילו לא שותה אלכוהול ואת הכוס הראשונה והאחרונה, שמפנייה, לגם ביום הולדתו ה-16 והטעם לא מצא חן בעיניו. "אני טוב בלספר סיפורים אחרי מסיבות", הוא מספר, "כי החברים שלי משתכרים ולא זוכרים כלום ואז אני נכנס לתמונה ומספר להם מה עשו אחרי שהשתכרו". החולשה שלו היא לגלידה אבל גם בקטע הזה הוא מנסה לא להגזים. גובהו, 176.5 ס"מ, הוא לדבריו קצת יותר מהאידיאלי לקופצים (167.6 ס"מ) אבל הוא מקווה שזה לא מה שימנע ממנו לבצע את הקפיצה המושלמת ממרומי המקפצה.
"כל קפיצה שלי אורכת 1.6 שניות",הוא אומר, "יהיו לי 6 קפיצות בגמר האולימפי, כך שבסיכום, אחרי כל השנים שהתאמנתי, אני בעצם אקדיש למאמץ האולימפי 9.6 שניות נטו, יותר ממה שאוסיין בולט עשה ב-100 מטר. קשה לתאר את ההרגשה. האדרנלין רץ בי. אני עדיין זוכר איך הרגשתי כשעמדתי על המקפצה בבייג'ינג בפעם הראשונה. הסתכלתי למטה וראיתי את הטבעות האולימפיות על קרקעית הבריכה והרגשתי שהאדרנלין מציף אותי. זה רגע שלעולם לא אשכח".
הרבה בריטים יהיו מרותקים למסכים או למושבם בבריכה האולימפית כדי לצפות בדיילי ביום שני, ה-30 ביולי, בגמר בקפיצה סינכרונית מ-10 מטר ובשבת ה-11 באוגוסט בגמר הקפיצה מ-10 מטר ליחידים.
לפנייה לכתב/ת 
