הריסה לצורך בניה
נועה חרובי מתמקדת בהריסות, באיך נראה בית הרוס של מישהו אחר בעיניים של מישהו אחר. בינתיים היא בונה את ביתה המשפחתי והמקצועי כאן, בניו-יורק
אחד הדברים שהיכו באמנית נועה חרובי כאשר עברה מירושלים לניו-יורק ב-2007 כדי ללמוד לתואר שני בסקול אוף ויז'ואל ארטס, הוא שחיים בצל פחד ממלחמה הם אינם נורמלים. "מצאתי את עצמי חוזרת בראש לדימויים מישראל", היא מספרת, "וככל שעבר הזמן הבנתי שהחוויה הכי משמעותית, שגם השפיעה על המעבר שלי לחו"ל, הייתה החוויה היומיומית של היחשפות לחדשות, לטלוויזיה, לטרור ולפחד ממלחמה, כל הדברים שגדלנו איתם ושנראים לנו מובנים מאליהם. אבל ברגע שאת מתרחקת את מבינה שזה לא נורמלי ולא צריך לחיות ככה". היא מגדירה את "החיים בחרדה מתמדת כמי שגדלה בירושלים בתקופת הפיגועים" כחוויה מעצבת שלה, זו שהובילה אותה במידה רבה לנושא שמעסיק אותה היום בעבודתה: היא מציירת בצבעי שמן, מתוך תצלומים שצולמו על ידי אחרים, את מראה ההריסות של בתים פלשתינים בעזה ובגדה, בתים שהופצצו או שנהרסו על ידי בולדוזרים.
לראות אחרת. נועה חרובי
חרובי מכנה את לימודיה עם האמן ישראל הרשברג, בסדנה לציור ורישום בירושלים בשנים 2001-2000, "ההכשרה הראשונית, הבסיסית והמשמעותית שלי. אני חושבת שהיא עדיין שם". את העבודה עם תצלומים היא החלה בתקופת לימודיה בבצלאל, אותם סיימה ב-2005. "צילום תמיד היה נקודת המוצא", היא אומרת, "והמגבלות שלו תמיד עניינו אותי. בבצלאל עבדתי עם צילומים שאני עצמי צילמתי, אבל כשעברתי לניו-יורק הקשר עם הסביבה הלך לאיבוד. הקשר הזה היה אלמנט חשוב במוטיבציה לציור. הייתי מציירת סביבה שקשורה להיסטוריה האישית שלי, וכשעברתי לניו-יורק לא היה לי קשר לסביבה, להיפך, אם יש מקום מנוכר ומפחיד זה ניו-יורק".
ניתוק הקשר עם הסביבה הטבעית שלה הוביל אותה לדימויי ההריסות: "להריסות יש הרבה קונוטציות והיסטוריה בתולדות הציור. אני חושבת שפשוט נגע לליבי ההרס של הבית שמקביל להרס של הגוף ושל כל המסגרת והביטחון. ההרס של הבית מותיר אותך חסר אונים וחשוף", היא אומרת, ומוסיפה לספר שמותו של אביה הוביל אותה גם הוא אל הנושא: "אבא שלי היה ארכיטקט והיה מתעסק בבניינים כל החיים שלו. בתור ילדה היתי מבקרת באתרי בניה והעולם הזה של חומרי בניה מוכר לי. קורות עץ ובטון ממש מדברים אלי. ההריסות הן מבחינתי מטאפורה לאובדן ולכליון של האדם שמנסה לבנות משהו יציב שיחזיק בימי חייו אבל נידון לכשלון. אבל במקרה של ישראל זה לא הטבע שהורס את הבניינים, זה האדם עצמו שהורס את הארכיטקטורה שהוא המציא".
גם מבחינה צורנית וציורית היא מוצאת עניין בתמונות של ההריסות: "הציורים הם ציורים של הרס אבל הטכניקה היא על גבול המופשט. אני עובדת עם דברים שהם נורא טעונים, אבל כשאני עובדת איתם הם הופכים לציור, לכתם על הבד. התוכן הוא נקודת המוצא אבל התוצאה היא התמקדות בפורמליזם – ציור של הריסות שלא רואים איפה הן וגם לא רואים דמויות. איכשהו הכאוס של ההריסות מזמין, אין להן צורה הגיונית והן כמו ציור מופשט מלכתחילה".
"ציורים של הרס". העבודה "טלוויזיה" של חרובי
חרובי, שנמצאת כעת בשלבי הריון מתקדמים, עובדת בימים אלה בסטודיו בצפון מדינת ניו-יורק, אליו היא הוזמנה לרזידנסי של כמה שבועות ביחד עם אמנים מכל העולם. ברזידנסי היא עובדת על פרויקט נפרד מגוף העבודות המתמשך שלה: "החלטתי להשאיר את צבעי השמן בניו-יורק והבאתי נייר ודיו כדי להמשיך פרויקט שהתחלתי מזמן אבל לא היה לי זמן להתעמק בו". בפרויקט היא עובדת מתוך וידאו של דובר צה"ל המראה צנחנים יוצאים לפעולה באחד הלילות של המבצע הצבאי שנקרא "עופרת יצוקה". עבור חרובי, זוהי נקודת מבט הפוכה מזו שממנה היא עובדת בדרך כלל: "במקום להסתכל על היום שאחרי אני מסתכלת על הרגע שלפני ועל הצד הישראלי", היא אומרת. "למרות שאני תמיד בצד הישראלי, הראיה שלי מוגבלת ואני מודעת לזה. היא מוגבלת גם בגלל שאני ישראלית וגם בגלל שאני משתמשת בצילומים שמישהו אחר צילם. אני תמיד נמצאת בעמדה מרוחקת, בה חסר לי מידע, וזו העמדה שבה הייתי רוב חיי, בתור ישראלית שגדלה במערב ירושלים. את העמדה הזאת אני משמרת גם בעבודות. מה שאני מנסה להגיד זה שאני לא מייצגת אף אחד. אני לא מנסה לייצג את הפלשתינים או את צה"ל. אני מנסה להיות כנה לגבי מה שאני יודעת. אני מסתכלת ומציירת דברים שאני לא מבינה. זו תמיד הייתה העמדה שלי, לצייר דברים שאני לא מבינה".
הראיה של חרובי מוכתבת במידה רבה מהמגבלות של הצילום, ובפרט של החומרים איתם היא עובדת: "וידיאו של דובר צה"ל הוא מוגבל מלכתחילה. לא מדובר בסרט דוקומנטרי אלא בפרופגנדה, אבל אם את לא נמצאת עם החיילים ונלחמת לצידם אין לך פוטג' אחר לעבוד ממנו. אותו הדבר עם הדימויים של ההריסות – אלו לא דברים שטורחים כל כך לפרסם בעיתון, בטח שלא כשמדובר בהריסת בתים במזרח ירושלים, שהפכה כבר בנאלית. הבחירה בחומרים האלה מדברת על המוגבלות של הצילום, של המדיה, ושל כמה אנחנו תלויים בהם כמקור מידע".
כחלק מתוכנית הרזידנסי, מגיעים לבקר את חרובי בסטודיו שלה אוצרים, מבקרים ואמנים, ועבורם היא תלתה לצד העבודות טקסט קצר ובו ציטוט של עדויות חיילים מאירגון "שוברים שתיקה", חיילים שהיו מעורבים בפעילות מבצעית ושמרגישים שהגיע הזמן ליידע את הציבור מה באמת עשו חיילי צה"ל בעזה. העדויות המצוטטות הן מתקופת המתקפה על עזה בסוף 2008 ותחילת 2009. העדויות המצוטטות לא קשורות בקשר ישיר לוידיאו ממנו חרובי עובדת. "הטקסט נראה לי חשוב למי שמגיע לזה ולא יודע שום דבר", היא מסבירה. "זה מחבר אותו מיד למקום ולחוויה של החיילים האלה. חוויה בה זרקו אותם למצב הזה ואין להם מושג מה הם הולכים לעשות או למה. לפחות זו החוויה שמשתקפת מהעדויות".
חרובי, שכאמור גדלה בירושלים, לא מתכננת לעזוב את ניו-יורק בקרוב. מלבד אינסוף האפשרויות שהעיר מציעה, היא רואה כאן יתרון משמעותי נוסף שלא מצאה במקומות אחרים: "להיות אמן זה מקצוע לגיטימי בניו-יורק. אפשר להרוויח ממנו כסף, אני יודעת שהאופציה קיימת. בירושלים, למשל, קשה מאוד לחיות כאמן. אני מעריכה את מי שעושה את זה, אבל זו בחירה שאין בה היגיון מקצועי. בדרך כלל זו בחירה רוחנית. בניו-יורק יש תחושה שעל אף הקשיים זה לגיטימי ולא צריך להצטדק למה את עושה את זה. השפע שניו-יורק מציעה הוא גם חיסרון, כי להשיג נראות בתוכו זה מאוד קשה. יש המון תחרותיות ואת כל הזמן צריכה לעבוד, גם בסטודיו אבל גם בנטוורקינג. זה סוג של מירוץ מטורף שקיים בתחום האמנות כמו בכל תחום אחר בניו-יורק ויכול להיות מתיש". כשהיא מותשת מהמאבק עולה לה השאלה: "האם האמנות היא הדבר הכי חשוב בחיים או אולי אני רוצה לעשות עוד דברים כמו להקים משפחה, או להיות עם המשפחה שלי בישראל?" בינתיים, חרובי אומרת, היא לא מרימה ידיים ועוזבת. במקום זאת החליטה להתחיל את חיי המשפחה שלה כאן, בניו-יורק. איך? "זהו אתגר כלכלי ומנטלי להביא פה ילד לעולם, אבל זה מצטרף לרשימת האתגרים המנטלים והכלכליים שמרכיבים בין כה וכה את החיים בניו-יורק", היא מסכמת.
לפרטים נוספים:
noacharuvi.com/index.html
פורסם לראשונה 17/07/2012 18:42
נועה חרובי. "לא מתכננת לעזוב את ניו-יורק"
מומלצים
