איור: Shutterstock
פער הדורות: למה אנחנו מתנהגים אחרת מהורינו?
מרגע שנולדו לנו הילדים החלטנו שאצלנו זה יהיה אחרת, שונה מהאופן שבו גידלו אותנו. אנחנו נפתור את הבעיות בשיחה, לא נאיים ולא נגיד "ככה". התוצאה: רפיון בסמכות ההורית. דני גיל מסביר למה הילדים של היום שונים, ומה זה עושה ליחסים איתם

"שישים ימים בשנה!", אמר לי אבי היקר. "אתה יודע מה זה שישים ימים של מילואים בשנה?!" ואני הקשבתי וכמעט השתכנעתי, לא רציתי להתגייס לשישים ימי מילואים בשנה. אבל בשנים שבהן אבי התגייס לשירות מילואים הוא היה עוזב את הבית לפחות לחודש ימים ולפעמים הייתי שוכח איך הוא היה נראה.

 

לכתבות נוספות של דני גיל בערוץ הורים  

 

עברו השנים וגם אני כמו אבא שלי התגייסתי לצה"ל לשירות סדיר מלא. אבי היקר דאג לי ולעתידי וכל הזמן ניסה לשכנע אותי לצאת לקצונה כדי לא לסבול מ-60 ימי מילואים בשנה.

 

הוא נהג לספר לי על התנאים של החיילים לעומת התנאים של הקצינים, ואם הייתי ילד כזה שמקשיב להורים שלו יכול להיות שהייתי היום סגן אלוף.

 

עם ובלי קשר לאזהרות המשכנעות של אבי היקר, העברתי את שירות הסדיר והמילואים שלי כחייל ולא כקצין. אלא שבימי המילואים נוכחתי להכיר בעובדה מעניינת: הקצינים נקראו להרבה ימי מילואים. החיילים להרבה פחות.

 

אולי בגלל שחיילים יש הרבה וקצינים מעט ואולי בגלל סיבות אחרות. בכל אופן, מה שהיה נכון לדור האתמול התגלה כחסר כל תוקף עבור הדור של היום.

 

נשמע לכם מוכר? יכול להיות שגם אנחנו שמים למטרה כל מיני דברים שבעצם תם זמנם? מגבשים ערכים בעקבות זיכרונות ילדותנו בלי לשים לב שזוהי הילדות שלנו והיום אנו חיים בעידן אחר? בתקופה שונה עם מאפיינים לגמרי שונים?

 

לפני חודש בערך אמרתי לבתי משפט שתכננתי אותו עשר שנים לפני שהיא נולדה: "תשמעי מתוקה... הלימודים לא חשובים כמו שאת חושבת" אז היא הסתכלה עליי במבט שתוהה מדוע אני חושב שאני יודע מה היא חושבת ואמרה לי: "אבא אתה חמוד".

 

זיכרונות הילדות המדכדכים שלי מבית הספר עזרו לי לנסח משפטים כאילו מרגיעים (מי פה לא רגוע?). הורים אחרים עם זיכרונות דומים הביאו אותם לגלות רגישות יתר להסתגלותו של הילד לספסל הלימודים, מחשש שמא ידדה מאחור וכתוצאה מכך לא ישתלב חברתית.  

 

אבל מאין אנו מביאים את החשש הזה? מהעבר שלנו או מההווה של הילדים שלנו? מה אנחנו בכלל יודעים על הקריטריונים שעושים היום ילד מקובל לעומת ילד שקוף או דחוי? רמז? תשאלו את הילדים.

  

סבלנות - עקב אכילס שלנו

ייתכן בהחלט שדור ההורים שלנו היה פחות רגיש לצרכיו הרגשיים של הילד, נכון שאבא היה חוזר כל יום מאוחר מהעבודה ונכון שכאשר שאלנו "למה?" שמענו הרבה "ככה!".

 

ואנחנו, הורים בעידן המילולי, ידענו מראש שאצלנו זה יהיה אחרת ושאת כל הבעיות שלנו עם ילדינו העתידיים נפתור באמצעות מילים. כך הפכו המילים למלמולים והסבלנות לעקב אכילס: במקום פשוט להשכיב את הפעוט ולהחליף לו חיתול אנו מסבירים לו למה עכשיו ולא אחר כך ולמה כאן ולא שם.

 

במקום לבקש ממנו להיכנס למיטה אנחנו מסבירים לו על גוף האדם והצורך שלו בשינה. בעוד שנה הילד הזה יזרוק טושים מהמרפסת ואמא שלו תאמר לו שהיא מבינה שהוא רוצה לזרוק דברים, אבל לשם כך יש כדור ויש סל ואפשר לקלוע עם הכדור לסל. התוצאה: רפיון הסמכות ההורית.

 

אנחנו, הורים בעידן המודרני, גדלנו להורים שלא תמיד באמת ראו אותנו, את היכולות שלנו ואת הייחודיות שלנו. הכמיהה למילה טובה או שתיים (באמת שלא יותר מזה) הייתה שם אצל רבים מאתנו, ובחלוף השנים ידענו בינינו לבין עצמנו להבטיח מראש לילדינו העתידיים – לכם לא נעשה את זה.

 

אנחנו נטביע אתכם במילים מעצימות, נוסיף חדר בבית כדי לאגור את עבודות היצירה שלכם, נשבח אתכם בנוכחות החברים שלנו שעוד מעט כבר לא יהיו חברים שלנו אם לא נחליף נושא שיחה. אבל את מי באמת אנו מבקשים להעצים ולחזק? את הילד עטור השבחים שלנו או את הילד עטור החסכים שבנו?

 

עקב אכילס: אנחנו מסבירים לילדים שלנו הכל (צילום: shutterstock)
עקב אכילס: אנחנו מסבירים לילדים שלנו הכל (צילום: shutterstock)

 

חומרנות - הילדים לא מקבלים, הם לוקחים

ההורה המודרני דורש צדק חברתי. ובצדק. אי אפשר לומר שהמצב הכלכלי של דור ההורים הנוכחי טוב יותר מזה שהיה של דור ההורים שגידל אותו. עם זאת, הילדים של היום מקבלים יותר מהילדים של פעם. לא בגלל שפעם היה פחות כמו שפעם הגבולות היו ברורים יותר.

 

על הרקע הזה רבים מאיתנו, הורים בעידן השפע, סוחבים זיכרונות ילדות אודות דברים שרצינו ולא קיבלנו. ומה נעשה עם הזיכרונות האלה? ניתן לילדים מה שירצו וכמה שירצו. לא שזה באמת משנה מה אנחנו נותנים וכמה. החשוב הוא המניעים שלנו.

 

כאשר אנחנו נותנים לילדים שלנו מתוך רגשי אשם אנחנו לא בוחרים אלא נגררים. והילד לא מקבל באמת – הוא לוקח. וזה בדיוק המתכון שמייצר ילדים שאף פעם לא מרוצים ואף פעם לא מסופקים.

 

אין נוסחה אחידה שתעזור לנו לדעת מה נכון להגיד לילדים שלנו, עד כמה ראוי לחזק אותם, עד כמה ראוי להסביר להם, עד כמה ראוי לתת להם. החשוב הוא המוטיווציה שלנו: ככל שזו תהיה נקייה מפחדים ומזיכרונות העבר שלנו כך נדע להיות קשובים לילד ולצרכיו האמיתיים.  

 

אם אנחנו מחזקים ילד מתוך חרדות הילדות שלנו הוא לא יקבל את החיזוקים אלא את החרדות. אם אנחנו מנהלים עם ילדינו דיאלוג פתוח ובגובה העיניים כדי לקבל את שיתוף הפעולה שלהם או כדי ליהנות במחיצתם הרי שכולנו נשכרים.

 

אבל אם המילים וההסברים נועדו לפטור אותנו מאכיפת סמכות טבעית שמרגישה לנו כוחנית מדי או דומה מדי להורים שהכרנו מפעם, מוטב לנו להביט נכוחה בילדים שלנו ובהורים שאנחנו ולראות ש... זה בסדר, אנחנו לא ההורים שלנו והילדים שלנו לא אנחנו.

 

ובכל כלל יש יוצא מן הכלל: אם אתם מרעיפים על הילדים שלכם חיבוקים ונשיקות, חום ואהבה, דווקא משום שאלו נחסכו מכם בילדותכם אז נא לא להתבלבל – המשיכו ככה.

 

הכותב הוא בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה, אב לשניים, מחבר הספר "אלוהים בגובה העיניים" ומנהל הפורום באתר סופר-דדי

 





 

לפנייה לכתב/ת
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה פער הדורות: למה אנחנו מתנהגים אחרת מהורינו?
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הילדים שלנו חיים בעידן אחר
    צילום: shutterstock
    ההורה המודרני דורש צדק חברתי. דני גיל
    צילום: צביקה גולדשטיין
    ynet ספיישל
    תמר אלפיה
    נירית צוק
    אלי זוהר ניב
    ליאת קרן
    חיים עמית
    גיל ונטורה
    דני גיל
    דפנה תייר
    ענת לב אדלר
    ערוץ בריאות השן
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים