התינוק בן 25? תפסיקו לפנק - ותתחילו לשחרר
אתם מתלוננים ש"הילד" כבר בן 30, אבל עדיין מתפנק אצלכם בבית במקום לצאת לעולם האמיתי? זה לא הוא - זה אתם. הפסיכולוג גיל ונטורה מסביר כיצד רגשות אשם, חוסר רצון להתמודד עם הזוגיות המתפוררת ואפילו בעיות קריירה מונעים מאיתנו לבעוט אותו החוצה
הפוסט הזה צמח מהשטח. הנושא פשוט בא, דפק בדלת הקליניקה והתיישב בחיוך קורבני. "הם תמיד יהיו הילדים הקטנים שלי", לחש, "איך אני יכול להפקיר אותם?".
הילדים לא היו שם כדי לענות. הגדולה בדיוק משלימה את עבודת התזה שלה במעבדה. והקטן? הוא בכלל תקוע בשירות מילואים בדרום. אימון גדודי או משהו כזה. אוכל הרבה אבק, המסכן שלי.
כתבות נוספות של גיל ונטורה בערוץ הורים:
הילד של השכנים חכם יותר? למי אכפת!
בלי רגשות אשם: תנו להורים לטעות בשקט
כשאבא מתפקד כמו רובוט: על הדיכאון ההורי
סביבה עשירה בגירויים? סתם מסחטת כספים
לפני חורף וחצי עסקתי בסוגיית הילד המזדקן, זה שנתקע בבית בגיל גריאטרי. הגיע הזמן להשלים את הצד השני של המשוואה הפולנית ולהטיל אור על אלו שתוקעים אותו בבית. למה חשוב לנו להשאיר את הילד... ילד?
למען הסר ספק, אני לא מדבר עליכם. אתם עודדתם אותו לעצמאות מגיל אפס, דרבנתם אותו לסדר את חדרו, להוציא את הכלבה, להכין לעצמו כריכים ועוד כל מיני דברים שאנשים גדולים צריכים (לדעת). אני מדבר על השכנים המעצבנים מהקומה למטה, אלה שלא משחררים.
לבעוט את הילד החוצה בגיל 25 - אינטרס של ההורה
בנקודה הזו חלק מאתנו נדרשים לתקוע מבט כן וחודרני פנימה. ילדים בני 35, 29, 42 מוחזקים פה ושם בארץ ישראל בעמדה תלותית.
לא מאונס מוצהר, חלילה. לעתים נדמה שגם הגדול וגם הקטן שלמים ושלווים עם הסידור הזה.
אל תאמינו. ילדים שחצו את התעלה אל גיל הזיפים המתקדם צריכים לגור לבד, להתפרנס לבד, ליפול לבד ולקום לבד. לא "לבד" במשמעות של בדידות קיומית מדברית, אלא במובן של 'אתה האחראי הבלעדי למה שקורה לך, בסוף היום'. ההורה יעניק תמיכה וחיבה כנדבת ליבו ואפשרותו, אבל עידן הגן/בית ספר תם – וההורה לא ייטול יותר את הבעלות לידיו. בניסוח כלכלי: לבעוט את הילד בגילאי ה-25 פלוס פלוס לכיוון עצמאות סבירה אמור להיות אינטרס אסטרטגי של ההורה.
גילוי נאות: הדפוס הזה מתקדם לכיוון התקין ברוב המקרים. רוב ההורים משלחים היטב את ילדיהם מהקן בלי שום עזרה של אנשי מקצוע. עבור המיעוט שנתקע מוקדשות המילים הבאות: כן, עם כל הסלידה שלי מהטחת רפש בפני קהילת ההורים, לעתים זה באשמתכם. משב אופטימי מיידי: לא מדובר בגזירת גורל. זה יכול להיות טוב יותר.
תורמים להנצחת האינפנטיליות
אז איך אנחנו, ההורים מאפירי השיער (הרגע התפלק פה וידוי אישי קורע לב), תורמים להנצחת האינפנטיליות של הבן/בת המבוגרים? שאלה די משעממת וסתמית, עם תשובה מתבקשת מאליה: על ידי הנצחת השליטה הכלכלית-טכנית-אינפורמטיבית בחייהם של הצאצאים. השאלה היותר מעניינת היא "למה?". למה אנחנו עושים את זה? מה יוצא לנו מזה?
קודם כל, תרדו מהמיתוס של "הילד שנדחף לעצמאות מוקדם מדי, ומחזיר לנו בריבית דריבית". אמת היא שילד צריך את האפשרות להיות תלותי ועטוף בידי הוריו, נכון שחשיפת ילדי מפתח לאוטונומיה מהירה נושאת בקרבה נזקים – אבל פה אנחנו עוסקים במקרים קיצוניים הרבה יותר: עלם/עלמה שנמנעים במופגן מכניסה למגרש הגדולים (קריירה, מגורים ו/או זוגיות), בעידודם הגלוי/סמוי של אמא-אבא. אם אני צריך להתבונן לעומק ובשלווה במקרים שעברו על סף דלתי, עולים שני הסברים עיקריים.
1. מתחמקים מעיסוק בבעיות האמיתיות
ההסבר הראשון שייך לתחום מסכי העשן והסחות הדעת: ההתעסקות האינטנסיבית עם הילדים (הם בני 39, הם כבר לא ילדים, כזכור) מאפשרת לא לעסוק בבעיות הבוערות באמת: זוגיות מתה ו/או עוינת בין אמא'לה ואבא (נפוץ מאוד) וקריירה קורסת/חיים בלתי מוגשמים (נפוץ למדי). הגיהינום הפרטי של ההורה הוא כל כך גיהנומי עד שדפוס אמביוולנטי ומסוכן מופעל על הילד/ה: מפנים אליו שפע משאבים חומריים ומנטליים, אבל אף פעם לא במינון ולא באיכות שבאמת יסייעו לו לגדול. הילד, כמובן, לא נולד אתמול – גם הוא קולט את התבנית הנ"ל (בצורה מודעת או בלתי מודעת) ומשתף פעולה למען הנצחת המצב.
2. ניסיון לפצות על פשלות מהעבר
אכן מילים קשות, אבל ההסבר השני, לטעמי ,קשה מהן. הסיבה השנייה הנפוצה לכך שהורים מנציחים את ילדיותו של הילד המבוגר נעוצה ברגשי אשם שהתמשכו מעבר למקובל. ישנם מקרים שבהם באמת פישלנו בעבר הרחוק עם הקטנים: הזנחנו אותם בתקופה מכוננת, נרדמנו בשמירה ולא איתרנו כאב רגשי/לקות למידה/מיני טראומה ועוד כל מיני מפלצות שטורדות את שנתם של אמא/אבא בסיוטי הלילה.
הנקודה היא כזו: רובנו מפשלים, ובין אם הפשלה הזו היא "אמיתית" או בעיקר פרי פרשנות היסטרית, ישנם מצבים
שבהם ההורה נכנס לשלב ההכאה על החטא (לעתים בעידוד טענותיו הקולניות של הילד שעמד על דעתו) וכעת נראה לו שהתיקון היחידי הוא פיצוי יתר - להעתיר על העולל האומלל פינוקים, במבה, טאבלט חדש, מגורים זמינים וכסף לרוב. בתרגום פסיכולוגי: להחזיר לו חלק מהילדות האבודה, בייחוד את אותו חלק שאבד באשמתי.
וזו כמובן טעות. מובנת ונסלחת, אבל טעות. הישארות גדולה מדי בעמדת האשם היא כמעט תמיד גרועה לשני צדי המתרס – הקטיגור והסניגור.
שנים אני זועק להורים לפתח ולתרגל את היכולת לסלוח לעצמם. בכל הנוגע לסוגיית התינוק המגודל, המלצה זו נכונה שבעתיים. בלי קשר להסכמה שלכם עם הטיעונים שלי, בואו נזכור דבר אחד: אשמה היא דלק יעיל בטווח קצר, אבל סרטן קטלני בטווח הארוך.
להתראות. ניפגש. גיל.
גיל ונטורה הוא פסיכולוג, יועץ קריירה ומומחה לחשיבה יצירתית. לקורסים, ייעוצים והרצאות של גיל
לפנייה לכתב/ת 
