שובר שורות - חי או מת

וולטר ווייט נולד למות. כן, כולנו נמות בסוף, אני מכיר את התאוריה. אבל ווייט, כדמות טלוויזיונית, נולד למות. זה ארבע עונות הוא מתנהל כמו חץ שלוח מהחיים אל המוות. המיתר ששיחרר אותו מהאחיזה הנוקשה של קשת החיים היה הסרטן, והחץ שהוא וולטר ווייט עשה בדרך חתיכת מסע מוסרי. אבל הוא לא יכול להינעץ בשום מקום אחר חוץ מישבנו של השטן בואכה הגיהנום.

אתם באמתך רוצים להתקל בלפלפ-לשעבר הזה בסמטה חשוכה?

זה לא משום שהיוצר וינס גיליגן רוצה שתדעו שהפשע לא משתלם. זה לא משום ש"שובר שורות" רוצה לומר שאין גאולה לרשעים. זה לא משום שישו הנחיל לאמריקה את התפיסה האנכרוניסטית שעל חטאים צריך לשלם. זה פשוט משום שחץ לא יכול לסטות ממסלולו.

בראיון למגזין Today בנובמבר האחרון, אמר גיליגן שהוא לא יודע איך תסתיים הסדרה. אני לא ממש קונה את זה. גיליגן פשוט מחושב מדי; הוא ידע היטב לאן הוא חותר גם אם טרם החליט באיזו דרך יבחר לסיים את המגנום אופוס שלו. ככה גיליגן עובד מאז שהגיש ל-AMC סדרה שבמרכזה רעיון ההשתנות, סדרה שכדבריו "הופכת את מיסטר צ'יפס לפני צלקת" ומציגה את השינוי הקיצוני ביותר שעבר על בן אנוש מאז שאורי זוהר החליף את מכנסוני הים הצמודים בקפוטה.

גיליגן ידע מהרגע הראשון לאן הוא לוקח את הגיבור שלו: מהקצה הנורמטיבי של הסקאלה לקצה הפלילי שלה. ג'ורג' אליוט אמרה שהרומנים שלה היו "סדרה של ניסויים בחיים", וכזאת היא גם "שובר שורות": ניסוי אמנותי בבני אדם. מה קורה כשלוקחים את האדם הסביר עם המשפחה והבית בפרברים, עם ההשכלה הגבוהה והעבודה המסודרת, וגם עם הצרות של המעמד הבינוני - ושולחים אותו למסע אל יסודות הרוע?

במסע הזה היו לא מעט סיבובים מפתיעים עד שומטי לסתות, אבל המסלול תמיד היה ברור: מהטוב אל הרע, מהגיבור אל הנבל, מהקונבנציונלי אל הקרימינלי. השאלה היא אם המסלול הזה מסתיים בהפיכתו של וולט לדון של ניו מקסיקו, או שכעת רק מתחיל הפרק הנועל בסיפור עלייתו ונפילתו של הייזנברג.

לעומת גיליגן, לבראיין קרנסטון באמת אין מושג מה הולך לקרות לגיבור שהוא מגלם. קרנסטון הקפיד שלא לשאול שאלות ולא קרא תסריטים מתקדמים מדי. הוא רצה לצעוד בקצב של וולט. התואם התודעתי ביניהם סייע לו לגלם באמינות מפעימה את אחד הגיבורים המורכבים שידעה הטלוויזיה, אבל גם הביא אותו למצבנו: חוסר ודאות. קרנסטון כבר ניחש לא פעם שמותה של הסדרה יביא עימו את מותו הפיזי של וולט. "הוא יודע שהוא הולך לצאת בתוך שנה מסרטן ריאות, והוא הולך לצאת בגדול".

זה בהחלט נראה ככה. וולט המהוגן הפך בחלוף ארבע עונות למפלצת קרת דם, והשטח ערוך לגרנד-פינאלה מפוצצת: גאס איבד את הראש, המעבדה עלתה באוויר, השטח נקי וכולם בטוחים. "ניצחתי", חתם וולט את העונה הרביעית. הייזנברג שולט.

מנגד, ה"ניצחתי" הזה עשוי לסמן גם חזרה לשגרה. וולט, עכביש מתוחכם שהלך והסתבך ברשת הקורים שלו, השתחרר סוף סוף. לכאורה הוא יכול לחזור לחיים נורמליים. למעשה אין שום סיכוי שזה יקרה. לא רק משום שיש לנו עוד עונה (כפולה) להעביר, אלא משום שבניגוד לטרנספורמציית האישיות הקיצונית שעברה עליו, ההגדרה הבסיסית של וולטר ווייט לא השתנתה: אדם שסכנת מוות גורמת לו לשבור את המבחנות. כל עוד מלאך המוות מסתובב לו בחצר, הוא ימשיך לשבור שורות.

וזאת הנקודה המרכזית: אין וולטר ווייט בלי שעון חול הפוך וחרב על הצוואר. הסרטן שלח אותו ממעבדת הכימיה למעבדת הקריסטל, אמיליו גרם לו להרוג, קרייזי-אייט גרם לו לרצוח, וגאס גרם לו להפוך למפלצת. וולטר ווייט הוא כמו פתיל שאין לו משמעות בלי הפיצוץ שבקצהו. הוא אדם שחי בצילו של המוות, גבר מת מהלך. לכן אחד דינו למות.

חי - תומר קמרלינג

מייקל קורלאונה ואנקין סקייווקר באים מגלקסיות תוכן שונות, אבל באנגלית יש ביטוי אחד שמסכם את הסיפורים של שניהם: Fall from grace. המקור של המכתם הזה הוא הרעיון הנוצרי של נפילת האדם, The fall of man, שמתאר התדרדרות ממצב של אמונה עיוורת באל ועד לאי-ציות מכוון למצוותיו. בגירסה הלא תאיסטית, ה-Fall from grace מתייחס לתהליך של קריסה ממעמד גבוה - מוסרי, כספי או אחר.

סקסי

ואם אקבל את הסיום שאני רוצה, בתום העונה החמישית של "שובר שורות" יתברר שחזינו בנפילת האדם וולטר ווייט ובעליית האלטר-אגו שלו, הייזנברג מלך המתאמפטמינים. מייקל קורלאונה הפך במחי שני סרטים מהכבשה הלבנה של המשפחה לאדם שחיסל את אחיו; אנקין סקייווקר הפך בתוך שלושה פריקוולים מאביר ג'די לדארת' ויידר; אחרי חמש עונות, הגיע הזמן שגם וולטר ווייט ישאיר מאחור את התכונות האנושיות שלו.

לעלילת-גג כמו של "שובר שורות", מורה לכימיה שחוטף סרטן ומתחיל לייצר מת' על כל הכרוך בזה כדי להשאיר אחריו משהו למשפחה, יש שני סיומים קלאסיים בתפיסה הנוצרית-אמריקאית. ווייט יכול למות אומלל בשל חטאיו, מעשה מייקל קורלאונה ב"הסנדק 3", והוא יכול למות ולהיגאל בעת ובעונה אחת כמו דארת' ויידר ב"שובו של הג'די".

אבל יש גם אפשרות שלישית: להפוך לדון כמו מייקל ב"הסנדק" הראשון. בריאן קרנסטון שמגלם את ווייט אמר ביותר מראיון אחד שהוא מצפה מיוצר הסדרה וינס גיליגן להרוג את הגיבור שלו; זה הופך את האפשרות השלישית הזאת לקלושה מכולן, אבל זה רק מחזק את תקוותי שגיליגן יפתיע את כולם, ובכלל זה את הכוכב שלו.

זוכרים את "בדרך למטה", הסרט של ג'ואל שומאכר על האיש הלבן עם הצווארון הכחול (מייקל דאגלס) שמאבד את זה ויוצא לנקום בכולם, מהערס ברחוב ועד ענקית המזון שמוכרת לו המבורגר מצ'וקמק?

אז בשבילי הסרט הזה אדיר כל זמן שדאגלס נראה כמו איזה ג'ו-שמו שפשוט נשבר לו ממה שאצלנו יצאו להפגין בגללו בקיץ שעבר. אבל אז מתברר שהוא היה פרנואיד אלים עוד לפני שהסרט התחיל, והופה - הולכות האמירות הנוקבות על המצוקה של מעמד הביניים ועל הביטחון המתערער של האדם הלבן, ובא מותחן כמעט שגרתי על איזה פסיכי. ואת כל זה אני מזכיר כאן כי הפיילוט של "שובר שורות" ממשיך בול מאיפה ש"בדרך למטה" התחיל להתקלקל.

וולטר ווייט, שמשלים הכנסה בשטיפת מכוניות כי לך תתפרנס ממשכורת של מורה בתיכון, לא נכתב כתגובת נגד למשבר הכלכלי הנוכחי (הפיילוט שודר בינואר 2008, תשעה חודשים לפני שליהמן ברדרס פשטו את הרגל והחרא היכה במאוורר), אבל הוא האנטי-גיבור המושלם לעת הזאת. כמו שאני מבין אותו, הסרטן פשוט גורם לו לעשות את החשבון שכולנו מדחיקים: אם אתה בעל משפחה מהמעמד הבינוני, והדבר הכי קטן משתבש בתוכניות שלך - נגיד משכנתה שאתה לא יכול להחזיר, או סרטן שאתה לא יכול לנצח - אז הדרך היחידה להבטיח את העתיד של אהוביך היא להשיג קרוון ולהקים בו מעבדה מתנייעת לייצור מת'.

אני אוהב את המסר הזה לא מפני שאני מאמין בו, אלא מפני שהוא - שוב - הדבר הנכון לעת הזאת. מאוד לא נוצרי, מאוד לא אמריקאי, אבל סופר-מפוכח. סופר "בדרך למטה".

פעם, בעיתון אחר, כתבתי שהסיום המושלם ל"הסופרנוס" יהיה סוף פתוח. ומכיוון שאז קיבלתי את מבוקשי, אני הולך על שתיים משתיים ומכריז שהסוף המושלם לסיפורו של וולטר ווייט הוא השוט האחרון של "הסנדק" הראשון: הדלת שנסגרת בפרצוף של האישה האוהבת, הנורמטיבית, כשכמה קרימינלים מנשקים את היד של בעלה ופונים אליו לראשונה במילים המפורשות "דון קורלאונה", או במקרה הזה מיסטר הייזנברג.

המלך מת'. יחי המלך. ככה אני רוצה להגיד שלום לסדרה הכי טובה בטלוויזיה שלי.