לאוהדי נבחרת דרושים שחקנים

אחד מחבריי הטובים חזר לאחרונה לארץ, לאחר מספר שנים בהן גר בוויילס. אחד הדברים הראשונים שהוא עשה, היה לקנות מנוי למשחקי נבחרת ישראל. הוא סיפר לי על זה בהתלהבות, ואני ניסיתי להיות תומך. אחרי הכל, הבן אדם התגעגע לכדורגל שלנו ורצה להתחבר מחדש.

אל תחמיצו את התקצירים ב-ynet ספורט:

• תקצירי הליגה האנגלית: ואן פרסי כובש שלושער, ארסנל שוברת בצורת
• צפו בשערים של ליגת העל. חדש: גם בסמארטפון ובאייפד
• תקצירי הליגה הבלגית: השערים של רפאלוב ודודו ביטון
  

ומול רוסיה? פשוט ריחמתי עליו ועל האלפים שהגיעו לאצטדיון ר"ג. כי אוהדי הנבחרת ממשיכים להאמין, מעודדים, קמים על הרגליים ומסתירים לאבא עם הילדים הקטנים שמאחור בכל פעם שמישהו בכחול עובר את החצי. וכבר שנים לא מגיע לנבחרת שיהיה לה אוהדים כאלה. סלאבן ביליץ', מאמן קרואטיה לשעבר, האשים את הקהל הישראלי בבעיות של הנבחרת. הקהל הזה, מר ביליץ', הוא נקודת האור היחידה של ענף כושל.

אוי לעיניים שרואות. ‏ (צילום: ראובן שוורץ)

1

2

3

4

5

6

7

כי שחקני הנבחרת הם החבורה המפונקת, חסרת האמביציה, שלא מממשת את הפוטנציאל הגדולה ביותר שקיימת בספורט הישראלי. שחקני הנבחרת, ולא משנה

מי אלו יהיו, דואגים להבהיר בכל מקום אפשרי שכולם אשמים - הם יוציאו מחדר ההלבשה הדלפה על החבר שלהם שלא סגר נכון בשער, יטילו רפש במאמן, יזעמו על התקשורת שקטלה אותם או שחס וחלילה יצרה ציפיות להצלחה, יכעסו גם על השופט.

הם? בחיים לא אשמים. אחת הדרכים המופרכות ביותר בהן זה מתבטא, היא הקמפיין הבלתי נגמר להעברת המשחקים מר"ג, כאילו המגרש הזקן הוא האשם בחוסר ההישגיות. להזכירכם, המשחק הקריטי מול יוון נערך בבלומפילד, והיה מביך בדיוק כמו האחרים.

איפה הם היו, פרק א': נאתכו(צילום: ראובן שוורץ)

איפה הם היו, פרק ב': אוואט(צילום: ראובן שוורץ)

זה נהיה טרנד ספורטיבי רציני בישראל, לא רק בספורט, למחות על יצירת ציפיות. ברגע שהתקשורת מציינת בצדק מוחלט סיכוי להצלחה ספורטיבית, היא הופכת

לתירוץ המושלם ברגע של הכישלון. "יצרתם ציפיות, אנחנו לא גדולים כאלה באמת", הם אומרים. ראינו את זה באולימפיאדה. גם עכשיו זה יעלה שוב. זה תירוץ מעליב בשני רבדים - כי קודם כל, ספורטאי צריך לדעת לעמוד בלחץ. וב', ספורטאי שטוען שעשו אותו גדול יותר ממה שהוא באמת מעליב את עצמו.

אז מי אשם?

זו לא בושה להפסיד לרוסיה. זו לא בושה לא לעלות לטורניר גדול. הבושה היא הדרך. ומקמפיין לקמפיין זה נהיה גרוע יותר. בזמן שנבחרות קטנות יותר מתקדמות וסוגרות פערים, ישראל נמצאת בקבוצה קטנה מאוד ולא מכובדת מאוד, של נבחרות שמידרדרות. קפריסין, למשל, היא אחת כזו. אם פעם היינו משיגים לפחות תיקו ביתי מול הגדולות, הימים האלה עברו.

שחקני הנבחרת בסיום. מי אשם?(צילום: ראובן שוורץ)

מה עם הדרך? גוטמן(צילום: ראובן שוורץ)

היציאה ההמונית לאירופה הייתה אמורה להעלות את הרמה של השחקן הישראלי, אבל ברגע שהוא מגיע למשחק בינלאומי, הוא נעלם. זה דודו אוואט, שקשה לזכור

מתי הביא נקודות לנבחרת. יוסי בניון, אהוב הקהל, שלא מצדיק את מעמדו. טל בן חיים, שאף פעם לא נקי משגיאות. ביברס נאתכו, שמככב ברוסיה ובנבחרת לא מצליח להרים קרן. הם מגיעים למשחק, ונכנסים לפאניקה.

אלי גוטמן לא נקי בכלל, עם האמונה העיוורת באיתי שכטר ובן שהר, שלא שיחקו כבר יובלות. שאלת הזימון של השחקן שלא מקבל דקות קיבלה את התשובה הטובה ביותר במקרה של קרואטיה. הכוכב הגדול ביותר, לוקה מודריץ', קיבל מסר חד משמעי מהמאמן - אם אתה לא סוגר את החתימה בריאל מדריד, לא תקבל זימון למשחקים. רק אחרי החתימה הוא חזר לסגל.

להם דווקא יש דרך. רוסיה(צילום: ראובן שוורץ)

אז מי באמת המחלה פה? אוהדי הנבחרת(צילום: עוז מועלם)

ככה לא בונים שיטה

אחרי תקופה ארוכה של הכנה, הנבחרת שלו לא נראית מסודרת, אין לה דרך ולא שיטה. לפני הקמפיין הוא הצהיר שישחק 4-4-2, אבל ברגע שנתקל בנבחרת מעט יותר מפחידה, ברח בחזרה לשיטת החלוץ הבודד הפחדנית, השאיר בחוץ את החלוץ שנמצא בכושר הטוב ביותר - תומר חמד, וברח בחזרה כשאמר שלכל יריה יש לו תבנית אחרת. ככה לא בונים שיטה, אלא ממשיכים בבלבול.

שחקנים - תפסיקו כבר לצייר את הכדורגל הישראלי כנחות יותר. פעם אחת גייסו כבוד עצמי. נבחרות כמו לטביה ואסטוניה השיגו תוצאות מדהימות בשנים האחרונות. נבחרת כמו נורבגיה הצליחה לעלות לדרג הראשון. אפילו השכנות שלנו מצליחות.

אולי הוא האיש? קאפלו עם רוסיה(צילום: ראובן שוורץ)

עם הגב לקיר, במשחקים שהן חייבות לקחת, ירדן ולבנון הקטנות הצליחו לנצח את אוסטרליה ואיראן, מעצמות במונחים של אסיה. וישראל? עוברת עם השנים מניצחון על אוסטריה, לתיקו, להפסד קטן ליוון, לתבוסה לרוסיה. כולם מתקדמים, גם אזרבייג'אן, אנחנו הולכים אחורה.

הדרך היחידה בעיניי, כבר זמן רב, היא מינוי מאמן זר רציני. המאמנים הישראלים חוזרים לאותן שבלונות פעם אחר פעם ולא מתקדמים. מאמן מבחוץ יגיע בלי דעה מוקדמת והיכרות עם השחקנים. מאמן זר איכותי, ולא הבריחה ללואיס פרננדז, יוכל לבוא בדרישות לשחקנים שרגילים לצורה מסוימת של פעילות וצריכים ניעור.

המאמן הזה יעלה הרבה כסף, אבל עדיף להוציא את הכסף על אדם שיוכל לבנות שיטה לאורך שנים ולקדם את ישראל, מאשר לבזבז אותו על בית נבחרות. עד שלא נעשה את זה, כמו נבחרות רבות אחרות בגודל שלנו, לא נגיע לשום מקום.