תחזירו לי את ראש השנה

"מה את מכינה לחג?" שאלה חברה. מצאתי את עצמי מנסה לגרד שאריות קלושות של התלהבות כדי לענות לה תשובה, כזו שלא תישמע זועפת או דיכאונית יתר על מידה. שלושה ימים "לפני" וברור לי בוודאות מוחלטת וגמורה שהשנה אני לא אציין את ראש השנה. לפחות לא באמת.

• מחפשים עוד דברים מעניינים על יהדות? כנסו לפייסבוק שלנו
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• כל מה שרציתם לדעת לקראת ראש השנה - עמוד מיוחד!
• מחירון: כמה עולה להתפלל עם הרבנים הגדולים
• בוא למצוא שידוך, בתנאי שתשמור נגיעה   
  

אני אשאר בבית לוודא שהפלטה לא שורפת את האוכל שהכנתי בקפידה. אבתק את גרגרי הרימון בשלל טכניקות שמצאתי ברשת, בשעה שהראש והלב יזעקו אל הרינה והתפילה, אל השופר והפיוטים. ואני, אנא אני באה? בשערי המנות העיקריות, בואכה תמרים לחים וגזר גמדי.

אני עוד זוכרת את הימים שבהם הייתי בת בית במקדש מעט. מקום של כבוד ביציע ה"וי.איי.פי", עם נוף ישיר אל החזן והבימה. מתרווחת על כיסא עץ עם מדבקה הנושאת את שמי מאחורה. מחזור עור בידי וכל הזמן שבעולם לפני: להתרכז, להתכוון, "להתחרט כהלכה". אז באותם ימי אדנות רחוקים, לא ראיתי אותן, את המתגנבות קצרות נשימה ורוח לתקיעות השופר, טרם נעלמו להן לבלי שוב בתהום הנשייה של סידור המפיות ו"מעשה המרכבה" של סלטי החג.

אבל היום אני אִיתן.

שה!

מאז ראש השנה ההוא, עת פסעתי פנימה חמושה בעגלה ועולל בן חצי שנה. לא שועה לאזהרות הידידותיות שהנפיקה חמותי. אוזני אטומה לדיבורים על חלון פתוח במרפסת ששומעים בו (כמעט) את הכול. עשר דקות בלבד נמשכה האשליה.

ברגע המכריע, כשכל בית הכנסת נעמד בתחושת "הרת עולם" לחגוג את הבריאה (והשנה החדשה) בקול תרועה, השמיע האורח הבלתי קרוא קול פרץ וצווחה. דממה דקה של הלם אפפה את הגבאי הקשיש ובאי בית הכנסת הבאים בימים. חלפו דקותיים בטרם התאוששו כדי לחזור אל "הניגון הישן", ולצווח במורת רוח ובהנגנה נכונה את ה"שה! שה!" המפורסם. בעוד אנוכי, מושפלת עד עפר, כבר אספתי את מטלטלי ומחזורי והסתלקתי מבוישת החוצה.

בפתח בית הכנסת עוד זכיתי להביט בתמונת פניהן של "קצרות הרוח", ישובות על שרפרפי פלסטיק באמצע המדרכה ואוזנן כרויה אל הקודש פנימה. שמלותיהן החגיגיות מתמלאות לאיטן בפרורי במבה צהבהבים - מתנת אדוניהם החדשים. מבטי האמפתיה ששלחו אל עבר יציאתי החפוזה היו החותם הסופי למעמדי העכשווי, זו אשר שומעת את השופר בחטף.

מאז, יום בריאת העולם הפך מדי שנה חדשה ל"התנגשות הטיטאנים" בין "אדם" שבתוכי - זה שמאמין, זה שרוצה להרגיש ולהתרגש מכל מה שהיום הזה מביא בכנפיו, זה שכמה לתפילה ראויה לשמה - לבין חווה, אם כל חי, זו האימהית והמכילה, שתפקידיה לא עוצרים אף פעם בשום עילה סיבה או מסובב, גם לא לכבוד רגעים נשגבים מעין אלה ומוצאת עצמה ניצבת מחוץ למוקד ההתרחשות האמיתי.

חווה השתנתה

עם השנים הסתגלתי, אך לא שכחתי. בכל פעם אני ניצבת מחדש עם מחזור, ילד קטן, שק שלם של "חטיפי הסחת דעת" ותקוות בלב. נלחמת כארי על כל פיוט, מנסה לשבור שיאים של תפילה

למרחקים קצרים. כל "אבינו מלכינו" הוא הישג, כל "ותן פחדך" הוא אושר אמוני בהתגלמותו. חסדים קטנים של חגיגיות גנובה.

יהיו מי שגידו כי מדובר ב"בכיינות לשמה", בניסיון "פמיניסטי" שהדוס לא יכירנו - לדרוש חלקים שהוצבו מחוץ להישג ידך. אולי זה אכן כך, אך כשסביב נשמעים ללא הרף קולות נשיים מהוסים, מתובלים בהשוואות גאות, התחושה היא אחרת: כשכל הצלחה "לצלוח" את תפילת מוסף ממלאת את המתפללת התורנית באושר עילאי, שלא יעשה מעולם שום גפילטע מותקן כהלכתו, יש מצב שאומנם כולנו "חווה" - אך מזה זמן מה חווה, בגרסתה המאמינה והחגיגית, רוצה יותר מסימבוליקה מתקתקה בדמות תפוח (בדבש). היא רוצה את ראש השנה בחזרה.