"בא בימים": פרק מספרו של קניוק

אני צייר זקן בא בימים, מצייר מתים למי שרוצה אותם, אך מבין שגם המזמין ימות, מבין שכולם ימותו, עם התמונות שלי או בלי התמונות שלי, עד עתה אף אחד לא חזר וככל הנראה גם לא יחזור. והלוא שום דבר לא יעזור, גופת המת תהיה לאבק, לא תלך לשום מקום בשמים או בארץ, תתפורר לחלקיקים בלתי נראים ורק צאצאיו של המת – בתנאי שלא ירד גשם ולא ישרור שרב – יבואו ללוויה וידברו אלה עם אלה בשקט אבל לא על המת ואחר כך אולי יבואו לכמה ימי זיכרון וזהו.

"בא בימים". סיפור על צייר זקן

צאצאיו הרחוקים יותר לא יידעו מי היה, ואולי גם מישהו יחשוב שהוא תופס מקום מוגזם בשדה המתים וגם לא יידעו היכן בדיוק הוא טמון, גוש ב' או ג', חלקה חמש או שש, ובכל זאת מישהו אולי ימשיך ויתלה את הציור על קיר ביתו ויחשוב למה לא? הרי ירש אותו מסבו או מסבתו. אבל גם הציור יישכח בסופו של דבר, ויֵרד מהקיר ובצדק. הסבא והסבתא לא יספרו לנכדם מי היה אותו המצויר התלוי על הקיר, ואם נכדם ישאל, כבר לא יהיה מי שיספר לו מפני שגם הסבא והסבתא ימותו ויניחו את התמונה בבוידעם. ומן הדברים הללו בדיוק בא ערכה המפואר של עבודתי – בזכות אי-חשיבותה הנצחית.

אינני צייר חשוב של אנשים חיים, אני צייר לא חשוב של אנשים מתים. אינני מצייר כדי להציג את ציורי ואת שמי אלא כדי להחביא את אומנותי, שחס ושלום איננה "אמנות". אני מצייר כדי להבין חיים מצוירים, כדי למצוא את האמת הנחבאת של הצופה ביצירה, אמת שאינו מכיר לבד מתוך עצמו, וכדי להתאחד עם המוות.

אמנם אני צייר מנודה, אך בכל זאת מכרתי ציורים אחדים של אנשים חיים ואולי עוד איזה קשקוש או שניים, קדיש יתום לשולחן ריק, אגרטל מלא פרחים נבולים, מיצג של מדחנים לגמלים ברחוב המלך ג'ורג' שביקשתי להקים. בעירייה לא רצו מדחני גמלים, כי גמלים הם אאוט. ככה אמרו.

רק משפחה אחת בלבד תראה את הציור שיישאר. כל ציור הוא אחד ויחיד, לא כמו ספר שכל אחד יכול לקרוא בו ואם אזל יימצא בחנות יד שנייה או בספרייה. ובעצם אני לא כל כך בטוח שציור באמת נועד להיות מוצג, הרי את רוב הציורים של הציירים האמיתיים, הגדולים, שלא כמוני, רואים רק הצייר, המוכר, הקונה והממסגר.

הציורים הראשונים לא נועדו להיות מוצגים. הם צוירו במערות חשוכות בהרים ואיש מלבד דייריהן לא ראה אותם. אנשי המערות בקושי יכלו לראות את ציוריהם מחמת החושך, ולפיכך ידעו שהם מציירים ציורים שלא ייראו, ומה שמפליא הוא שהם צוירו היטב. עשרות אלפי שנים היו הציורים שרויים בצל, גם אחרי שצייריהם מתו וצאצאיהם יצאו מן המערות. הציירים לא חשבו שעין זרה תשזוף את יצירתם. הם ציירו את עולמם באדום ובשחור: חיות, ציד, אימה. אולי ציירו את אליהם כדי להילחם בפחדיהם או כדי ללוותם בחיל ובשמחת הציד. הם הכירו את המוות מקרוב כי מתו צעירים ומשום שהמוות היה עניין חשוב בחייהם, כמו החושך.

המצרים הקדמונים ציירו בקברים את דרכם של הפרעונים אל הנצח. אלפי שנים לא נתגלו. האמנות המצרית העתיקה חיה אלפי שנים בקברים צופני סוד, שהסתירו את סודות המסע של הפרעונים אל תהילתם הבלתי נראית. בקטקומבות ברומא המתים שוכבים נסתרים מעין. היוונים לא חשבו שהם עושים משהו נשגב, הם לא ציירו או פיסלו את עצמם, אלא רצו לחקור ולקשט את המצב הקיומי של מנהיגיהם ושל אליהם, כלומר של עצמם ושל יראתם. אולם שנים רבות לאחר מכן שוב לא הכיר עמם את גיבוריו בשמותיהם כפי שזכר את המשוררים והפילוסופים, כי אלה היו אנשי מילים. מילים נשארות. הן תווים שציווה מחברם לאחרים שינגנו בהם. היוונים הבינו את זה. העברים עשו מזה את עמם ואת נצחם. כשהיוונים עבדו במה שנקרא היום אמנות, עשו זאת כדי לרומם את שמם של שליטים ופקידים וקיסרים.

בימי הביניים עבדו האמנים בחשכת המנזרים והכנסיות ובארמונות. הקפלה הסיסטינית של מיכלאנג'לו לא נועדה אלא לאלוהים בלבד. בניגוד לראשי שבטים או למספרי סיפורים שדקלמו בפני קהליהם, הציור לא נועד להיות חלק מזיכרון תולדות האנושות. הוא נועד להיות קישוט עמוק. וכשהוא אינו קישוט עמוק הוא מביע את ההבנה שלנו את מה שאנחנו רואים או חווים. יצירות האמנות בסין נוצרו בתוך קברים או במערות מחבוא, אמנות שלא הוצגה בפני קהל אלא נוצרה למען חזם הנפוח של קיסרים וגנרלים ואולי גם לשם עצמה. ציירו כדי שלא יראו את מה שציירו.

אמנות אינה שייכת לצופים בה. היא מעשה שאנשים מסוימים אוהבים לעשות, או זקוקים לעשות. פאולו אוּצ'לו, עם כידוניו הנפלאים וסוסיו האיטלקיים האצילים, תלוי במוזיאון הלובר כעני בפתח המסדרון המוביל אל המונה ליזה, העשויה כפי שאנשים רוצים שתהיה, אלוהים בצלם מרילין מונרו. לעומתה פאולו אוצ'לו, הגדול מליאונרדו פי כמה, לא צייר בשביל קהל צופים, הוא צייר בשביל מי שקרובי משפחתו לחמו בקרב סן סבסטיאן. מישהו אמר בשחוק שלוואן גוך נגמרה האוזן מרוב סבל על כך שציוריו לא ראו עיניים.

סזאן היה עני מכדי לממן את המסגרות לציוריו בתערוכה הראשונה בחייו, שהוצגה לעת בלותו. אמנים מוכּרים או נשכחים ציירו או פיסלו מפני שהיו צריכים ליצור או להתפרנס, גם אם היו להם צופים וגם אם לא.

אני מצייר מתים מפני שהמתים אינם רואים את עבודתי ואינם מתלוננים. אספנים מתים עדיפים

על אספנים חיים. מבקרי אמנות מתים עדיפים על מבקרים חיים. את הציורים המעטים יראו איש אחד או שניים בביתם וזר לא יכירם.

את מה שאני רוצה לומר אולי הצלחתי ואולי לא הצלחתי לכתוב כאן, ואולי כלל לא כתבתי. כל דבר יכול להיות כן או לא, ובסופו של דבר לעולם יסתפק בכמעט. חשבנו שאלוהים יכול להיות או לא להיות, ולבסוף התברר שגם הוא רק כמעט ישנו. בשואה האמינו הדתיים שלאלוהים היתה סיבה לשרוף מיליון וחצי ילדים. אם היתה לו סיבה, הוא לא היה היחיד. בעקבות גל ההפצצות של בנות הברית נאלצה חברת פרבן ושות' להעלות את מחיר הגז, ולפיכך מטעמי חיסכון הוחלט לזרוק ילדים קטנים ישר לאש. שמע ישראל.

ואף על פי כן נסעתי לברלין לחפש את אבי. הוא לא היה שם. ואולי היה ולא מצאתי. מעולם לא פגשתי בו ומה שנשאר בסוף מכל הסיפור הוא מסע לשומקום. כמעט מצאתי אותו. קפאתי ברגע שבין האין ליש, כמו המוזיקה שבידיו ועל פניו של המנצח טרם תחל התזמורת לנגן. זהו הכמעט הנצחי.

"בא בימים", מאת יורם קניוק. הוצאת ידיעות ספרים. 102 עמ'.