חמש מצלמות אטומות

אמנות קשורה לשלטון ולהפך. מי שמבקש לראות באמנותו תורתו, מי שמבקש להתפרנס מיצירה שאינה רווחית, גוזר על עצמו תלות בשלטונות. בצלאל האמן העברי עבד בשביל משה. מיכאל אנג'לו עבד בשביל האפיפיור יוליוס השני. כך גם היום, אמנים עובדים בסבסוד גופים וקרנות ממשלתיות.

סרטים ישראליים בעין בינלאומית - דיווחים נוספים ב-ynet:

חמש מצלמות שבורות, ומיקרופון סגור

"שומרי הסף" זכה בפרס השלום בפסטיבל ברלין

מדד התמיכה באמנות משתנה ממדינה למדינה. אין קווים מנחים. יש מדינות טוטליטריות שמשקיעות סכומי כסף אדירים ביצירות אמנות. יש מדינות דמוקרטיות ונאורות שמשקיעות מעט. כולם משקיעים. האמנות היא של משלמי המסים, בדיוק כפי שהספורט ולימודי התורה בישראל שייכים לאזרחים.

בשנים האחרונות משקיעה מדינת ישראל עשרות מיליוני שקלים בשנה בקולנוע הישראלי. המטרה של המיליונים הרבים היא לעודד תעשייה מקומית, תעשייה ציונית, בהרבה מובנים, שיודעת להביט על החיים פה מזווית אחרת. ההשקעה באמנות היא אינטרסנטית ופרובינציאלית. אין שום כוונה להעשיר את העולם ביופי או בידע קולנועי, אלא אך ורק להעשיר את קופת הידע והגאווה המקומית.

משתתפי "שומרי הסף" והבמאי דרור מורה(צילום: מוטי קמחי)

עימאד בורנאט וגיא דוידי בטקס האוסקר, "חמש מצלמות שבורות"(צילום: רויטרס)

שני הסרטים שעמדו אמש למבחן האוסקר זכו בעקיפין בתמיכה ממשלתית. האחד, "שומרי הסף‭,"‬ נעשה בידי ישראלים על ישראלים. סרט ביקורתי, שאני מתקשה להסכים עם המסקנה שלו, אך אי אפשר שלא להתרשם מ"רשימת השחקנים" ומהשאלות שהוא מציף. השני, "חמש מצלמות שבורות‭,"‬ הוא סרט פלסטיני שנעשה מנקודת מבט פלסטינית בסיוע של ישראלי. נרטיב אנטי- ישראלי חסר איזון ופרופורציה.

סרטים מסוגו של "שומרי הסף" הם חלק מהמסורת הישראלית. יורים ובוכים על המציאות המסובכת שיש לנו. העולם אוהב לראות ישראלים מיוסרים גם אם לנו קשה לראות. מהצד השני של המפה הפוליטית אין מספיק יוצרים ואין מספיק סרטים. אלה חוקי השוק: כשיש ביקוש, אין לבוא בטענות על ההיצע.

הסרט השני שהוגדר כישראלי, לעומת זאת, הוא מסוג היצירות שגורמות נזק תדמיתי. אין בו שום דבר ישראלי גם אם הועברו אליו כספים ממשלתיים (באמצעות הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה‭.(‬ קיומו כסרט לגיטימי, אולי אפילו ניתן למצוא בו תרומה מסוימת כדי להבין את גודל הפער בסכסוך הזה, את הדרך הקשה שבה נתפסים הישראלים, אך קשה להגדיר אותו כהשקעה ממשלתית ראויה.

הסרטים הפלסטיניים הם חלק ממאבק שבו לנו יש צד ברור. קולות הרקע, התמונות, הפרשנות לעובדות הופכים את הסרט - בעיקר בעיני יוצרו - כלי למאבק בישראל. מלחמה תרבותית על הנרטיב. יש סרטים, דוגמת ג'נין ג'נין של מוחמד בכרי, שכל עניינם הוא תעמולה אנטי-ישראלית ארסית ושקרית, ויש סרטים מהסוג הזה שעושים זאת ברכות. אלה ואלה לא צריכים להתקיים על כסף ישראלי.

ועוד באותו עניין: ההמתנה הדרוכה אצלנו לזכייה באוסקר מעידה בעיקר על הקושי שלנו כישראלים. מדינת ישראל, עם שיער השיבה, הקמטים והטראומות כבר מזמן איננה בגיל הנעורים, ובכל זאת שאלת הזהות עדיין מעסיקה אותה. הישראלים מחפשים זהות, ובעיקר מחפשים הזדהות. כמו בתוכנית הרדיו ההיסטורית "המדור לחיפוש קרובים‭,"‬ מסתכלים על הוליווד כדי למצוא קרובים, אפילו כאלה שלא רוצים אותם. אפשר להתגאות בשיח הדמוקרטי שמופיע בסרט "שומרי הסף‭."‬ אני מתקשה למצוא איך אפשר להזדהות כישראלי עם השיח הקלגסי שמופיע ב"חמש מצלמות שבורות‭."‬