שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שתיים

    בכל פעם שדוקטור לוי ביקש ממנו לספר את הסיפור שלו מההתחלה, למפרט אמר שזה פשוט קרה. הוא חזר מרוקן מהעבודה החדשה וחיבק את הבת שלו כי זה הכל בשבילה ושנא אותה כי זה הכל בשבילה, ונמלא מחשבה מרירה או תפילה מתוקה לאתחל את חייו מנקודה שנשמרה בזיכרון לפני שכל המערכת השתבשה, וזה פשוט קרה. הילדה התקלפה מתוך זרועותיו והחדר השתבלל והתהפך סביב עצמו כמו גרב ונעלם, והתודעה שלו הצטמצמה לכדי נקודה בזווית שדה הראייה, וכשהתרחבה מחדש הוא שכב בתוך גופו בן השמונה-עשרה בתוך גופה של נטלי בת השבע-עשרה.

     


     

    נטלי הזיעה מחום התנור, שתי ספירלות בוערות שצבעו את העפעפיים הסגורים שלה באדום ואת הריסים הצהובים שלה בנחושת. מעבר לדלת ההזזה המוברחת במקל של מטאטא נשמעו הקולות העמומים של הוריו, שתמיד הניחו להם לעשות את שלהם ומעולם לא הניחו להם לעשות את זה בשקט. למפרט חשב שזה חלום ותהה מתי נרדם, נזכר שזה זיכרון ותהה מאיפה שבו אליו כל הפרטים האלה. הוא לא שכח את הלילה הזה, אבל הוא לא זכר אותו ככה. לא עם הפצפוץ המזדמן של חרק מיטגן על תנור, לא עם המיקום המדויק של שומה חומה על עור מבריק מזיעה ואדום מספירלה. לפנות בוקר, בישיבה מול החלון הפתוח עם הסיגריה הראשונה שלו זה ארבע שנים או שלוש שעות, דעתו קיבלה את הדין: זה לא חלום ולא זיכרון. זאת הזדמנות שנייה.

     


     

    ביום הראשון הוא חשש ללכת לישון. זה אפילו הצחיק אותו קצת, המחשבה שאם יירדם הוא עלול להתעורר. עשרים ושש שעות לאחר שהתאתחל הקיץ באימה וגילה שהוא עדיין שוב בן שמונה-עשרה. משנרגע נבהל שמא יאבד לו היתרון שבזיכרון, והוא ערך מפקד של תמונות: נטלי בוכה בגשם בעד חלון אחורי של אוטובוס, מתרחקת ומתערפלת בתוך הבל פיו. אילנה, זרה בצידו השני של חדר מלא סופרים לאחור, כוס קוקטייל ביד הקטנה שלה. אילנה, שיער אדום סתור על כרית לבנה, צוחקת. סיגריה אסורה חפוזה במסדרון של מחלקת יולדות, מעבר לדלת סגורה שחונקת מעט את הקריאה שהקטנה הזאת היא שתי טיפות מים אימא שלה. ריב ביום הראשון של הגן, אילנה רוצה להשביע את הילדה לצרוח הכי חזק שיש לה אם גבר זר ייגע בה, והוא אומר שזה סתם יכניס לה פחדים. תלושי שכר. מכתב פיטורים. מערכת ההפעלה אותחלה לשעה אפס שלוש ושלושים, הארבעה-עשר בינואר אלף תשע מאות תשעים ושתיים, אף קובץ לא נמחק במהלך הפעולה. האם תרצה לבצע מחדש?

     

     (איור :שחר נבות)
    (איור :שחר נבות)

     

    מדי פעם הוא רצה. אחרי שחגג שוב את יום הולדתו העשרים ואחת, מוקף באנשים שאהב ושכח, למפרט נאם באוזניה של נטלי על מה שעליה לעשות בחייה. זה היה בעיקר ניחוש מושכל - הם נפרדו שנתיים אחרי המהדורה הראשונה של ליל הספירלות, והוא ידע רק בקווים כלליים מה קרה איתה מאז - אבל זה לא מנע ממנו להתנשא מעליה כמו גבר שמדבר עם ילדה שיכולה לשמרטף את הבת שלו. היא נעלבה ובכתה ורצה הביתה, והוא ניסה להתאתחל במקום מלהתנצל. זה לא הצליח, אף על פי ששיחזר כמיטב יכולתו את הלך הרוח של הפעם הראשונה. בצר לו הוא רץ אחרי נטלי ותפס אותה בכניסה לבית הוריה וקרע ממנה את הבגדים והסב לה את האורגזמה של חייה. היו יתרונות בלהיות מאהב בן ארבעים ושתיים שרק בשנה שעברה מלאו לו עשרים.

    ~

    במסיבה לרגל יום העצמאות של הארץ השנייה שלו, ברגע של משחק מה-אם רב-משתתפים, מישהו אמר שהמשאלה המושלמת היא ההזדמנות לעשות את הדברים מחדש עם הידע מה לעשות. למפרט לא התאפק ואמר, לא נכון. חשוב יותר לדעת מה לא לעשות.

     

    הוא לא נחרד מהמחשבה לצאת בעקבות נטלי לארץ חדשה. הוא לא נפרד ממנה בתירוץ קלוש, לא עלה על האוטובוס שהתרחק ממנה, לא פגש את אילנה ולא נישא לה כתחליף סביר לנערה שחמקה ממנו בהבל פה. הוא לא עישן סיגריה במחלקת יולדות, מפני שלא התחיל לעשן בגיל תשע-עשרה ולא הפסיק בגיל שלושים וחמש לאחר שהחל לירוק דברים שחורים, והוא ממילא לא עשה ילדים. רק לא ילדים. רק לא לצאת לעבודה בבטן מכווצת מאחריות וממועקה.

     

    למפרט השני לא העביר את שנות העשרים שלו בבטלה ואת שנות השלושים שלו בשעבוד. הוא למד מקצוע עם אופק רחב יותר ותכנן את עתידו הכלכלי באופן שקול יותר ואכל טוב יותר ועשה הרבה יותר ספורט. בני גילו עשו טעויות שעשה בגילם, והוא למד מהר מאוד שאין טעם להשמיע להם דברי חוכמה שלאחר מעשה. היה יותר קל ופחות מתסכל לעקוב אחריהם ברחמים מהולים בבוז ופשוט לעקוף אותם בדרך. כל דרך. מדי פעם הוא היה פוגש תאריך מוכר ועורך רשימת מצאי שתמיד הזכירה לו את הפתיח של סדרת הטלוויזיה "האיש השווה מיליונים", ולו מפני שהוא היה שווה מיליונים: חופשי יותר. עשיר יותר. שרירי יותר.

     

    נטלי הייתה והלכה. היא הייתה כרטיס הטיסה שלו לארץ הטובה והמאהבת של חייו - של שניהם - אבל בסוף היא הלכה והוא לא הלך אחריה. הוא ידע שאחריה ילכו גם אחרות, ומכל מקום אפילו היא לא הייתה חשובה כמו הנדר שנדר כשהתגשמה המחשבה המרירה או התפילה המתוקה: הפעם בלי כבלים. הפעם בבטן רפה.

     

    כמעט מדי בוקר הוא התאזכּר בתמונות הישנות. עם כל שנה חולפת היו לו פחות סיבות להיאחז בהן, והן מצידן הלכו ונמוגו ככל שהתקרב לגיל האחרון של למפרט הראשון. כל ניסיון להתמקד בפרטים - בריחות, בקולות, בפנים - היה עקר כמו שינון של חלום רגע לפני שהוא נמלט מאחיזת הזיכרון.

     

    זה לא הדאיג אותו. הוא חי פעמיים, אחת מהן כמו מלך תבל ומלואה, ושום דבר לא הדאיג אותו. אבל כשלא נותרו עוד נקודות רבות להשוואה בין ההזדמנויות שלו הוא החל לתהות - מתוך שעשוע, הוא הקפיד לומר לעצמו, לא מתוך געגוע - מה עלה בגורלו הקודם.

    ~

    כשמלאו לו שלושים וחמש וחמישים ושש, החלומות שלו נמלאו בבת שלו. שבע-עשרה שנות חיים שניות היא הייתה מחשבה חולפת או תרגיל בזיכרון לטווח ארוך, ועכשיו היא חזרה לרדוף אותו. ככה הוא קרא לזה בינו לבינו כשהחלה לפקוד אותו: רוח הרפאים. אלא שבנוכחות שלה וגם בנפקדות שלה לא היה שום דבר ספיריטואלי, ולמפרט לא באמת חש כמי שחייו הקודמים שבים לרדוף אותו. בוקר אחד, אחרי לילה טרוף אחד, הוא החליט שזה דומה יותר לתחושה המציקה ששכחת משהו אפילו שאתה בשום פנים ואופן לא זוכר מה.

     

    פעם, אולי בריאיון עם איזה מוזיקאי, הוא קרא שבגיל שלושים וחמש אתה כבר יודע מה לא תהיה. הציטוט הזה הציף את התודעה שלו בשני השלושים-וחמשים שלו, מין קשקוש אזהרה מפני מה שכבר לא יספיק לעשות. בפעם הראשונה זה הפחיד כי הוא כבר לא יהיה חופשי ועשיר ושרירי. בפעם השנייה זה הכאיב לו במעומעם כמו איבר שנגדע לפני שנים, לפני חיים, כי הוא כבר לא יהיה אביה של הבת שלו.

     

    חבר משותף, שאי פעם הצביע בשבילו על ג'ינג'ית שעמדה בצד עם כוס קוקטייל עשר שניות לפני מילניום חדש, ידע לספר לו שאילנה נשואה ושהיא אימא לבת. אחרי שחשב על זה רגע הוא שאל את למפרט איך ומתי יצא לו בכלל להכיר אותה. למפרט מילמל משהו על מסיבה לפני שנים. למחרת הוא רכש כרטיס טיסה לארץ ישנה.

     

    אילנה נראתה צעירה מכפי שזכר אותה, והיה לו נדמה שזה לא רק מפני שהיא צעירה מכפי שזכר אותה. הולכת ברחוב בצעד נמרץ, מפזרת הוראות לתוך טלפון נייד שנעלם לתוך כיס המעיל כשהיא נעצרת בכניסה לגן ילדים. אותו גן ילדים. כשהדלת נפתחה הוא חש משהו במורד הבטן הרפה שלו. לקח לו זמן להיזכר שזאת התרגשות.

     

    שתי מתולתלות. שתיהן של אחרות. בפעם השלישית צץ ראש אדום בין עמודי העץ הירוקים ומיד נטמן במעיל האפור של אילנה. הוא התבונן בהן מרחוק, נחבא מאחורי גזע עץ בצידו השני של הרחוב, לפני שהבין - וכמעט צחק בקול רם ובפה מעט יבש - שהן לא יודעות מי הוא.

     

    למפרט חצה את הכביש והתקרב אליהן. התלתלים האדומים נחלצו מתוך המעיל האפור ועיניים ירוקות פנו ישר אליו, וזאת הייתה היא אבל לא בדיוק. רק כמעט. באותו ערב במלון, כשעיבד את מה שראה בנשימה שכבר הספיקה לשוב לסדרה, למפרט החליט שזאת הבת שלו פחות החלק שלו בסליל הכפול של הגנים שלה. אחר כך הוא החליט שלהביט בה זה כמו להתבונן בקלסתרון משטרתי, התרשמות האמן ממראית עין של מישהו אחר. אבל היא בכל זאת הייתה התזכורת היחידה שלו למה שזה לא יהיה שהוא שכח.

     

    בכל בוקר הוא ליווה אותה לגן. בסוף כל יום הוא ליווה אותה הביתה. ברוב המקרים היא הלכה יד ביד עם אילנה. בחלקם היא נישאה על הכתפיים הרחבות של מי שלמפרט הקפיד לחשוב עליו כעל אביה השני. עם הזמן החליפו הפנים הלא מדויקות שלה את זכר הילדה שפעם חיבק, והוא נהנה לשחק את האב הנפקד. אם זיכרונו לא הטעה אותו, בזה הוא היה טוב כבר בהזדמנות הראשונה.

     

    הילדה שהייתה כמעט שלו בכתה וצחקה ודיברה ושתקה ולבשה רק צהוב ורק אדום וכובע צמר עם פונפון וחולצה קצרה עם הדפס של אפרוח. באחד הבקרים היא הייתה כל כך יפה שלמפרט בכה, והיא שאלה את אימא למה האיש הזה בוכה. אילנה אמרה שאולי הוא עצוב או שכואב לו משהו ושהן מאחרות לגן.

    ~

     

    בשרב הראשון של האביב הוא קשר שיחה עם אילנה. ראה אותה ליד הגדר הירוקה, סיפר שהתאלמן וקנה דירה באזור, שאל שאלות של שכן חדש. הוא לא תכנן לעשות את זה, אבל משעשה הבין את גדולת הרגע. עכשיו הייתה לו גישה גם אליה.

     

    למחרת הוא קנה בלון והתייצב מול הגן חצי שעה מוקדם מדי, אבל גשם בא ושבר את השרב וכתפיים הביא אותה במכונית עד לפתח בגדר. התלתלים הרטובים שלה נעלמו מעבר לעמודים הירוקים לפני שלמפרט הספיק אפילו לחצות את הכביש.

     

    אחר הצהריים הוא חזר, אבל שעת האיסוף באה וחלפה והיא לא הופיעה בפתח. דקות ארוכות אחרי שהילד האחרון דילג החוצה הוא ראה אותה יוצאת יד ביד עם הגננת, רועדת מבכי. אני בטוחה שאבא תכף יתקשר, אמרה הגננת והעיפה מבט חסר סבלנות בשעון היד שלה. אני בטוחה.

     


     

    הוא לא החליט לעשות שום דבר, או לפחות לא זכר שהחליט. שנים אחר כך, בכל פעם שדוקטור לוי יבוא לבקר אותו וישב ליד המיטה שלו ויבקש ממנו לספר את הסיפור שלו מההתחלה, למפרט יישבע שמהרגע הזה הוא זוכר את עצמו רק בחלקים: רגליים חוצות כביש. ידיים נשלחות לעבר גוף קטן. פנים נטמנות בתוך סבך תלתלים אדומים. שפתיים מנשקות צוואר רך. לשון לוחשת אבא פה, אבא פה. אוזניים שומעות ילדה צורחת הכי חזק שיש לה.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "שתיים"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הישיבון
    מומלצים