אמרו לה שבי, אז היא עפה
קוראים לה ואלי פרם-מזור, ואין ספק שהחיים חילקו לה כמה לימונים. אלי פנגס יצא איתה ועם כיסא הגלגלים שלה לסקייטפארק בעיר מודיעין, וראה איך היא עושה מהם לימונדה
בפאתי מודיעין, איפה שהאספלט פוגש את הגבעות הירוקות בפינה הדרומית של העיר, שוכן הסקייטפארק הגדול בישראל. 2,600 מטרים רבועים של בטון משופע בכל זווית ורדיוס אפשריים, מקום שתוכנן בשיתוף עם סקייטרים ורוכבי BMX מקומיים במטרה לאפשר לשתי קבוצות ספורט האקסטרים האלה, לבוא לידי ביטוי במקום מסודר. "החברה הכלכלית למודיעין" השכיבה חמישה מיליון שקל על הפרויקט הזה, שעל עיצובו חתומה ה-Site Design Group. אתם אולי לא מכירים אותם, אבל הם מבינים בדברים האלה.
יום אחד באמצע פברואר מעט שחון, הגיעה בחורה לפארק המרשים הזה. ואלי פרם-מזור קוראים לה, היא בת 26 על כיסא גלגלים. אני כותב כאן "על כיסא" ולא "בכיסא" כי אני תחת הוראה חד-משמעית של ואלי להתבטא ככה: היא לא בכיסא גלגלים כמו שהיא לא בבית חולים ולא בכלא. היא פשוט על כיסא גלגלים, כמו שאתה על סקייטבורד ואני על אופנוע. ואם ככה עובד הראש שלך, אז סקייטפארק זה מתבקש אפילו אם הגלגלים שלך מחוברים לכיסא.
הרגע הזה שנולד ענף ספורט
שיפועי הבטון, הקירות והרֵיילים אינם זרים לוואלי. לפני 10 שנים היא הייתה הבטחה גדולה בעולם הרולרבליידז הישראלי, אלופה שמצאה את דרכה עד שווייץ ומוקדמות ה-X Games. היא פרחה בתוך מקומות כמו אגם הבטון בשולי מודיעין: מצאה קווים מעניינים, התאזנה על מעקות, צללה אנכית לתוך בריכות עגולות, קפצה ועפה באוויר, דפקה בק-פליפים. ילדת אקסטרים.
פציעת ברך קשה באותה תחרות חשובה בשווייץ סתמה את הגולל על הקריירה המתפתחת של ואלי, אבל זה היה כאין וכאפס לעומת מה שעמד להתרחש בהמשך. זה התחיל במפגש אלים בין מכונית למעקה הפרדה, מהסוג ששולח את המנוע אל תוך תא הנוסעים. כאילו שזה לא מספיק, במהלך ניתוח לטיפול בנזק בגב, נגרם נזק עצבי חדש. ואלי התעוררה עם רגל שמאל מחוסרת שליטה לחלוטין, שרירים שממאנים להישמע לפקודות המוח ומפרקים שקורסים תחת הגוף. שיתוק, אבל כזה שמלווה בכאב תמידי.
בקול הערני ובלשון המהירה שלה אין זכר להתמודדות היומיומית הזאת. הנוכחות של ואלי משתלטת על הסיטואציה, ואתה מוצא את עצמך נשטף בחיות המבעבעת שלה. אין לה בעיה לדבר על מצבה הפיזי או על העבר, אבל ניכר שהיא מעדיפה לעזוב את זה עכשיו ולצאת לדהור. לפני הזינוק היא לוקחת שלוק מבקבוק האוקסיקוד - משכך כאבים חזק מספיק בשביל לשחק לך עם המוח, מניסיון - ומקנחת בכמה שאכטות מג'וינט של קנאביס רפואי חזק ונקי תוך כדי שהיא רוכסת את מגיני הברכיים ואת קסדת האופניים הוורודה שלה.
ההשראה שלה היא בחור אמריקאי בן 21 בשם ארון פותרינגהאם, שיושב על כיסא גלגלים בגלל הפרעה התפתחותית בעמוד השדרה שגרמה לשיתוק בשתי רגליו. יום אחד בסקייטפארק צפה ארון בחבורת ה-BMX של אחיו, שהציע לו לגלוש פנימה עם הכיסא. ארון נדלק והפך ל-Wheelchair Skater הראשון של המין האנושי. הוא המשיך להשחיז את היכולות שלו, התחרה עם הכיסא בילדים שרכבו על BMX וסיים בחמישייה הראשונה, ובגיל 14 הספיק לבצע את הבק-פליפ הראשון אי פעם עם כיסא גלגלים. בגיל 18 הוא כבר ביצע את הדאבל בק-פליפ הראשון. בדיוק לפני שנתיים הוא השחיל פרונט-פליפ מול 50 אלף צופים במופע של "קרקס הניטרו".
כשספורטאית ה-Wheelchair Skating העברית הראשונה מגיעה לשפת הדרופ של הרמפות במודיעין, היא נראית לגמרי בסביבתה הטבעית. חמש שנים עברו מאז התאונה ורק שנה מאז שהתיישבה על הכיסא, אבל הגלגלים שלו כבר הפכו לחלק מהשגרה שלה. "אם יש לך עניין עם גלגלים מאיזשהו סוג", היא אומרת, "זה לא עובר אף פעם".
את שיפועי הסקייטפארק הראשונים עשתה ואלי לפני תשעה חודשים בהרצליה, על כיסא גלגלים של "יד שרה". כן, הפשוטים האלה שמקבלים אחרי שיצאת מבית החולים ואתה אמור להחזיר אחרי שהורידו לך את הגבס. זה כלי זול והמוני שלא אמור לעמוד בעומסים, בטח לא של ספורט אקסטרים, ולא עבר הרבה זמן עד שוואלי שברה לו את הצורה. אין, אתה פשוט לא נותן כלי מייצור סדרתי לספורטאי אקסטרים.
הרגע הזה שהפיזיקה מטיסה אותך
בשלב הזה נכנס לסיפור הכיסא שעליו רוכבת ואלי עכשיו. מדובר בכלי ישן אבל ספורטיבי למהדרין, עם שלדה מחוזקת מאלומיניום תעופתי וגלגלי הבי-דיוטי שיושבים על מערך מתלים של זרועות A כפולות. מלפנים יש "פרוגיז", שני גלגלי סקייטבורד שמותקנים בתוך מתלה מיניאטורי שנחרט כולו מגוש אלומיניום יחיד ומשכך את העומסים באמצעות כרית גומי קטנטנה. המושב ממוקם קרוב יותר לגלגלים האחוריים מאשר בכיסא גלגלים, מה שחושף אותו לסכנת התהפכות תמידית, אבל מאפשר כושר תמרון גבוה. נגיד, התנהלות על הגלגלים האחוריים בלבד.
ואלי מכירה את הכיסא שלה על בוריו. היא מתקנת נזקים, מחזקת, מתחזקת, מתאימה אותו כל הזמן לצרכיה ולמידותיה. הרוב בכוחות עצמה, השאר אצל בעלי המקצוע המעטים שיכולים ומסכימים לעזור לה. זה תהליך ארוך ולא זול: לוקח זמן למצוא את הגובה המתאים של משענת הרגליים, ואז צריך לקצר אותה, להתאים אותה מחדש למקומה ולמצוא פיתרון לעיגון הרגליים והירכיים.
ליום הצילומים הגיעה ואלי עם יריעת מדבקה כסופה ומספריים, כי הציפוי שהדביקה החל להתקלף ולא מתאים להצטלם ככה, אז היא גוזרת ומדביקה ומכסה את הצבע המקורי של הכיסא ("כי זה היה הדפס של בנים"). ככה היא, פרפקציוניסטית.
בשנייה שהכיסא נופל בירידה ומקבל תנופה, היא בעולם אחר. אפשר לראות את החיוך בתוך הקסדה הוורודה גם מהקצה השני של הפארק. ברגעים האלה שהכל מתגלגל חלק, שיש אינרציה, שהכיסא נדבק בזווית אל הקיר המשופע, היא מפגינה בדיוק את סוג השליטה - ואת היצירתיות, ואת הביטוי האישי - שאפשר לראות אצל כל רוכב אמיתי, על כל סט של גלגלים. רק שבווילצ'ר סקייטינג מדובר בשניות חסד ספורות בכל פעם. אחר כך כבר צריך לעבוד עם הידיים או לבקש עזרה כדי ליצור תנופה.
כן, החיים נראים אחרת מגובה של כיסא גלגלים. הקירות של הסקייטפארק מכפילים את גובהם, והרוחב בין הגלגלים מחייב דיוק על הקו כדי לא להוציא את הכיסא מאיזון. היכולת לתקן את המיקום והמהירות תוך כדי גלישה על השיפועים והקירות היא אפסית ביחס לאופניים או סקייטבורד. כל תיקון פוגע בתנופה, כל פגיעה בתנופה משנה את הכוחות הצנטריפוגליים, וכל שינוי כזה משנה את גובה הנסיעה על הקיר ופוגם ביציבות וביכולת להמשיך את התנועה על הקו הנכון ובמהירות הנכונה בדרך לתיקול של האלמנט הבא. אבל ואלי ממשיכה. ומשתפרת.
הפוטנציאל הוא כמעט אינסופי עם הכלי הזה. ואלי היא בחורה אחת מתוך בקושי 20 אנשים שעוסקים בספורט הזה על-פני פלנטת ארץ. למעט ארון המייסד, כולם בתחילת הדרך. כולם רק מתחילים להבין מה עוד אפשר לבצע וכמה כיף זה יכול להיות. כמו ואלי, די ברור שאף אחד מהם לא רואה בעצמו נכה. כמוהם, ואלי היא חלוצה ויש לה בדיוק את האטרף והנפש האקסטרימית הדרושים כדי לגלות מה עוד אפשר לעשות עם כיסא גלגלים בסקייטפארק. כמה רחוק אפשר לנסוע.
מה שחסר לה בשביל קצת יותר זמן של כיף, בשביל יותר גובה, זה מהירות. את תפקיד הקטפולטה ממלא בינתיים רועי, בעלה. הוא נותן לה יד ומתחיל לרוץ, משחרר אותה בתנופה לתוך הקירות, עוזר לה להשיג עוד קו חדש ועוד מעוף קצר.
הרגע הזה שאת זוחלת על הרצפה
ואלי היא לא נכה בעיני עצמה, אבל בסיפור שלה שזורה העובדה שגם המדינה לא מכירה בה ככזאת. אסופת ההתנסחויות המקצועיות וההיצמדות לסעיפים הקבועים של הוועדות הרפואיות מפילות אותה בין הכיסאות, תרתי משמע. אפילו לכיסא גלגלים היא לא זכאית, כי יש לה רגל אחת מתפקדת, ואת הג'וירייד שלה היא קיבלה כתרומה. גם חניית נכים לא מגיעה לה, אז היא ורועי חונים רחוק מהבית ומשנעים הביתה את מה שצריך. זאת דירה שכורה שלא מספקת נגישות לכיסא גלגלים, וכך חלק מהתנועה בבית היא על ארבע, על הרצפה.
איכשהו, מתוך הקרב המתמשך על הזכויות שלה ועל חייה, ואלי מתרוממת כמו עוף החול. נלחמת, מתנערת ואז עפה. זה פשוט מה שהיא עושה. כשגלשה בפעמים הראשונות אל שיפועי הסקייטפארק בהרצליה, השומר ניסה לגרש אותה. כשסירבה, איים להזמין משטרה. מדי פעם יש איזה סקייטר שפולט יציאה של דביל, ואנשים מנהלים על גבה דיוניים מוסריים - איזהו הנכה, כאלה - בנבכי האינטרנט. אבל ואלי בשלה, וברגע שהיא צוללת אל תוך בריכת הבטון במודיעין אפשר להבין למה.
המרדף אחר המהירות כבר מפתח אצל ואלי חלומות על העתיד, והם דורשים עזרה. אלה חלומות על כיסא מותאם אישית, על ציוד מיגון במידה, על סקייטפארק שמתאים לכולם אבל נגיש גם לכיסאות גלגלים, על עוד אנשים בכיסאות שיחלקו איתה את הכיף של הסשן - וגם על כבל באנג'י מתוח שימשוך אותה לתוך הרמפות וייצור את התנופה שדרושה לחלום הכי מוטרף שלה, בק-פליפ עם הכיסא.
ואלי הבינה מזמן שאם החיים בועטים בך, אז הדבר הנכון לעשות זה לבעוט בחזרה. ואם זה תלוי בה, אז בפעם הבאה שתראו אותה מצולמת, היא תהיה הפוכה באוויר עם כיסא וארבעה גלגלים מעל לפרצוף המחייך שלה.
לפנייה לכתב/ת 
