הסיפור המופלא של בנג'מין פרנקלין
לפני יותר מ-30 שנה החלה הדפסת הסופרביל, שטר של 100 דולר שצריך צבא של מומחים כדי להבחין שהוא מזויף. באופן אירוני הוא נולד באיראן, ובאופן מפתיע ייתכן שהוא חי ממש עכשיו בחגורת הכסף שלך
מכונות להדפסת כסף. גלילים רבים של נייר רצים במהירות מסחררת, נחתכים לעובי של מילימטר במסוריות ענק ונארזים בחבילות יפות ללא מגע יד אדם. אי אפשר שלא להיות מוקסם מהיופי ומהמהירות, אי אפשר שלא לרצות להיות הבעלים הגאה של מכונה כזאת. מכונה שמייצרת כסף, פשוטו כמשמעו.
בתהליך הקסום הזה מעורבים גורמי היי-טק ולואו-טק מגוונים שמטרתם אחת: מניעת כל אפשרות זיוף של השטר המבוקש בעולם, הלא הוא ה-100 דולר האמריקאי. השטרות האלה, שבעבר עוטרו בתמונתו של לינקולן ומאז 1914 נושאים את דיוקנו של בנג'מין פרנקלין, מיוצרים זה כ-150 שנה על-גבי תערובת ייחודית וסודית של כותנה ופשתן.
הדיו מיוצרת באופן בלעדי עבור ממשלת ארצות הברית, והגלופה ומכונת הדפוס מוחזקות תחת אבטחה כבדה. זה הלואו-טק. בצד של ההיי-טק תמצאו סימני מים דו-צדדיים, סיבי מיקרופייבר שזורים בשטר, קו ביטחון עם הכיתוב USA100 ואזורים שזוהרים תחת תאורת אולטרה-סגול. זאת רשימה חלקית בלבד. כדי ששטר מזויף יהיה זהה לחלוטין לשטר אמיתי, צריך בתור התחלה מכונת דפוס כמו זאת שבה משתמשים האמריקאים. לא מכונה דומה, אלא מכונה זהה, וברור שזה לא יקרה. הרי הם לא יעניקו מכונת דפוס לאף מדינה בעולם.
20 שנה אחר כך, בינואר 1979, פרצה המהפכה האיראנית. הרבה דברים קרו שם, ובין כל הדברים האלה נעלמו מכונת הדפוס והגלופות. עשר שנים מאוחר יותר נתפס לראשונה, באורח מקרי, מצבור שטרות מזויפים - להלן ה-Superbill - בהיקף של 50 מיליון דולר. השטרות, 100 דולר כל אחד, היו באיכות שטרם נראתה כדוגמתה. כל הסימנים היו זהים למקור. הדבר היחיד שהבדיל בין הסופרביל האיראני לדולר האמריקאי היה הדיו. זו אמנם נשלחה לאיראן לשם הדפסת הכסף, אבל הרכבה נשאר סודי, ולזייפנים לא הייתה שום דרך לייצר אותה בכוחות עצמם.
כדי לזהות את השטרות המזויפים היה צריך לשרוף אותם. עשן שחור פירושו מקור, עשן אדום - זיוף. תסכימו איתי שזאת דרך מטומטמת למדי לזהות זיוף, והממשל האמריקאי הבין שעליו לשנות את המקור. במרוצת השנים הבאות הוכנסו לא פחות מ-19 שינויים מזעריים בשטרות, אלא שהזייפנים הגיבו היטב, ובתוך שבועות מרגע שהוכנס שינוי בשטר מקורי הוא הוטמע גם בשטר מזויף. במהרה לא ידע גם הממשל להבחין בין השטרות. לקראת סוף המילניום הצליחו הזייפנים למצוא כנראה את תמהיל הדיו המושלם, מה שהפך אפילו את מבחן השריפה לחסר תועלת.
הממשל האמריקאי לא ידע מה לעשות. במובנים רבים הוא עדיין לא יודע.
עד היום מסתובבים בשוק לפחות 19 סוגי שטרות שונים. ההערכה היא כי כ-5% משטרות ה-100 דולר הם למעשה שטרות סופרביל. הממשל האמריקאי הרים ידיים; הבנק המרכזי של ארצות הברית הוא ממילא הבנק היחיד בעולם שמסוגל לזהות את הזיוף, ומכאן שמוטב למערכת לבלוע את הצפרדע מאשר לנסות להקיא אותה.
סיפור הסופרביל (או בכינויו העדכני "סופר-דולר") חזר לכותרות ב-2006, כשג'ורג' ו' בוש האשים את קוריאה הצפונית באחריות לייצורו. פיונגיאנג הכחישה והזכירה לאמריקאים שהם אלה שנתנו את מכונת הדפוס לאיראנים. גם איראן הכחישה והזכירה לאמריקאים שהם זייפו שטרות רוסיים בזמן המלחמה הקרה. בשורה התחתונה, אף אחד לא לקח אחריות.
תחקיר ענק שפורסם בעיתונות האמריקאית ב-2008 לא מצא את מקור הזיוף (אם כי הוסיף את סין למאגר החשודים). מה שכן, הוא גרם לאנשים לתהות אם בכלל מדובר בזיוף. פה צריך לעצור רגע ולהבהיר שלפי ההגדרה היבשה, זיוף הוא ייצור כסף ללא אישור הרשות המוסמכת. הגדרת הזיוף לא נוגעת לסימני זיהוי חסרים או לנייר לא איכותי אלא לרשות המנפיקה. כלומר, הדבר היחיד שהופך את הסופרביל ללא חוקי, הוא העובדה שהוא לא מונפק בידי ממשלת ארצות הברית.
העניין הזה הצליח לעורר תהודה ציבורית רחבה ולהגיע לדיון בקונגרס, אבל לא יותר מזה. בינתיים ממשיכות סוכנויות הביון לנסות לאתר את הזייפנים, ורשימת החשודים ממשיכה להתרחב. אל המדינות העוינות התווספו בשנים האחרונות ארגוני טרור, בנקים וארגונים פיננסיים, ומיליארדרים ממדינות ערב.
יש דרך פשוטה למדי לסיים את הסיפור: להנפיק שטר חדש עם צורה וסימנים מזהים חדשים. תתפלאו לשמוע שזה בכלל לא עומד על הפרק. למה? ראשית ישנו עניין המסורת, ושנית ישנו עניין הדולר, שמכל הבחינות המעשיות אינו מטבע אמריקאי אלא מטבע עולמי. כל טעות קלה בנוגע אליו יכולה למוטט באחת כלכלה לאומית.
לכאורה, מדיניות אי-העשייה יכולה להוביל להצפת השוק בדולרים מזויפים ולאינפלציה מלאכותית שתגרום למטבע לאבד מערכו; מעשית זה לא קורה.
טבעי לחשוב על זייפנות ברמה מקצועית כתולדה של תאוות בצע עיוורת. סביר גם להניח שאם מדפסת הכסף הייתה נופלת לידי האדם הממוצע, הוא היה מדפיס שטרות כאילו אין מחר מחשש שהמחר אכן יגיע. אבל מתברר שהגוף המחזיק במכונת הדפוס לא נכנע ליצר האנושי: אחוז הסופרביל מסך שטרות ה-100 דולר בעולם נותר יציב לאורך השנים.
זה סטטוס קוו ששני הצדדים, הממשלה והזייפנים, חיים איתו בשלום. בעצם, יותר נכון יהיה לקרוא לזה מאזן אימה: כל אחד יודע שאסור לו למתוח את החבל, והכל שאלה של למי ייגמרו המזומנים קודם.
הכותב הוא בעלים ומנכ"ל של חברת קרנות הגידור CBGN Finance, ומבעלי האתר "שחקן מעו"ף" (s-maof.com)
לפנייה לכתב/ת 
