לא סובלים את זואי דשנל? תשמעו את זה

קליפ השבוע

למאק דמארקו, גיבור האינדי העצל והמרושל תמידית, יש רווח ענקי בשיניים הקדמיות. מלבד השירים המצוינים שהוא כותב ומגיש בחביבות חובקת-כל, זה הדבר שהכי מזוהה איתו. לכן זה לא מפתיע שהקליפ שלו ל-"My kind of woman" נפתח בקלוז-אפ על החיוך העקמומי שלו ועל אותו רווח ילדותי ומקסים.

כל שאר הקליפ, לעומת זאת, הוא רצף של הפתעות ויזואליות נפלאות, שכדי לא לקלקל לכם את המסע הלונה-פארקי, לא אגלה לכם מה הוא כולל. מספיק לומר שיש שני דברים שקשה מאוד לעשות בזמן הצפייה בקליפ הזה: להפסיק לחייך ולהפסיק לצפות.

ארוחת החינם של השבוע

מצד אחד, מאט וורד המכנה את עצמו M. Ward הוא אחד מכותבי השירים הנפלאים ביותר של העשור האחרון, ובקלות אחד האמריקנים החביבים עליי של המאה. מצד שני, אני לא לגמרי סובל את הפרסונה המוזיקלית - וגם הקולנועית - של זואי דשאנל ("500 ימים עם סאמר", והסדרה "New girl", בין היתר). ועם זאת, הם החליטו לשתף פעולה ועושים זאת בהתמדה כבר שלושה אלבומים של שירי פופ שטופי שמש, שנשלפו היישר מהרדיו האמריקאי של אמצע הסבנטיז. האלבום החדש יצא בשבוע הבא, ומוזרם כבר עכשיו במלואו באתר הנדיב של NPR.

אם אתם כמוני, כלומר מעדיפים את המלנכוליה הוורדית, תוכלו ליהנות עד מאוד מהעיבודים הנפלאים שוורד רקח לאלבום החדש, שמצליחים פעמים רבות להוסיף דוק של מלנכוליה ואינטימיות לכל-אמריקאיות האוורירית של דשאנל. אם אתם

זואיסטים מושבעים, מדובר בתענוג חסר סייגים עבורכם, כי דשאנל תופסת הפעם את הבמה, כתבה ושרה את כל השירים ודוחקת את וורד לתפקיד מעבד מוכשר וזמר אורח בלבד. כך או כך, מדובר בהאזנה מומלצת מאוד לסופ"ש חמים ונעים.

אמן השבוע

יש סיכוי לא רע ש-Lexy and the kill, אם רק יבחרו את הסוכן והיחצ"ן הנכון, יהפכו תוך שנה לעוד סנסציה בריטית מגניבה, שתעשה קרוסאובר מנערי אינדי מאוהבים לשער של ה-NME. על פניו, יש להם את כל מה שצריך: סולנית לוהטת עם קול מצוין, נגנים צעירים ונאים, שירים סוחפים, השפעות דקות של סול בשירה וגוד וייבז באופן כללי. בעמוד הסאונדקלאוד הצנוע שלהם תוכלו לשמוע כבר כמה סינגלים, בראשם "We can dance alone" המצוין.