שלא נדע: מסתירים כדי שנשתוק
תקציב הגלידה והמיטה, נתוני המיצ"ב, הפרוטוקולים של הוועדות הכי חשובות. ידע הוא כוח, וממשלות ישראל רוצות לשמור עליו בשקט גמור. לטובת דור הכבשים הבא
קחו למשל את נושא הגז, נושא בוער לכל הדעות: ישבה ועדת צמח והחליטה מה שהחליטה, ואחר כך התברר בישיבה של ועדת הכספים של הכנסת כי אפילו לאדון צמח שעמד בראשה, לא כל כך ברור מה החליטו ומדוע. בנקודה זו, לו חיינו במדינה קצת יותר מסודרת, היו יכולים חברי הכנסת ועמם הציבור לרענן את זכרונו של יושב ראש הועדה תוך הסתמכות על הפרוטוקולים: בכל זאת, עבר זמן, מי זוכר כמה אפסים יש אחרי ספרות המיליארד.
אלא שאי אפשר. מדוע? כי הפרוטוקולים חסויים. מדוע הם חסויים? הרי אין מדובר בסוד צבאי אלא במידע שנחוץ לאזרחים כדי לבדוק אם ממשלתם פועלת באורח תבוני או סותמת את הגולל על עצמאות אנרגטית לישראל. ובכן, אתמול טענה המדינה בבג"ץ, בתשובה לעתירה שהוגשה בדיוק בעניין הזה, כי "הדבר נועד לשמור על חברי הוועדה שיוכלו להתבטא בחופשיות", ועוד שלחה את העותרים ללכת ולדלות את הפרוטוקולים על פי חוק חופש המידע במקום להטריד את שופטי העליון.
אני מניחה שהיו בהיכל המשפט מי שגיחכו בשקט למשמע הטענה: הלא משרדי הממשלה השונים לא ממש ששים לקיים את הוראות החוק. וזו באמת לא הפעם הראשונה.
זוכרים סוד צבאי כמוס אחר, הפרוטוקולים של ועדת טרכטנברג? ואת ההתפתלויות המגוחכות של המדינה בתשובה לשאלה מדוע לא פורסמו? ואת ההדלפה שהביאה אותם לידיעת האזרחים? הקשר צריך להיות ברור לכולנו: בשני המקרים, מדובר במידע שיש לו השלכה ישירה על פעולותיה העתידיות של הממשלה בתחום הכלכלי ועל יחס האזרחים לפעולות האלה.
והממשלה לא רוצה שתדעו, כדי שלא תדעו כיצד להתייחס. כי אם תדעו, אתם עלולים לכעוס. עד כדי כך שאולי תחליפו את היושבים במשרדי הממשלה באנשים אחרים.
עוד דוגמאות? לא חסר, במדינה שבה "שקיפות" מתחברת לתרבות השלטון בערך כמו "אחריות" ושתיהן מלים ריקות מתוכן.
מבחני מיצ"ב, מכירים? שר החינוך הקודם היה בטוח שלאף אחד מאזרחי ישראל לא מגיע לדעת מהם הביצועים של תלמידים ברשויות המקומיות השונות. שימו לב: את כספי החינוך המוזרמים מהרשויות אנחנו מממנים באמצעות הארנונה. לא מגיע לנו לדעת כיצד לומדים הילדים שלנו ביישוב שלנו, קבע שר החינוך, ונדרשה עתירה לבג"ץ שזרק את משרד החינוך מכל המדרגות ואילץ אותו לפרסם. התוצאה? התברר שברשויות חזקות ההישגים גבוהים ובעניות - ממש לא.
מדוע לא רצה משרד החינוך שתדעו את זה? אפשר רק לנחש. אולי כדי לא להודות ששיטת התקצוב פשטה את הרגל, שיש אי שוויון קשה וכואב בין זכותם של העשירים לחינוך ומימושה לבין זכותם של העניים ואי-מימושה, ושמשרד החינוך אכן יכול למדוד הישגים אבל לא לשפר אותם, וזה מעיד על כישלון עמוק במדיניות ובביצועה. אף אחד לא אוהב להיחשף בכישלונו. אפילו לא גדעון סער, השר שלא רצה שתדעו, וכן רצה להיות שר גם בממשלה הבאה.
וכאילו שמישהו רצה שתדעו כמה מוציאים בבית ראש הממשלה על איפור או גלידה, ספונג'ה או סנדוויצ'ים וארוחות שפים. שישה חודשים של מאבק על פי חוק חופש המידע נדרשו עד שהפרטים - חלקיים ומעוררי תמיהות - הועברו לציבור: אבל המידע המלא על עלות נסיעות ראש הממשלה עדיין לא נחשף,
כך שכנראה לעולם לא תדעו אם מיטת חצי מליון השקל היא יצועו של קיסר או שמא באמת דיקט עם מזרן גומאוויר (שמישהו חשב שהוא שווה חצי מליון שקל מכספי ציבור. המישהו לא פוטר).
ידע הוא כוח, ולכן איננו יודעים כמה כסף עולות ההתנחלויות, איזה חלק מתקציב הביטחון מיועד לפנסיות שמנמנות לאנשים צעירים בני 40 וקצת, למה אי אפשר להוריד את מחירי הקוטג' ברגולציה או כמה עושקים אותנו תאגידי המים המופרטים. שימו לב שאפילו על 40 מיליארד שקלים של הגירעון לא ידענו דבר לפני הבחירות. גם עכשיו, כשהמספר ברור, איש אינו יודע כיצד הוא נוצר ומדוע. למה לא ידענו, למה איננו יודעים? כי ידע הוא כוח, וכי ממשלות ישראל לדורותיהן רוצות לשמור עליו בשקט גמור, לטובת דור הכבשים הבא.
לפנייה לכתב/ת 
