בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה מעניינת: הרבה אנשים מוציאים ספרים באופן פרטי. היום, אם אדם חולם לכתוב ספר, הוא כבר לא צריך לחזר אחר הוצאות לאור סרבניות שלא מוכנות לקבל כתבי יד מסופרים אנונימיים. לא צריכים לשלוח שוב ושוב בקשות ולחכות לתשובה השלילית שכמעט תמיד מגיעה. היום כל אחד יכול להוציא ספר מבלי לפשוט את הרגל בדרך.

רותי יודוביץ', תושבת ללוס אנג'לס למעלה מ-30 שנה, עשתה את זה עם ספר הביכורים שלה: I Hate to say Goodbye, אותו סיימה לתרגם בימים אלו לעברית. בספר מספרת יודוביץ' על ילדותה בשנות החמישים והשישים בארץ, על אהבתה הראשונה, על הנופים, הקיבוץ והכפר, הארוחות המשפחתיות, החגים וגם על הטרגדיה המשפחתית שהביאה אותה בסופו של דבר לארה"ב בשנת 1981.

השנה הראשונה שלי בלוס אנג'לס היתה פשוט נוראה". רותי יודוביץ'

יודוביץ' היא מורה לעברית, מלמדת ילדים ומבוגרים עברית מדוברת, עברית תנ"כית וגם מכינה ילדים לבר מצווה. בשנה האחרונה היא הקדישה עצמה בין שיעור לשיעור לכתיבת סיפרה האוטוביוגרפי, המבוסס ב-90 אחוז, לדבריה, על זכרונותיה ו-10 אחוזים תוספות שנועדו להשלים חללים שנפערו בזיכרון במרוצת השנים. התוצאה המוגמרת מרתקת ומרגשת, בעיקר עבור מי שגדלו אף הם בארץ ונופי ילדותה של יודוביץ' מוכרים להם היטב.

הספר נפתח בילדותה של יודוביץ' בקיבוץ גבת, לשם עברה המשפחה מקיבוץ שדות יעקב. אביה של יודוביץ' מכר עשרות דונמים של אדמה ברמת השרון והחליט ללכת עם האידיאולוגיה עליה גדל ברוסיה לקיבוץ. "אבל בכל קיבוץ הוא מצא משהו שהפריע לו וכך נדדנו מקיבוץ לקיבוץ". יודוביץ' מתארת את עצמה, ילדה בת שנה נקרעת מהוריה ועוברת לבית הילדים בקיבוץ, שם היא נמסרת לידי מטפלת אוהבת ההופכת עבורה לאם שניה.

מעניין איך שאת זוכרת פרטים שכאלו מגיל שנה, אני למשל, לא זוכרת כלום.

"אני זוכרת הכל. יש לי זיכרון נהדר, אבל היו דברים שהשלמתי מסיפורים שהמשפחה סיפרה לי. אני לא זוכרת הכל ב-100 אחוז, יש דברים שאת מדחיקה במשך השנים, אבל כשאת כותבת, עולים הזכרונות. הכנסתי את עצמי לחדר והפכתי שוב לאותה ילדה קטנה".

את מתארת את ההתנתקות מההורים בצורה די טראומטית. את חושבת שזה בריא עבור ילדים לעזוב את בית ההורים בגיל רך כל כך?

"ממש לא, אבל למזלי היינו בקיבוץ הזה רק חצי שנה, אז זה לא היה טראומטי כל כך. נולדתי בנוה משכן בבית חולים פרטי, היינו מאוד עשירים עד שאבא שלי החליט למכור את כל השדות שלו ולעבור לקיבוץ. אילולא עשה זאת, היינו היום מיליונרים. הוא היה ציוני שרוף ואמר: 'באתי לישראל להקים את המדינה וזה מה שאני הולך לעשות'. מאותו רגע התחלנו לעבור מקיבוץ לקיבוץ עד שהגענו לכפר".

זה עשה לך טוב להעלות את כל הזכרונות האלו על הנייר?

"זה היה כמו תהליך פסיכולוגי. כתבתי ובכיתי, כתבתי והתפוצצתי מצחוק, וכשעשיתי את העריכה וקראתי שוב, אז שוב צחקתי ובכיתי. אפילו עכשיו כשאני מתרגמת את הספר לעברית, אני עדיין צוחקת ובוכה. זה מאוד מרגש".

מה באמת קרה שהחלטת לכתוב על מחוזות ילדותך?

"הייתי תולעת ספרים מאז שאני זוכרת את עצמי. אהבתי את 'הנסיך הקטן', 'אלוהים יקר', 'זוהי אנה', 'הרפתקאות גוליבר'. תמיד רציתי לכתוב ספר הרפתקאות ובין השורות אתווה מסרים שיגרמו לאנשים לחשוב. בהתחלה כתבתי כמו ילדה שמדברת ומספרת את הסיפור, אבל מהון להון הספר התחיל לקרום עור וגידים וכבר הפך מתאים לא לילדים אלא לבני נוער ומבוגרים. בהתחלה כתבתי פרק ונתתי לחברה שלי, לזלי, לקרוא. היא מאוד התלהבה וביקשה עוד סיפור, אז כתבתי עוד אחד ועוד אחד, וכך נולד הספר בעצם".

למה החלטת לכתוב אותו באנגלית ולא בעברית?

"כשהתחלתי לכתוב, זו היתה תקופה שישראל קיבלה הרבה כותרות רעות באמצעי התקשורת. חשבתי לעצמי, איך אני יכולה להעביר את המסר שישראל מדינה טובה והומנית. בגלל זה הספר נכתב באנגלית, כי הוא יועד לקוראים האמריקאים. לא הבנתי למשל, איך יהודים יכולים לדבר בגנות ישראל, אני רואה את זה כבגידה. אני לא פוליטיקאית ופוליטיקה זה לא השטח שלי, אבל כשאני רואה שמעבירים ביקורת לא מוצדקת על ישראל, זה כואב. רציתי להעביר מסר ליהודים באמריקה ולאמריקאים בכלל, שהישראלים אינם שונאי ערבים וכיצד המדיה משפיעה עלינו. היה לנו עובד ערבי בשם חסן שהייתי מאוהבת בו. הייתי אולי רק בת 9-10, זאת היתה אהבת ילדות תמימה כזאת. כשאבא שלי הלך למילואים וחסן שאל אותי איפה הוא, סיפרתי לו בגאווה שאבא שלי הלך להרוג ערבים. לא התכוונתי לפגוע בו בכלל. זה פשוט מה שקלטתי כילדה, שבצבא הורגים ערבים ושהם מסוכנים. אני לא שנאתי ערבים, אבל הייתי אמורה לשנוא".

הרגשתי שחסן ואני היינו באותה הסירה, רק בצדדים מנוגדים. אם הוא יישען לאחור, הרחק ממני, שנינו נטבע. אם אני אעשה אותו הדבר, הצד של הסירה שלי יטבע קודם. ב"רגעי העומק" שלי ראיתי שאם אנחנו לא רוצים לטבוע, נצטרך להיות מספיק קרובים כדי לשמור על איזון הסירה, להחזיק את המשוטים שלנו ויחדיו, זה לצד זה, לחתור לאותו הכיוון.

יודוביץ' עם ספרה. עכשיו גם בגרסה בעברית

זה תענוג יקר להוציא ספר בהוצאה אישית?

"היום כבר לא. בהתחלה ניסיתי ללכת בדרך הרגילה ולפנות להוצאות לאור, אבל קיבלתי כל מיני תשובות שליליות, אז החלטתי להוציא את הספר באופן עצמאי וגיליתי שזה לא כל כך יקר, במיוחד אם את לא שוכרת עורך. עשיתי את מרבית העריכה בעצמי. לקחתי מישהו שיעשה את כריכת הספר ועבדנו עליה ביחד. אני חושבת שהכריכה והתיקונים שהייתי צריכה לעשות עלו לי 900 דולר ולעורכת שעזרה לי שילמתי עוד כ-1,200 דולר. אחר כך פניתי לחברת בת של אמזון המדפיסה ספרים לפי הזמנה. כלומר, הם מדפיסים בדיוק לפי הכמות שאת מזמינה, מה שמוזיל את העניין מאוד. הספרים לא מודפסים מראש, אלא רק אחרי שמזמינים אותם. השיטה הזאת פתחה את הדלתות לכל סופר שרוצה לכתוב".

אבל עדיין צריך לפרסם את הספר. איך את עושה את זה?

"אני הולכת לירידי ספרים, שולחת לעיתונים לשיווק, הולכת לחנויות ספרים ומשאירה שם ספרים למכירה, מפרסמת את הספר בפייסבוק ולינקדין. זו בהחלט עבודת רגליים קשה, כי את צריכה לעשות את הכל בצורה עצמאית. דרך eBook הצעתי את הספר להורדה בחינם במשך חמישה ימים, מה שפותח את הספר בפני קהל נוסף שמוריד אותו ויכול לספר הלאה לחברים".

"מה אתה עושה?" צעקתי. "אני צריך לשחוט אותה אם את רוצה שהחטאים יילקחו ממך." בתנועה חדה אחת, הוא חתך את צוואר התרנגולת. צרחתי. התרנגולת עפה מזרועותיו, חצי צווארה חתוך ודם ניתך לכל עבר. היא רצה, למרות שחדלה לצווח, חצתה את דרך העפר בדרכה למגרש הכדור־סל, האדם הדתי רץ אחריה בצעקות, "כפרות, כפרות." ואנחנו הילדים, בעיניים שיצאו מחוריהן ובגופות קפואים עמדנו בצד הדרך ולא היינו בטוחים אם לצחוק או לבכות.

צפינו בתרנגולת מאיטה את הליכתה, ולאחר מכן מתמוטטת מהמשקל הכבד של חטאינו... או לפחות כך חשבתי. האיש הקדוש תפס אותה ברגליה והסתלק משם מבלי להביט לאחור.

בבית חיפשתי עמוק בליבי, בודקת אם רגשות האשמה שלי אכן נמחקו, אבל מצאתי אותן ממש שם, באותו מקום... ללא שינוי. לא יכולתי להפסיק את מחשבותיי על הכאב שגרמתי ליואב. התרנגולת היתה אכזבה. ב"רגעי העומק" שלי הבנתי שאף אחד ושום דבר, לא יכול לכפר על חטאיך, מלבדך.

יודוביץ' עבדה על הספר תשעה חודשים. אחיה ואחותה עדיין לא קראו אותו והם ממתינים להוצאתו בעברית. תרגום הספר הושלם בימים אלו והיא מתלבטת רק לגבי שמו בעברית כי "אני שונאת לומר שלום" יכול להשתמע למספר פנים.

התחלת מייד ללמד עברית?

"לא מיד. העבודה הראשונה שלי היתה מטעם חברת הגז. איציק שפר, אלוף בהזדמנויות עסקיות, שכר אותי ואת חברה שלי לעבודה. ביחד עם אשתו, מירי, היינו הולכים לכל מיני איזורים בלוס אנג'לס ודפקנו על כל בית עם עליית גג בשביל למכור להם יחידות בידוד שיחסכו בהוצאות הגז. תוכנית גאונית. הרווחתי הרבה כסף, אבל ברגע שהרווחתי, הפסקתי לעבוד. אמרתי לעצמי: מה אני עושה? בוגרת אוניברסיטה עם תואר, הולכת מדלת לדלת ברחובות העיר. שלא נדבר על זה שלפעמים זה היה קצת מסוכן. פעם, אני וחברה שלי הגענו לווטס, איזור מוכה פשע שלא הכרנו. דרך חלון המכונית ראינו מין קיוסק קטן והמון שחורים לידו מסתכלים עלינו בצורה מוזרה. לקח לנו כמה דקות לקלוט שאין בכלל לבנים באיזור. כל הסיטואציה היתה סוריאליסטית. סגרנו את החלון והסתלקנו משם. כשהגענו בחזרה למשרד איציק אמר לנו 'השתגעתן? זה ווטס'. לא היה לנו מושג מה זה אומר".

את מתארת את ילדותך בארץ לפעמים בגעגועים ונוסטלגיה, מדוע אם כך עזבת את ישראל?

"אני מספרת על כך בספר, כך שאני לא רוצה לגלות יותר מדי. עברתי טרגדיה משפחתית והיו עוד מספר סיבות אותן אני כן יכולה לציין כאן: קיטרתי הרבה על הארץ. כל הזמן התלוננתי על דברים שקורים שם. לימדתי באולפן לעברית ומאוד אהבתי את זה, אבל אחר כך עסקתי במכירות ובאיזשהו שלב נמאס לי. אמרתי, 'אף אחד לא שאל אותי איפה אני רוצה להיוולד ואני רוצה להחליט בעצמי איפה לגור'. החלטתי לנסוע לחו"ל, לחיות, לראות ולחוות דברים. אמרתי, נעשה השוואה ואם אחליט לחזור לארץ, אז אני צריכה לסתום את הפה ולקבל את הרע והטוב".

והחלטת להישאר.

"כן. השנה הראשונה היתה נוראית. היה לי נורא קשה. לא סבלתי את לוס אנג'לס בהתחלה. הכל נראה לי שטחי וצבוע. אנשים בקופה היו אומרים: 'היי מותק', וברגע שהסתובבתי, שינו את ארשת הפנים שלהם".

יש כאלו שיגידו שזה טוב יותר ממוכר שמחמיץ פנים ברגע שאת נכנסת לחנות ולא מתייחס אליך.

"נכון, אבל לי היה קשה עם זה וקשה מאוד להתחבר עם האמריקאים. לא הבנתי אותם. למשל, היו אומרים לי: 'בואי ניפגש ללאנץ'', ואז התברר שאני צריכה לקבוע איתם פגישה שלושה חודשים מראש. הרגשתי שהם לא אמיתיים, מזוייפים. ולא רק זה, לא הבנתי אותם בכלל. חשבתי למשל שאני יודעת אנגלית, אבל כשהגעתי לארה"ב שמעתי שפה אחרת, סלנג וביטויים אותם לא הכרתי. צפיתי למשל בטלוויזיה בסיטקום ולא הבנתי ממה כולם צוחקים. מה, הם פסיכים? באיזשהו שלב נמאס לי לחלוטין וחשבתי לחזור לארץ. הסתובבתי עם גברים ישראלים שבארץ לא הייתי מסתכלת לכיוונם והרגשתי שאני צריכה להתפשר ולא אהבתי את זה, אבל אז ראיתי את טד קופל בטלוויזיה ואמרתי לעצמי: 'הו, איזה גבר אינטליגנטי, אם יש גבר כזה, אז בטוח שיש עוד גברים כאלו כאן'".

אז נשארת בגלל טד קופל?

"כן, וגם כי היכרתי בחור אמריקאי, מנתח עור. זה אמנם לא נגמר בחתונה, אבל הוא היה מקסים. חוץ מזה נתקלתי באימרה של ניטשה: 'אתה אף פעם לא עוזב מקום כל עוד אתה לומד ממנו'. ואני, בכל יום למדתי משהו חדש בארה"ב ואני משתדלת להמשיך וללמוד".

"באתי להיפרד'', אמר אבא. הוא הניח את תרמילו על הרצפה, הלך לשמעון ונשק לו. "אתה תהיה הגבר בבית''. שמעון חייך בגאווה. ואז הוא רכן לנשק את חנה, שעד אז כבר התיישבה, נשענת על הקיר האחורי. הוא ליטף את ראשה "תהיי ילדה טובה ואל תעצבני את אמא. לפני שתרגישו שאני חסר, אני כבר אהיה בבית." הוא נישק אותי, קרץ והביט בנו כאילו לוקח תצלום אחרון. בהיתי בו ולא הצלחתי להוציא מפי אף לא מילה אחת. לא ידעתי מה לומר. תחת שמיכתי הוורודה לחשתי , "הלוואי שהערבים לא יהרגו אותך. אני לא רוצה להיות יתומה; אם תמות, אני אמות איתך. אלוהים, בבקשה תשמור עליו; תבטיח שהוא יחזור אלינו הביתה." שמעתי את אמא מאנפפת ואת חנה מתהפכת תחת לשמיכות. משב צונן המגיע מחריצי התריס ליטף את פניי, כאילו אומר שמוקדם מדי להתמודד עם חיי החדשים. חזרתי לישון. חלמתי על ראומה האיומה. פרצופה המקומט ועיניה המבזיקות מתקרבים לשלי וממשיכים להתקרב ואז... צרחה.

לפרטים נוספים בקרו באתר www.ihatetosaygoodbye.com