מלוכלך

ההתחלה שלי הייתה קלישאה של נרקומן ופושע לעתיד. בית מזרחי, עשרה אחים ואחיות, אבא שהיה במולדת הישנה מנהל של בתי ספר ופה הפך למושפל ונרמס. נהיה שתיין, אימא חלשה, בא הביתה ומרביץ לנו ולה מכות רצח על כל מה שעשו לו בחוץ. מעבר לקיר היינו שומעים אותו אונס אותה, מקלל, מאיים לגרש אותה לרחוב או לרצוח. לפעמים היא הייתה מתנגדת ולפעמים רק בוכה.

האחיות שלי למדו להיות שקטות ודוממות כמו אבנים כשהוא עבר להתעסק איתן. ידעו שלהתנגד לו יהפוך אותו לעוד יותר אכזרי. דום שתיקה. נתנו לו לעשות מה שעשה וחיכו שיעבור כמה שיותר מהר. זהו. ככה זה היה. ברגע שהגענו כל אחד, כל אחת, לגיל 12-13, גג 14 - עזבנו את הבית. חלק הלכו בדרך הישר, סוחבים את הטראומה לכיוון של השתקה ותפקודיות, חלק הלכו בדרכים עקומות. מבין כולם אני הלכתי הכי רחוק עם הרעש והאלימות.

(צילום: אימג' בנק)

בגיל 18 יריתי מרכב נוסע על שוטרים שרדפו אחרינו כי שדדנו תחנת דלק. ארבע שנים בכלא שאטה עלתה לי תאונת העבודה הזאת. לשרת בצה"ל כבר לא הגעתי. האמת, כבר בגיל 16 קיבלתי במקום צו ראשון מעטפה חומה שכתוב עליה בכ"ת. בלתי כשיר תמידית. פעם קראו ככה למי שלא היו מוכנים לתת לו צ'אנס אפילו כנער רפול. מה זה משנה, להתחיל לבכות עכשיו על הממסד זה הכי להתקרבן שיש, ואני כבר לא בא לי להיות קורבן יותר.

בכלא פגשתי קוק ואופיום. הרואין הגיע אחר כך ולמדתי לעבוד עם נייר כסף. להזריק היה נחשב של נרקומנים, של חלשים. להריח היה העונג שבת של הבחורים הטובים, הלא פראיירים, החזקים. כמה רציתי להיות מהחזקים. הרבה אלות לראש קיבלתי משוטרים בחיים שלי, הרבה קשירות בננה שהידיים אזוקות מאחורי הגב והרגליים גם, ועוד שרשרת קצרה מחברת ביניהן. מדורניקים אהבו לבעוט בנו כשהיינו על הרצפה במצב הזה.

מעולם לא פתחתי את הפה. על אף אחד. גם לא על בני זונות שהגיע להם. חיכיתי בסבלנות לסגור חשבון בחוץ. כל מי שהכיר אותי ידע שאני גבר. הסמים, לעומת זאת, תיכננו לי עוד הרבה מאוד השפלות.

היום, כשאני סבא לשלושה נכדים, נקי כבר יותר מ-21 שנה, יוצא לי לשבת כל כמה שבועות כדובר אורח בקבוצות של מכורים אנונימיים בבתי סוהר. "לעשות שירות" זה נקרא. להעביר הלאה בחינם מה שתוכנית 12 הצעדים נתנה לי בחינם. הדבר הראשון שאני אומר להם זה שאני נחשבתי בחור טוב בפשע, אבל האמת היא שאני כמו עד מדינה על הילדים שלי. וכשאני מסתכל על החיים היום, מבחינתי אין חטא יותר גדול מזה.

הרבה אנשים טועים לחשוב שהבעיה של נרקומן היא הסמים. גם אני חשבתי ככה, אבל זהו, שלא. ממש לא. סמים, אלכוהול, הימורים, אוכל, מין - אלה רק סימפטומים. המחלה היא נפשית ועמוקה, ויש לה עשרות תת-התמכרויות. מחלת ההתמכרות הופכת את החיים לבלתי ניתנים לניהול, וההתנקות מכל החומרים האלה שמשנים תודעה ומצב רוח היא רק ההתחלה.

שלא תבינו לא נכון, להתנקות זה נס. זה חסד שאלוהים עושה עם בודדים מאיתנו. רובנו מעבירים את כל החיים בערך בבתי סוהר או במוסדות, ומגיעים למוות שאפשר בעדינות לכנות אותו "לא טבעי" או "לא בשיבה טובה". עדיין, בתור אחד שכוח עליון משך אותו עם פינצטה החוצה מתוך ערימות של חרא, הבעיה של איך לחיות לא נגמרת בגמילה. למעשה היא רק מתחילה שם.

צריך גם לקחת בחשבון שלא מהכל אפשר להיות בהימנעות. סמים, אלכוהול והימורים חדלתי לגמרי, אבל מין זה צורך בסיסי ואוכל זה בעיה קיומית. להיות במתינות מול שני אלה זה אולי יותר קשה מהכל. על הסיגריות אני אפילו לא יודע מה להגיד. 14 שנה שאני לא מעשן סיגריות והכמיהה לא עוברת לי. כל מניאק שעובר ברחוב עם סיגריה וזורק בדל, אני מת להרים אחריו ולקחת סחיבה. איך אהבתי את הסיגריות שלי. 14 שנים של חוסר, וכלום לא נותן לי מענה או תחליף.

התת-התמכרויות החביבות עלי היו ועודן בעיקר אשמה, כעס, אלימות, רחמים עצמיים, אנוכיות, שקרים, ריבים, שתיקות, הסתגרות ושינה. שנדבר על היומיום, על איך לחיות כבן זוג? על איך להיות אבא עם פגמי האופי האלה? בעצם סליחה, שכחתי קנאה. 32 שנה עם אשתי, וכל עצירה ברמזור אדום, בלי יוצא מן הכלל, אם רכב אחר נעמד לידנו אני מתקדם מטר או שניים נוספים כדי שלא בטעות ייווצר קשר עין בין אשתי לנהג. אל תעשו פרצוף, התחלתי בלהסביר שאני חולה.

21 שנה אני מחקה את מה שנראה לי שכולכם עושים מלידה וזה עדיין לא בא לי בטבעיות. זה לא משנה שאני נחשב משוקם, דהיינו פרט מועיל בחברה. נגיד היום, כמו כל יום, פתחתי את הבוקר בלהיות סבלני לאשתי. בלנשק אותה על השפתיים כאילו לא מפריע לי הריח של השינה שהיא נושמת עלי, ואגב, את הסירחון שאני מפיץ מכל מיני מקומות בגוף נראה לי הכי הגיוני וטבעי שהיא תקבל באהבה.

המשכתי את הבוקר בלקחת את הילד שלי לתחנה ולא לכעוס עליו שהוא מאחר או לא קם, כי אני יודע שזה לא העונש שייתנו לו בבסיס שמטריד אותי - זה הוא ילמד לבד בדרך הקשה כמו כולם - אלא ההתנהגות שלו שמזכירה לי אותי. המקומות האלה בו שדומים לי, קשה לי מאוד לסבול אותם.

אל תטעו, מעולם לא הייתי אדם סבלני או סובלני, וגם היום אני רחוק מהמעלה הזאת. אפשר אולי להגיד שלמדתי להפעיל סבלנות, שצברתי מיומנות בלתרגל אורך רוח. אבל אני כאדם? מבפנים? אם הייתם יודעים איזה קללות רצות לי בראש על הילד כשאני מחכה לו באוטו שירד, על האישה, על חברים הכי טובים. כלום לא השתנה ביצרים, רק היכולת לא לפעול לפיהם השתפרה. זהו. מבפנים אני אותו אדם נורא ואיום. באחריות. אבל גם אם האופי שלי לא השתפר ב-21 שנות ניקיון, זה לא נורא. החיים יכולים להשתפר, וזה העיקר.

האדם שאתם רואים כשאתם מסתכלים עלי, זה פשוט מגדל חדש שהקימו על בית קברות. אבל האדמה אותה אדמה, והרוחות של בית הקברות לא זזות לשום מקום. הרוצח קיים בתוכי למרות שמעולם לא רצחתי, והאנס קיים בתוכי למרות שמעולם לא אנסתי. זה הטבע שלי. אין מי שיכול לשנות את זה.

האמת קשה. להודות בפני אלוהים ובפני עצמך שאתה אדם רע, זאת כנות שיש לה מחיר לא קל. הרבה פעמים אני זוכה להכרה וכבוד על השינוי שעשיתי. רואים בי גיבור שכובש את יצרו. מאמינים בי. אני מבין את זה והמום לחלוטין בו בזמן. הרי אני, עד שלא יחפרו בור ויקברו אותי ויכסו באדמה, אני לא מאמין לעצמי.

הוותק בהחלמה לא משנה את הטבע. טבע האדם רע מנעוריו, אין לי ספק. כל מה שאני בניתי ב-21 שנה של ניקיון זה אישיות חדשה שלמדתי להלביש על האני הבסיסי, האלים, האנטי-חברתי שלי. אם אני אפסיק לתרגל את זה, זה יילקח ממני ברגע. ראינו כבר חברים שנפלו וחזרו לתחתיות אחרי הרבה שנים, זה מהדברים האלה. התוכנית היא כלים רוחניים. לא תתרגל אותם, לא תשרוד.

מה פירוש להיות רוחני? אני לא בטוח. אחד צריך להרביץ מכות לשק אגרוף, אחר הולך צורח בלילה לתוך הים, שלישי עושה ויפאסנה, רביעי רץ 10 ק"מ כל ערב כי אחרת הוא ישתגע. אין לזה חוקיות. זה לא משנה. מה שמשנה זה המעשים שלך. החלק הקשה זה תמיד בבית, בזוגיות, במשפחה.

אני רוצה למצוא חן בעיני אנשים, וזה לא יעבור טוב, המשפט הבא, אבל זאת האמת: אני לא חש אהבה כלפי אף אחד ושום דבר. אין לי בכלל אהבה בגוף. אני לא יודע מה זה להרגיש אהבה. אני יודע, לעומת זאת, לעשות מעשים של אוהב. זה הכי טוב שאגיע. וגם המעשים האלה שאני עושה כשגרה, הם תוצר של אנוכיות מוחלטת. כל מה שאני רוצה בעולם זה להפסיק להרגיש אשם. זה הכל. זה הכוח המניע הכי חזק בשבילי.

את אשתי לקחתי מהאנוכיות. בשביל המין, בשביל שתעבוד בשבילי בבית. היינו ילדים אז, ואני לקחתי אותה כי היא הייתה בהרבה מובנים כמו אימא שלי וחיפשתי באופן לא מודע לעשות תיקון. בוודאי שזה הרבה יותר עמוק ומורכב, אבל בבסיס יש אמת בקלישאות. אימא שלי הייתה חלשה מאוד. אבא שלי היה מרביץ לה כמו שהוא הרביץ לנו, הילדים, באכזריות מאוד גדולה. היינו שומעים אותו אונס אותה מעבר לקיר והיא צורחת או בוכה. בתור ילד לא יכולתי להגן עליה. כשהכרתי את אשתי, משהו באינסטינקט ידע ישר שזה נכון. למה? כי זיהיתי את החולשה שלה וידעתי שעליה אני אוכל להגן. אני לא בטוח אם זה נשמע מובן.

לא ידעתי שבגלל אותן סיבות שבחרתי באשתי, אחר כך אכעס עליה ואריב איתה. אתה לא מודע לזה שאתה גם כועס על אימא שלך שלא הגנה עליך, אז אתה מוציא את הכעסים האלה על אשתך. זה שני הצדדים של אותו המטבע, מה שגרם לך פעם לרדוף אחריה גורם לך לרצות לגרש אותה. זה שלא התגרשנו זה גם לא בגלל האהבה. הצעד התשיעי בתוכנית אומר לכפר בפני האנשים שפגענו בהם. היא והילדים זה האנשים שהכי פגעתי בהם, ואני יש לי הרבה עבודה בלכפר. אם אני היום בקשר טוב איתה, זה כי אני עושה מעשים של אוהב: מקשיב לה, עוזר לה, מסיע אותה, תומך בה, מקפיד לא להישאר בריב. כבר שנים לא עשיתי איתה ברוגז.

אתם יודעים מה זה בשבילי? הייתי טורק דלתות, מאיים, הולך בחוץ כל הלילה. לא חוזר בכוונה, כדי להעניש, ואז בא בבוקר וגונב כמה כפות מהסיר, מסדר חזרה כאילו לא נגעתי, נשכב לישון על הספה ולא מדבר איתה ימים. מפגר. שטויות של מפגר. הולך לבית מרקחת, משפריץ בושם של נשים שתחשוב שהייתי עם אחרות. עזבו, אלוהים ישמור, חבל להיזכר. היום אני ישן איתה באותה מיטה, לא משנה מה קרה. אין לישון בריב יותר.

בוודאי שאני לא נהנה מזה. אני אדם אנוכי, אוהב לבד, אוהב שמשרתים אותי, לא אוהב לצאת מהריכוז העצמי. אני אוסף את אשתי מהעבודה אחרי שלא ראיתי אותה שמונה שעות, כן? היא שואלת אותי איך היה היום שלי, אני עונה בכמה משפטים. קצר. זהו. רק בקבוצות התמיכה למדתי לשתף. עד אז מי דיבר בכלל במילים, הכל עם העיניים והידיים. אשתי רוצה לספר לי בשמונה שעות את מה שעבר עליה בשמונה שעות. אני יושב ומקשיב. על באמת. לא רק לעשות כן-כן עם הראש. הקשבה פעילה מה שנקרא, אפילו אם בא לי למות משעמום.

אז בסדר, הראש בורח לי הרבה, אני מוגבל ביכולת הריכוז שלי, אבל המעשה הזה של ההקשבה - של העידוד איפה שצריך, של הלחשוב ביחד איתה - זה בשבילי להיות רוחני כי זה מעשים טובים של בנאדם אוהב. אני לא מרגיש שמח מזה ואני לא מרגיש אהבה, אבל זה לא רלוונטי מבחינתי. העשייה היא מה שחשוב.

אני לא יודע מה מרגישים גברים נורמטיביים מבחינת התדירות של הזיונים בבית. לא יודע איך הם מצליחים להיות נאמנים לאישה שלהם. זאת גדולה מבחינתי להתמודד עם המונוגמיה. גם אחרי שהתנקיתי מסמים ומאלכוהול עוד המשכתי תקופה ארוכה לתרגם את הרגשות שלא יכולתי להתמודד איתם לאוכל ולמין. בעיקר באוננות אובססיבית ובלזיין נשים שהן לא אשתי. כל הסיפור של החרמנות, המציצנות, השקרים והכסף שאתה מוציא בשביל לזיין, שנייה אחרי שגמרת אתה יודע שכל מה שהיה שם זה חיכוך. סתם חיכוך, זה הכל. הבעיה היא לזכור את זה ברגע שלפני.

היו לי נשים, זונות, מאהבות צעירות ממני. הייתה לי פעם דירה בחולון מעל הקלוב של ההימורים, שתי בחורות גרו שם אצלי, גם עשו סחר בסמים בשבילי וגם סקס. מה אנשים מפנטזים, אורגיות? להיות עם לסביות? לזיין ליידי בוי בתאילנד? קשירות, מכות בסקס, שיגעונות? הייתי שם. עשיתי. אי אפשר למכור לי יותר שאתה נהיה בנאדם שמח מזה. שזה ממלא אותך ברוח שאתה אחר כך הולך ברחוב ומחפש לעזור לאנשים ולעשות מעשים טובים. זה סתם, חיכוך שנגמר ואתה לא מרגיש כלום חוץ מריקנות. זה הרבה מאגו גם, המין.

גם היום, שבע וחצי שנים אחרי שנגמלתי מבגידות ואוננות, אין זוג שדיים שעובר מולי ברחוב ואני לא מרגיש כעס על אשתי שכובלת אותי. 99 אחוז מהנשים האלה בכלל לא היו שוכבות איתי גם בשביל מיליון דולר, איפה אני ואיפה אלן דלון, אבל עדיין הכעס, הטינות, הצורך לפחות לאונן עליהן או לחשוב עליהן בסקס עם אשתי צף וחוזר כל הזמן.

ההשתוקקות תמיד עולה, אבל היום אני יודע להתבונן עליה מכל הזוויות. תנו לי את האישה הכי סקסית בעולם - חודשיים-שלושה ראשונים אני אתלהב ממנה, אהיה באובססיות עליה, זה ינהל לי את המחשבות, ואחר כך מה? כמה זמן עד שתבוא ההתרגלות ואני שוב אהיה חסר סיפוק? חסר נחת?

אני חייב להתייחס בחשבון הנפש הזה גם לילדים שלי, שיהיו בריאים. חמישייה הבאתי לעולם, בטמטום רב ובבהמיות אין קץ. אל תשנאו אותי על זה, אבל אם הייתי היום שוב צעיר ובמצב של נקי מהתמכרות כמו עכשיו, לא הייתי מביא ילדים לעולם. נשבע לכם בכל היקר לי. נשבע ביום הנקי.

אני לא מצטער שהילדים נולדו, כי זאת רכבת שכבר נסעה ואין בזה טעם. אבל אני חייב להודות שמבחינת הנטל הנפשי של הגידול שלהם, של הפחדים עליהם, של האשמה על הפגיעות שהם חוו ממני - עדיף לאדם כמוני לחיות בלי להביא ילדים. זה לא פסול וזה לא חטא. אדרבא, בנאדם שיבוא היום ויגיד לי שהוא מבחירה לא רוצה להביא ילדים לעולם, אני אעריך אותו שהוא אחראי.

אני לא מרגיש אהבה כלפיהם, אבל אני יכול לומר שאני גאה בהם מאוד. מה שהילדים האלה עברו, באיזה פחד הם גדלו ממני. רק המצבים שהם ראו מול העיניים: נרקומנים, אלימות, מעצרים שלוקחים אותי קשור ידיים ורגליים והבן שלי הבכור רץ אחרי הניידת וזורק עליה אבנים. הבן השני, מסכן, חזר פעם הביתה מבית ספר ואני נעלתי אותו בחוץ שלא יפריע לי להשתמש עם כמה חברים נרקומנים. ילד בן שבע-שמונה, מה יעשה, היה צריך שירותים. מרוב פחד שאני אכה אותו אם הוא ידפוק בדלת, הלך עשה צרכים בפח זיתים שהיה בחצר ואיזה שכן ראה אותו. התחושה של הבושה הייתה לו יותר קשה מאגרופים ובעיטות שנתתי לו. אתם יודעים מה זה בושה של ילד?

זה שהם גדלו כולם בדרך הישר, עובדים, מתפקדים - גם זה שהלך וחזר בתשובה - אין אפס, זה לא שלי, אני יודע, זה רק של אלוהים. ובכל זאת האחרוּת שלהם הורגת אותי. בכל פעם שאני מנסה לעזור לאחד הילדים שלי, מציע לו משהו שאני יודע שהוא הכי נכון והכי כדאי עבורו והוא מסרב, אני מתמלא בכעס על עצם זה שהוא אחר ממני. לא צריך שתזכירו לי איזה מזל זה שהם לא כמוני, אני זוכר את זה כל הזמן וזה עושה לי חרא בלב, אשמה מטורפת על זה שאין בי מספיק דברים טובים עבורם לקחת.

בסביבה שלי רואים בי איש חזק ומרשים. לבדי, בתוכי, אני יודע איזה אדם חלש ועלוב נפש אני. לקום בבוקר ולעשות את מה שצריך ולא מה שאני רוצה. אין לי ברירה אחרת. הדברים שאני רוצה הורידו אותי ביגון שאולה. עם הדברים האלה אני מת או במאסר עולם או קשור עם החליפה של המשוגעים שהרצועות מאחורה והעגלה של הנירוסטה עם התרופות עוברת וקוראת אלי "פה גדול". ככה.

תודה שקראתם עד לפה. גם את זה אף אחד לא חייב לי.

* רמי, שם בדוי של איש אמיתי. הסכים להיחשף בתנאי שאם יש לכם סיפור דומה, או שאתם מכירים מישהו עם סיפור כזה, תבטיחו לפנות למכורים אנונימיים בישראל : או 050-5947837

סייע להוציא את זה: רן גבריאלי