נשארו בחוץ
עובדי משרד החוץ שובתים, המערך הדיפלומטי משותק - ובממשלה שותקים. לא רק עם לימוד ההיסטוריה יש לנו בעיה אלא גם עם המחשבה העמוקה על ההווה והעתיד
יש ארגוני עובדים שעופר עיני מוכן להשבית למענם את המשק, ויש ארגוני עובדים שלא מצליחים להשיג אפילו כותרת בעיתון. הדיפלומטיה מוגדרת כאמנות המשא ומתן. אך במקרה של הדיפלומטים הישראלים אין משא ומתן של ממש על הדרישות שלהם. אף אחד לא מוכן להכניס את היד לכיס ולשלם את פערי השכר. אין בממשלת ישראל שרים שמוכנים לשכב על הגדר למען הדיפלומטים.
מאחורי ההתעלמות עומדת תפיסת עולם: הפער בין תפקידו הפורמלי של משרד החוץ לבין המשקל שלו בתהליך קבלת ההחלטות. במשך שנים ארוכות הייתה הדיפלומטיה הישראלית מקצוע מבוקש. קורס הצוערים של משרד החוץ משך אלפי צעירים מצטיינים מדי שנה. מתוכם התקבלו כמה עשרות. זו הייתה יחידה מובחרת של משרתי ציבור. היוקרה גברה על הצורך במשכורת גבוהות. החשיבות והעניין בעבודה גברו על הנוחות.
ימי אוסלו הציבו רף עליון. האשליה מבית על מזרח־תיכון חדש השפיעה על האשליה בחוץ. שגרירויות חדשות נפתחו, קשרים עם מדינות ערביות נרקמו. רוח המפקד עיצבה רוח דיפלומטית נוחה.
אופטימיות ללא ספקות אמיתיים. השבר שעבר על החברה הישראלית עם פרוץ האינתיפאדה השנייה השפיע גם על אלה שמשרתים מעבר לים. אבק המלחמה כיסה את משרד החוץ המעונב. מוקד ההתעניינות הוסט: המשכורות נשחקו, התנאים הורעו, הביקוש לקורס הצוערים ירד, ובעיקר – ההשפעה המסורתית הלכה והתמוססה.
אפשר לתלות זאת בטבעם של מקבלי ההחלטות, ששידרו מסר מבולבל. אפשר לתלות זאת בטעם של הדיפלומטים הבכירים. משרד החוץ התעקש לחפש שלום בזמן שמרבית הישראלים חיו מלחמה. "הם לא משלנו," הסביר לי שר בכיר בממשלה הקודמת, והתכוון להשקפה הפוליטית של הבכירים במשרד החוץ. "צריך לעשות פה הרבה כדי לשנות זאת."
בין אם אותו שר צדק ובין אם טעה, המיתוג של אנשי משרד החוץ כשרידי אוסלו השפיע על היחס אליהם. הפוליטיקה הפכה לתירוץ.
ההרעה בתנאים היא רק הסימפטום. הנתק ממוקדי קבלת ההח־ לטות הוא המחלה. משרד החוץ הפך מציר מרכזי לגלגל חמישי. בקדנציה של אביגדור ליברמן כשר חוץ הייתה זו בחירה מודעת. עכשיו זה כבר תוצר של חוסר מחשבה. סמכויות משרד החוץ הפכו עם הרכבת הממשלה לסוכריות קואליציוניות ליובל שטייניץ, לציפי לבני ולגלעד ארדן.
משרד החוץ נותר עירום ומשותק ללא מינויים חדשים, ללא מעורבות בשיח האסטרטגי, וללא פוליטיקאי שייאבק על הטריטוריה שלו.
זאב אלקין כסגן שר החוץ בחר בזכות השתיקה, נתניהו כשר בפועל בחר בזכות ההתעלמות. אפשר רק לדמיין באיזו מהירות שביתה כזאת הייתה מסתיימת אילו יאיר לפיד כראש מפלגה היה היום שר החוץ.
הדיפלומטיה היא מקצוע עתיק יומין. העובדה שבמדינת ישראל היא לא מעניינת אף אחד מעידה שלא רק עם לימוד ההיסטוריה יש לנו בעיה, אלא גם עם המחשבה העמוקה על ההווה והעתיד.
לפנייה לכתב/ת 
