8 שנים להתנתקות, משפחות בין קריסה למזל

"פינו, הוציאו, גירשו אותי מהבית. תקרא לזה איך שאתה רוצה, אני קוראת לזה: הקריסה שלי", כך הגדירה אתמול (יום ד') ורד טרטקס את תוכנית ההתנתקות שיצאה לדרך לפני שמונה שנים והשלכותיה על משפחתה עדיין לא תמו.

עוד בערוץ החדשות של ynet:

סטיבי וונדר יחרים את פלורידה עקב זיכוי זימרמן

טרטקס בת ה-43 מתגוררת יחד עם בעלה וששת ילדיהם באתר הקרווילות בניצן. כמו מפונים רבים, היא לא הצליחה לשקם את חייה וחושבת מדי יום על ההבדלים באורח החיים ובמצב הכלכלי. "גרנו 14 שנים ביישוב פאת שדה. לבעלי היו 9 דונמים של חממות והוא עבד בנוסף כרכז הביטחון במקום. אני עבדתי כמטפלת וכמזכירת היישוב", סיפרה. "עבדנו קשה וגידלנו בכבוד את ילדינו. אפילו הצלחנו לבנות בית, אבל לצערי הספקנו לגור בו רק 10 חודשים".

על פי ועד מתיישבי השומרון, שמונה שנים מאז ההתנתקות ושלוש שנים לאחר שוועדת חקירה ממלכתית קבעה כי המדינה כשלה בטיפול במפונים, רק כ-50% מהמתיישבים נכנסו לבתי קבע (670 משפחות מתוך 1,450 שהמשיכו במסגרות הקהילתיות). שיעור האבטלה בקרב אנשי הגוש עומד על פי אותם נתונים על כ-16%. משרד השיכון, עם זאת, מצביע על 88% מהמפונים שכבר התיישבו בבתי קבע.

"פה בניצן אני לא מרגישה בבית", הדגישה טרטקס. "כבר אין חיי קהילה, לאנשים אין בשביל מה לצאת מהבית. אין לאף אחד כבר כוח לשמוע את הבכי של האחר. אחרי הפינוי אני ובעלי ניסינו להקים עסק אבל נפלנו. כשפנינו למנהלת שהייתה אמורה לעזור לנו היה להם חשוב רק שנעבור לבית קבע, אבל לא עניין אותם שאין לי כסף לחיות ולהאכיל את ילדיי".

פעולות הפינוי בפאת שדה(צילום: איי אף פי)

(צילום: רויטרס)

לאחר שלמדה צורפות, נוסעת טרטקס מדי פעם לעבוד במפעל תכשיטים בכפר סבא, אך היא בעיקר "רוצה לחזור לחיות", כהגדרתה. "אנחנו עוד מנסים לשקם את העסק, אבל לאחרונה הבנק הודיע לי שהחשבון שלי מעוקל, ובחודשיים האחרונים אנחנו מתקיימים ללא הכנסה", הוסיפה.

היא הסבירה כי אינה יודעת כיצד לרשום את ילדיה למערכת החינוך בשנת הלימודים הקרובה ואמרה כי "לא נלחמתי מספיק נגד הפינוי, אבל היום אני אלחם עד שאגיע למצב שלילדיי יהיה בית. הייתי רוצה שיעזרו לי להתמודד עם כל המכות שקיבלתי בשנים האחרונות, אבל אני רואה שלאף אחד לא באמת אכפת מהמפונים".

"לא נותנים לכאב להשתלט"

לא רחוק משם, מעידים אזרחים אחרים על קליטה מעט יותר מוצלחת. ליאור טובל (31), נשואה ואם לארבעה ילדים, עברה לפני כארבע שנים ליישוב בני נצרים. "היינו זוג מאוד צעיר בגירוש. אני סטודנטית ובעלי בקורס קצינים", סיפרה. "כיום אני מורה למתמטיקה ובעלי חקלאי. הצלחנו לבסס קהילה, שרק לפני שנתיים כולה הגיעה ליישוב הקבע. היא מזכירה מאוד את הגוש, אפילו במיקום הגיאוגרפי, בנוף, בחול. אנשים שבאים לפה אומרים 'זה הגוש'. אבל אלה חיים לגמרי שונים".

אליהו אוזן (51) עבר אף הוא ליישוב מנצרים עם אשתו וילדיהם. הוא מגדל ירקות ומעיד כי "הצליח לבסס את החיים מחדש. אנחנו מרגישים שהתרפאנו מהשבר. זה היה מזל. הזיכרון נמצא אצלנו כל השנה. מבחינתנו התחלנו במהלך חדש, אחרי הרבה קשיים. זה לא היה קל אבל אנחנו שמחים על מה שיש. החלטנו שלא נותנים לכאב להשתלט על עצמנו. זה לא סוד שאנשי הגוש הם אנשים חזקים. עובדה שהם עברו שנים רבות של טרור. אבל חלק לא הצליחו להתאושש. יש פה עניין של מזל. אנחנו נפלנו טוב". 

שר השיכון אורי אריאל אמר כי ביקש להעביר לאחריותו את הטיפול במפונים. "ליוויתי את המגורשים מהרגע הראשון ואני עונד עד היום את הצמיד הכתום כדי לשאול את עצמי בכל יום מה עשיתי למענם". הוא הסביר כי תוכניות בנייה מקודמות ביישובים החדשים, "מתוך מטרה ברורה לסיים את הסבל רב השנים ולתת לכל אחד מתושבי גוש קטיף את האפשרות להשתקם ולחיות בכבוד כמו כל אזרח אחר".