סיפור אהבה: הרומן של משה אלפרט והזאבים
צלם הטבע והבמאי משה אלפרט חושף את הרגעים הקטנים והגדולים בדרך לצילום סרטו החדש "יללת הזאבים". איך מגדלים בבית גורי זאבים מסביב לשעון? כיצד מתעדים המלטה של גורים והאם אפשר לביים זאבים?
באמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת יצרתי את הסרט "הזאבים של שדות המוקשים", על הקונפליקט שבין הבוקרים והזאבים ברמת הגולן.
אנשי רשות הטבע והגנים דאז, עמיצור בולדו ועומר ויינר הצליחו למשדר מספר זאבים, חיות בר מוגנות, כדי ללמוד את התנהלותם, לנסות ולמנוע מהם לטרוף את עדרי הבקר והצאן. במעקב אחר הזאבים הממושדרים הגעתי אל מאורת ההמלטה של זוג זאבים, שקיבלו את השמות "משיח" ו"בלנקה". צילמתי אותם ואת להקתם במשך כמה שנים.
כל הצילומים נעשו מטווחים רחוקים של 250 מטר ויותר. בהיות הזאבים מצוידים בחושים רגישים ביותר של ריח ושמיעה, לא ניתן היה להתקרב לטווח קרוב יותר מבלי שירגישו בנוכחותי וייעלמו בסבך החורש, בהכירם אותי, את האדם, כאויבם המר ביותר.
צילום הסרט יללת הזאבים
מבעד לעדשות טלסקופיות צילמתי ועקבתי אחרי משפחת הזאבים והתרשמתי עמוקות מחוכמתם, רגישותם והתנהלותם החברתית. מאוד רציתי להביא את סיפורם אל המסך, אך בעדשות טלסקופיות לא ניתן להביא סיפור מרגש ואינטימי כזה. הייתי צריך לחיות איתם כדי שלא יירתעו ממני ומהמצלמה.
לגדל זאבים בבית
בהיתר מיוחד של רשות הטבע והגנים קיבלתי לאימוץ זוג גורי זאבים שנולדו לזאבים שהוחזקו לצרכי מחקר בגן החיות בחיפה.
הבאתי אותם בגיל שבוע אל ביתי ומאז ה-11 למרץ 1996, הם וצאצאיהם הם חלק בלתי נפרד מחיי.
התקופה הראשונה הייתה הרגישה ביותר. הייתי מניק אותם כל ארבע שעות סביב השעון. נילי , אשתי, אומרת שבילדים שלי לא טיפלתי במסירות כזאת. לאחר שבועיים הם פקחו את עיניהם ופגשו את מבטם האוהב שלי ושל המשפחה.
בהיותם בני שלושה חודשים, כבר לא היה ניתן להחזיקם בבית. לא רציתי ולא ניסיתי לאלפם. רציתי לשמור ככל האפשר על תכונותיהם המולדות. רציתי שלא יראו בי אויב ואוכל בבוא היום לצאת איתם לטבע מבלי שיירתעו מפניי.
זוג ההיפרים הזה פשוט הרס לנו את הדירה. האמת שלי זה לא ממש הפריע, אבל התחשבתי במצוקתם של נילי והילדים. בניתי להם מיני שמורת טבע בשטח מגודר בקיבוצי אפיקים.
השמורה הזאת אפיינה את בית הגידול שלהם בטבע כולל הצמחייה והמסלעות. חשיבות רבה הייתה בעיניי לבנות את מאורת ההמלטה, אם וכאשר יגיע המועד. את המאורה בניתי כהדמיה למאורה בטבע תוך שאני מכין מראש תאורה ומיקום למצלמה.
בהיותם בני שבעה חודשים יצאתי איתם לצילומים בטבע. בגולן ובנחל יבנאל. ימים רבים, ארוכים ונהדרים ביליתי איתם בטבע. המגע עם המרחבים והריחות עוררו בהם את תכונותיהם הזאביות המולדות.
הם למדו את מגוון הריחות, הם רדפו אחרי חוגלות ושפני סלע והם נהנו מהחברה שאני והמצלמה היינו חלק ממנה. לא חששתי שייעלמו לי.
הרגשתי כי הקשר שנוצר בינינו הוא עמוק ביותר. הם רצו את חברתי כשם שאני רציתי את חברתם. האמת שהם ראו בי את הזאב האבא שהיה גם הראשון אותו ראו כשפקחו את עיניהם. כשהתרחקו ממני ואבד קשר העין, הייתי מרים את ראשי לשמים ומיילל כדרך הזאבים. תוך זמן קצר הם הופיעו, רצים לקראתי ומתנפלים עלי באהבה כאילו לא התראינו זמן רב.
בימים שלא יצאנו לצילומים בטבע הם שהו בשמורה שלהם באפיקים. בכל זמן פנוי הייתי מבלה במחיצתם, או שהייתי מביאם לבקר את המשפחה המורחבת בדירתנו באפיקים, שם עשו את חודשי חייהם הראשונים.
הזאבה המיוחמת
באחד מימי דצמבר של 1997 באתי לבקרם כהרגלי. באותו היום הם לא רצו לקראתי אל שער השמורה כפי שנהגו לעשות בכל ביקור שלי. הם נשארו לרבוץ תחת עץ התאנה , מסרבים להתרגש מנוכחותי.
התקרבתי אליהם, כרעתי ברך והתחלתי ללטף את הזאבה שהייתה הקרובה אלי.
הזאב זינק עלי במפתיע, נועץ את מלתעותיו בזרועי וגורר אותי אל עבר שער הכניסה תוך שהוא משמיע גרגורי זעם. הוא לא לחץ חזק, רק רצה להרחיק אותי מהזאבה. הבנתי. הזאבה מיוחמת והוא רואה בי יריב אפשרי. כמובן שוויתרתי לו מייד. משחלפו ימי הייחום חזר השקט אל המאורה ואל הקשר החם שלנו.
המלטת הזאבה
לאחר 62 ימי הריון המליטה הזאבה במאורה שהכנתי שנתיים קודם, ללא חשש מנוכחותי. היה זה מבחינתי סיפור הצלחה גדול לראות שכל מה שדמיינתי, חלמתי והתכוננתי לקראתו, מתגשם מול עיניי שעוקבות אחר התהליך המופלא מבעד לעינית המצלמה.
במשך השנים הקימו זוג האוהבים להקה גדולה. החומרים שצילמתי אותם, ביחד עם חומרים נוספים של הטבע בבית גידולם הטבעי, הם חומר הגלם ממנו הרכבתי את סיפור אהבתם של עוג ושיטה ואת מהלך חייהם המשותפים בצל התמורות בסביבה שנכבשת בידי האדם.
הדרך אל יללת הזאבים ופרידה
אמנון, כך קראתי לזאב הבכיר אותו קבלתי בגיל שבוע, מת בזרועותיי ב 15 ביולי 2010. בצהרי היום של ערב בכורת הסרט "ארץ בראשית". בן 14 שנים ושלושה חודשים היה במותו.
החיים אתו ועם זוגתו תמר, השפיעו על חיי והשקפת עולמי יותר מכל. ימים ארוכים הוא דעך לנגד עיניי , מתקשה יותר ויותר בתנועתו, עד שלבסוף רבץ ללא יכולת לנוע.
היו אלה ימים קשים מנשוא עבורי, ומלאי אדרנלין של סיום הסרט "ארץ בראשית". לאמנון ותמר היה חלק חשוב ביותר בסרט ההוא.
בימי דעיכתו גמלה בליבי ההחלטה לעשות את הסרט. צילמתי את אמנון לאורך ימי חייו האחרונים עד למותו. למעשה היה לי תיעוד של חייו וחיי זוגתו תמר מהשבוע הראשון לחייהם ועד למותם.
מאות שעות של חומר מצולם בשמורה שבניתי להם באפיקים ובמרחבי הגולן ובקעת כנרות שם בילינו ימים ארוכים בטבע , כשאני נותן להם לנוע בחופשיות לפי הדחפים המולדים שלהם, מבלי שיירתעו ממני("הזאב האלפא" עבורם) ומציוד הצילום שנשאתי איתי.
לא ביימתי אותם. הם היו חיות בר שמוחתמות אלי, עם אינסטינקטים זאביים מולדים. באותם חודשים הייתי נתון בעיקר להפצת הסרט "ארץ בראשית". מפגשים עם קהלים אליהם הוזמנתי גזלו את מרבית זמני.
על הסרט לא הפסקתי לחשוב. הצלחת "ארץ בראשית" רק המריצה אותי, אבל סיפור לא היה לי עד חודש מרץ 2011.
סיפור המסגרת של הסרט היכה בי כברק בעת שחיית השחר היומית שלי. השעה שבה מחשבות היצירה שלי הן הפורות ביותר. תוך שאני גומא את הבריכות התגבש הסיפור, אותו בניתי כסיפורו של הזאב המתבונן במסכת חייו הארוכה המגיעה אל סיומם.
תמורות רבות חלו בטבע בשנים הרבות שאני מתעד אותו. העימות שבין החברה האנושית ועולם הטבע בא לידי ביטוי דרמטי בחומרים המצולמים ששמורים בארכיון שלי.
תוך אותה שעה, בה גמאתי את ארבעת הקילומטרים היומית שלי, עברו לנגד עיניי התמונות והאירועים הטמונים בארכיון ועלילת הסרט התגבשה והייתה לסיפור סרט עלילתי לכל דבר. בימים ובחודשים שבאו לאחר מכן אספתי את החומרים והשלמתי צילומים שהיו חשובים להשלמת הדרמה.
עם כל מאות השעות, אותן ריכזתי עם עוזרתי דונה גלייט, בקבצים לפי פרקי הסרט, התחלנו בעריכה שאותה הפקדנו, מפיקי הסרט אסתי וחיים מקלברג "תותים הפקות" ואנוכי בידיה של רבקה יוגב.
"יללת הזאבים" הוא סיפור אמיתי על נאמנות, הקרבה ואהבה גדולה. שנים רבות אני חי עם זאבים. הם השפיעו על חיי וגיבשו את השקפת עולמי.
ימים ארוכים בילינו בטבע, בגולן ובנחלים היורדים אל הירדן. בשנים האלה , כמו גם לאורך ההיסטוריה האנושית, הייתי עד למאבק שבין האדם לטבע. מאבק שדוחק את רגליהם של הזאבים בפרט וחיות הבר בכלל אל האבדון.
חלק מהחיות המופיעות בסרט, במקומות החיות הטבעיים שלהם, כמעט ונכחדו במהלך צילומי הסרט, ברובם בגלל פלישת האדם אל בתי הגידול שלהם.
את הסיפור "ההרואי" של ניצחון האדם על איתני הטבע אנחנו מכירים היטב. אני בחרתי לספר את הסיפור מהצד של הזאבים, מהצד של הטבע. בחרתי בזאב כמספר את סיפור חייו המדהים בתוך עולם שוקק חיים, בצלו המאיים של האדם.
אני תקווה, שכמוני, גם הצופים הרבים שיבואו לסרט יגלו את החיות הנהדרות האלה שרוצות דבר פעוט אחד - לחיות ואת זה אנחנו לא נותנים להם.
לפנייה לכתב/ת 
