יש כאן מישהו מטוויטר?
זה נקרא "קורעים רשתות": שישה אנשים מצחיקים מהרשתות החברתיות שמנסים להצחיק גם על הבמה. איציק שאשו רצה לכתוב עליהם ואיכשהו מצא את עצמו ביניהם, עולה לסטנדאפ של שמונה דקות אחרי שלושה שבועות של התקף חרדה
"אני אוכל הרבה ג'אנק פוד ואני לא ממש דואג לעצמי. הפעילות הגופנית היחידה שאני עושה זה קקי. המקסימום שהחזקתי על הליכון זה חמש דקות. יכולתי להמשיך עוד דקה-שתיים, אבל הזקנה שלקחתי ממנה הייתה צריכה אותו בחזרה.
הייתי בקופת חולים כללית עד לא מזמן, אבל עזבתי. לא סומך על קופה שילד מצויר מפרסם אותה כבר המון שנים ואף רופא לא שם לב שהוא לא מתפתח. גם החלוקה לרופאים קשה לי. הלכתי לרופא כללי, שאל אותי מה הבעיה. אמרתי לו: בכללי חרא. הוא שאל: 'אתה יכול להיות יותר ספציפי?'. עניתי 'אני יכול, אבל אתה לא רופא ספציפי, אתה רופא כללי'
הלכתי גם לרופא מין. אמרתי לו 'דוקטור, יש לי בעיות בתפקוד המיני'. הוא שאל כמה זמן זה נמשך, אמרתי לו עשר שניות גג. באמת, עשיתי בדיקות ונמצאתי נקי לגמרי ממין. גם לך תזיין אחרי שלא זיינת המון זמן. זה נגמר עוד לפני שזה מתחיל. ואז היא מתבאסת עליך שגמרת תוך 45 שניות ואתה מתבאס עליה שזה לא 45 שניות, זאת דקה אקדמית".
מכל המקומות בעולם, החזרות למופע של "קורעים רשתות" מתקיימות באודיטוריום של בניין הפקולטה לחינוך באוניברסיטת בר אילן. לאחד מהחבר'ה יש מפתח, וכשבכיתות מסביב מכשירים את המורים של המחר, באודיטוריום מנסים כמה אינפנטילים להחליט אם דודי צריך להכניס גם את הבדיחה שלו על סקס עם חיות משק אחרי הקטע של הדקה האקדמית.
דודי זה דודי רוזנטל. אני עוקב אחריו בטוויטר. מת על הסגנון שלו. קצת בוטה, קצת קינקי, קצת עצבני. חלק מהציוצים שלו נשמעים כאילו הוא צועק אותם על מישהו. עכשיו הוא עומד על במה קטנה מאחורי סטנד כזה של נואמים ועושה חזרה על הקטע שלו.
דן שגב, אלדד שטרית ועידן ניידיץ שיושבים לידו מסתפקים במשהו כמו 2,000 עוקבים כל אחד, ודודי שעדיין נואם על הבמה חצה לא מזמן את ה-4,000. והכל בדיחות. החבר'ה האלה לא מצייצים שום דבר שלא נגמר בפאנץ'.
האמת? מדובר באחת החבורות הכי פחות קשורות שראיתי בחיים. צוות למשימות הצחקה שמורכב מדתי לשעבר שגדל באמריקה, דתי להווה שחי בגינות שומרון, ועוד ארבעה שמריצים עליו בדיחות מתנחלים. חצי רווקים, חצי נשואים עם ילדים. שלושה בהיי-טק, אחד קופירייטר, אחד מלמד אנגלית בסקייפ, אחד שעד לא מזמן עבד ב"הוט" ועכשיו מספר בגאווה שהוא הישראלי היחיד שהצליח להתנתק מהם.
המכנה המשותף היחיד שאני מזהה הוא שק האשכים הנדרש כדי לעלות על במה בלי שום ניסיון בסטנדאפ ולירות בדיחות על אנשים ששילמו כסף. אה, ויש אותי. ההוא שאמר "יאללה מתאים" כשהציעו לו לעשות סטנדאפ בעצמו בהופעה הקרובה, ומאז הוא חווה מעי רגיז.
מה הקטע עם להצחיק
המופע "קורעים רשתות" מתקיים מדי כמה שבועות באחד משני האולמות בבית ציוני אמריקה, מה שפנוי. באולם הקטן יכולים להצטופף 120 איש, בגדול 200. עד שהגעתי התקיימו חמש הופעות בשלושה חודשים, כולן מול אולמות מלאים לגמרי, ובדרך כלל גם סולד-אאוט מראש. 120 איש לא ממש נשמע וומבלי, אבל אנשים שמבינים בזה אומרים לי שזה לא פחות מסנסציוני. בעיקר אם לוקחים בחשבון שהמידע על ההופעות מופיע רק בעמודי הפייסבוק של החבר'ה עצמם, שהם לא בדיוק אנשים מוכרים מלכתחילה.
מצד שני, כשנזכרים במספר העוקבים שיש לכל אחד מהם, מבינים שהם לא באמת אנונימיים. מספיק שעשירית מהעוקבים ישלמו כדי לראות אותם עם מיקרופון ביד, ויש להם 15 הופעות סגורות קדימה.
לא שמשהו מזה עוזר להם בבואם לספר בדיחות מחוץ לרשת. חלק גדול מהפאנצ'ים שלהם הם סטטוסים וציוצים מוצלחים שעברו אדפטציה לסטנדאפ, אבל זה לא אומר שהם יעבדו בגירסה מדוברת ועוד מול קהל. הרי לעמוד על במה זה כאב ראש גם כשאתה לא אמור להיות מצחיק. חוץ מניידיץ שקצת התנסה בזה, הפעם האחרונה שכל השאר עמדו על במה הייתה בהצגת המחזור שלהם, ויש לי יסוד סביר להניח שגם אז הם היו בתפקיד התפאורה. ותזכרו, זה בית ציוני אמריקה. רק לחשוב על כל הסטנדאפיסטים שכבר עמדו על קורות העץ השחורות והחורקות האלה, וכבר יש לך התחלה של בלאק אאוט. או שרק אצלי זה ככה?
עד להופעה יש כמעט שלושה שבועות. מספיק זמן בשביל לאסוף חומר, לחשוב שהוא גרוע רצח, להתחרט על כל הסיפור ולנסות לבטל. הנה, כבר אחרי החזרה הראשונה בבר אילן בא התקף חרדה. הרגע סיימתי לבדוק על החבר'ה כמה מהבדיחות שאני רוצה להכניס וקיבלתי המון פרצופי "אם לא היית כותב עלינו לעיתון היינו בועטים אותך עכשיו לקיבינימט".
אני מספר לדודי על הפחד שלי מהתרסקות, ובמקום להרגיע אותי המטומטם הזה מתחיל לתאר לי כמה הוא לחוץ לפני כל הופעה. אני מנסה את ניידיץ, אבל גם משם לא מגיעה הישועה. הוא אפילו מצטט את רמי ורד, שאמר פעם שהוא לא גובה כסף על השעה ומשהו שהוא עומד על הבמה ומספר בדיחות, אלא על כל הסטרס, הפחדים והסרטים שתוקפים אותך עד שאתה עולה עליה. תודה ניידיץ. יופי רמי.
אני מתחיל לעשות חזרות בבית, לבד מול המראה. בין כל המחשבות על התרסקויות אפשריות אני תופס שאפילו אם אצליח להתחפש לסטנדאפיסט, אני לא יודע לאיזה סוג של סטנדאפיסט להתחפש. להיות כמו אלה שמתרוצצים על כל הבמה, ממחיזים הרבה עם הידיים ועושים המון קולות? אולי דווקא כמו אלה שפשוט עומדים מאחורי המיקרופון ומדקלמים, נניח דימיטרי מרטין ומיץ' הדברג (חפשו אותם ביוטיוב, ותודו לי על זה אחר כך בטוקבקים).
אפילו לא ברור לי אם אני אחד שמשאיר את המיקרופון בסטנד שלו, או אחד שהולך איתו. אבל נראה לי שאני אחד שהולך איתו, כי גם בשיחות טלפון חשובות אני תמיד חייב להתהלך, וסטנדאפ זה שיחה די חשובה, אפילו שרק אני מדבר. מצד שני, אחרי החזרה הראשונה ההיא כולם הזהירו אותי לא ללכת יותר מדי הלוך ושוב, כי זה מעצבן לקהל את העיניים. ומתי בכלל החזקתי מיקרופון? אולי בחתונה של שחר, וזה היה לפני שלוש שנים, וגם אז לא הייתי מצחיק.
טוב, אני חייב להתאמן. רק שאין לי מיקרופון בבית, אז בשביל התחושה של דיבור עם משהו דומה ביד אני לוקח מצקת מהמטבח למרק. וואו, אני כל כך מקווה שאף אחד מהשכנים שלי לא קולט אותי מהחלון. רק זה חסר לי, שיחשבו שאני זה שמבשל בבית הזה.
אני מרים טלפון לאסי גל. חוץ מלהיות מצחיק כשהוא כותב בבלייזר, אני יודע שיוצא לו לפעמים להיות מצחיק גם בכל מיני ערבי סטנדאפ קטנים. מה שנקרא מיקרופון פתוח, כשכל אחד יכול לתת את הדקות שלו ולקוות שמישהו מהטלוויזיה יושב עכשיו בקהל ועף לו התחת מרוב צחוק. לאסי אין עצות של ממש בשבילי, והוא מעדיף לספר לי על ההרגשה המטורפת שתופסת אותך שנייה אחרי שירדת מהבמה ולא עוזבת שעות: "אתה כל כך מפוצץ באנרגיות שבא לך לעשות הכל, ועכשיו. לרוץ, לקפוץ, לזיין, לדבר, לדפוק את הראש. חוץ מלאכול אתה רוצה הכל. אה, ואפילו אל תנסה ללכת לישון בשעות שאחרי ההופעה. בחיים לא תצליח".
טוב, אני כבר מת להרגיש את כל הדברים האלה שהוא מדבר עליהם. לא כי זה נשמע כל כך מגניב, אלא כי זה יהיה סימן שאני כבר אחרי. ואני כבר כל כך מת להיות אחרי.
מה הקטע עם לחץ
הערב מתקיימת הופעה, בינתיים בלעדי. אני מגיע מוקדם כדי לשבת קצת עם החבר'ה ולספוג את האווירה מאחורי הקלעים, ומגלה שמאחורי הקלעים זה חדר בגודל של הדייהטסו שלי. הדלת היא וילון, ויש רק שני כיסאות שנראים כאילו היגרו לכאן מאולם חתונות של סוף האייטיז. לגבי האווירה, מה שקורה כאן מזכיר לי את השבוע האחרון שלי: אנשים מסתובבים סביב עצמם וממלמלים שוב ושוב את הפאנצ'ים שהם הולכים לנסות היום.
אולי מתוך חוסר ביטחון ואולי סתם כדי להאריך קצת את הערב, את ההופעות של "קורעים רשתות" פותחים וסוגרים סטנדאפיסטים אמיתיים. אולי לא שמעתם עליהם, אבל הם שורפים כבר שנים את הבמות הקטנות ויכולים לעזור להתניע את הערב. הבעיה היחידה עם הסידור הזה היא שהסטנדאפיסטים האלה בדרך כלל מצחיקים, ובלי קשר לכמה חזקים הפאנצ'ים שלהם, הניסיון שלהם על הבמה בולט מיד על רקע האין-ניסיון של החבר'ה שיצאו מהמקלדת. זאת בדיוק הסיבה שכל השישה קוברים את הראש בטלפון ומשחקים אותה לא שומעים כשניידיץ שואל מי רוצה לעלות היום ראשון. כלומר שני, אחרי הסטנדאפיסט האמיתי.
שנייה לפני שזה מידרדר לזוג או פרט, יש לנו מתנדב. אמיר מויאל, כוכב טוויטר ופייסבוק עם לוק שכובש את הקהל ישר מהשנייה הראשונה: כיפה סרוגה, משקפיים גדולים ומספיק שיער גוף בשביל לבסס עליו את הפתיח שלו. הביישנות האותנטית שלו גורמת לך להיות בעדו עוד לפני שהוא פותח את הפה. ואז הוא פותח: "אני בן 28, אבל רק לפני שנה הוצאתי רישיון. עכשיו אני יכול לעשות סטנדאפ על נהיגה, מה שלא יכולתי לעשות פעם, כי לא הייתי מופיע בכלל.
אתם מכירים את זה שאתם נוסעים בבוקר לפגישה בתל אביב, הרוח מבדרת לכם את השיער, אתם מגיעים רבע שעה לפני הפגישה ומחנים את הרכב ליד הבניין? לא, אה? איזו עיר מעצבנת זאת תל אביב. לפעמים אני חושב שהסיבה היחידה שסיפחו את יפו זה כדי שיהיה איפה לעשות פרסה. אני נהג כל-כך גרוע שבכל פעם שאני כותב ל-Waze 'אינני הנהג', הוא פולט 'יש!!!' ומוריד רבע שעה מזמן ההגעה המשוער. הייתי היום בתחנת דלק וראיתי שכתוב 'דומם מנוע', אז הוספתי: 'ילד: מאיר, ילדה: מיכל, מקצוע: מורה'".
הקהל מת על מויאל וגם על אלה שבאים אחריו. ההופעה מסתיימת רשמית בערך חצי שעה אחרי חצות, אבל חלק גדול מהקהל יישאר כאן עוד הרבה זמן. יש כאן עשרות כוכבי רשת שמנצלים את ההזדמנות לפגוש את האנשים שמאחורי תמונות הפרופיל, ואני שוב מופתע לגלות שמדובר באוסף של אנשים עם שום דבר במשותף. יש כאן היפסטרים עם משקפי אלביס קוסטלו, כוסיות מקועקעות שלובשות בקושי כיסוי לאייפון וגיקים מהסוג שמדבר איתך ובו בזמן מעלה ארבעה ציוצים לטוויטר.
אני דווקא לא נשאר הרבה. בניגוד לציפיות שלי מעצמי, לראות את שאר החבר'ה על הבמה דווקא הגביר לי את הביטחון. אחרי שישבתי בקהל וראיתי אנשים צוחקים, מוחאים כפיים ושורקים, אין דבר שאני רוצה יותר מלגרום להם לעשות אותו דבר גם בשבילי. וואלה, יש מצב שאסי גל צדק. אפילו שלא הופעתי, אני מפוצץ באדרנלין ואין מצב לישון עכשיו. בבית אני יושב מול המחשב עד ארבע בבוקר ומשפצר את החומר שלי בפעם האחרונה.
ל"קורעים רשתות" יש קבוצת וואטסאפ סגורה שבה מנסים בדיחות אחד על השני בקצב של פעם בחצי דקה. לא כל כך ברור לי מתי האנשים האלה מספיקים לעבוד, או לחלופין איך לא נגמרת להם הסוללה בטלפון בכל שעה עגולה. בכל מקרה, אחרי ליל השימורים אני זורק לשם את הקובץ עם הבדיחות שלי ומבקש שיחזירו הערות. בקובץ יש משהו כמו 50 בדיחות שהצלחתי לחלק לשישה נושאים עיקריים: כסף, עבודה, זוגיות, טלוויזיה, זיקנה והומואים.
החבר'ה ממושמעים, ושעתיים אחר כך אני כבר בוהה בשישה קבצים שונים שנותנים תמונה דומה: רוב החומר מצחיק, אבל עדיף לוותר על הקטע של הטלוויזיה. מצד אחד אני מתבאס, כי בקטע על הטלוויזיה יש לפחות בדיחה אחת ממש טובה - "אני מעדיף לראות את אבא שלי בתחקיר בכלבוטק ולא את אחותי ב'דייט בחשכה'" - אבל מקבל את דעת הרוב ועורך מחדש. חוץ מזה אני מקפיד לאבד קצת ביטחון בכל פעם שההערה היא רק "די מצחיק", ולאזור אותו מחדש בכל פעם שמישהו כותב "קורע" או "ענק!!!".
בשלב מסוים אני בונה לעצמי מדד שמתבסס על מספר ה-ח'. אתם יודעים, מ-חחחחחחחח ומעלה זה כנראה ממש מצחיק. חחח ומטה? כנראה שלא כל-כך. טוב, יש מצב שאני מוכן.
מה הקטע עם שקט
מוכן? חחחחחחחח. אני חושב שהדופק שלי על 300. בשעה האחרונה שתיתי שלושה בקבוקי מים קטנים, ובכל זאת הפה שלי יבש כאילו אכלתי חבילת מצות. ניידיץ נמצא על הבמה כבר 13 וחצי דקות. בעוד פחות משתי דקות הוא הולך להציג אותי. אולי כדאי ללכת להשתין עוד פעם. לא, אין זמן. ססאמק, בשביל מה שתיתי כל-כך הרבה.
אני מתהלך הלוך ושוב בחדרון הקטן שצמוד לבמה. רק הווילון השחור מפריד ביני ובין 120 הצופים שבחוץ. בשורה הראשונה יושבת אשתי. אני מזהה את הצחוק שלה כששאר החבר'ה מופיעים. אני מקווה לשמוע את הצחוק הזה גם כשהיא תשמע לראשונה את ההרהור על זוגיות שדחפתי לקטע שלי. האמת, לא משהו בוטה מדי: "אתה יודע שזאת אהבה אמיתית כשאשתך מחכה עד למחצית של המשחק בשביל לאכול לך את הראש".
אני מעיף עוד מבט בדפים שלי, אבל יודע שזה סתם. הבדיחות שם יכולות באותה מידה להיות במנדרינית. ממילא אני לא רואה בעיניים עכשיו.
אוקיי, ניידיץ קורא לי. הקהל מוחא כפיים. יש אפילו כמה ששורקים עם אצבעות בתוך הפה. זהו, אין ברירה. אני מסיט את הווילון, קופץ על הבמה ולוקח את המיקרופון. הרגליים שלי ג'לי. פרוז'קטור ענק חורך לי את כל הצד השמאלי של הפרצוף. אני מסתכל על הקהל ורואה רק את שלוש השורות הראשונות. בני זונות, בחזרות הם כל הזמן הבטיחו לי שרואים רק את השורה הראשונה.
אני ממלמל ערב טוב וטס לבדיחה הראשונה. היא אמורה להיות אחת מהחמש הכי חזקות שיש לי: "אני עיתונאי וזה אומר שאין לי שקל על התחת. חמש שנים אני מכבס את החולצות שלי עם מגבות שמורידות צבע כדי שיחשבו שקניתי חולצה חדשה". יופי, הצלחתי לספר אותה בלי להתבלבל או להרוס את הפאנץ'.
הם לא צוחקים.
פאק.
אני הולך מהר לבדיחה השנייה. הפתיחה מערערת אותי, אבל אני מקבל החלטה מושכלת לאטום את האוזניים ולירות באוטומט את כל מה שיש לי. יצחקו, סבבה. לא יצחקו, שיזדיינו. "אני גר בדירה נורא קטנה. כל-כך קטנה שבתור שולחן לסלון יש לנו את השולחן הלבן הזה שמגיע עם הפיצה. גם האוטו שלי עגלה לגמרי. בתכלס אני כולה יד שנייה, אבל יד ראשונה היה בר כוכבא. אשתי ואני היינו הולכים פעם למתחם חונים קונים. היום אנחנו הולכים למתחם חונים ורק מסתכלים.
זה גם לא משהו חדש, זה שאין לי שקל על התחת. עוד כילד הייתי די עני. אני זוכר איך הייתי חוזר הביתה מהגנון ואבא היה עושה לי 'מי בא לאבא?', ואימא הייתה צועקת 'בטח ההוצאה לפועל'".
הם צוחקים. חזק אפילו. מישהו בשורה הראשונה - לא אשתי - מתחיל למחוא כפיים וסוחב אחריו את כל האולם הקטן. לא חושב שזאת ההרגשה הכי טובה שהרגשתי אי פעם, אבל זה בטוח בטופ-פייב. אני מנצל את המומנטום החיובי, משחק אותה כאילו הדקה הזאת הספיקה לי ומתחיל לרדת מהבמה. גם זה מצחיק אותם.
שמונה דקות אחר כך זה נגמר, למרות שהקטע שלי נמשך לפחות שתי דקות יותר בכל החזרות. אני מניח שהפער נובע מהריצה הפסיכית שדפקתי בהתחלה, ומזה שלקראת הסוף הורדתי איזה שתי בדיחות כי בהפוך-על-הפוך דבילי החלטתי שכבר עדיף לקצר את זה מאשר להסתכן עם איזה פאנץ' נפל.
בלילה אני דווקא נרדם בקלות, אפילו עם חיוך על השפתיים. פשוט עצרתי בטוויטר לפני שנכנסתי למיטה וקראתי משהו של עידן ניידיץ. "השירותים אצלי בעבודה כל-כך מטונפים", הוא צייץ, "שראיתי ג'וק נכנס פנימה עם כפכפים".
ההופעה הבאה של "קורעים רשתות" נערכת במוצ"ש (27.7) בבית ציוני אמריקה. בדקנו, יש עדיין כרטיסים
לפנייה לכתב/ת 
