פחד מוות: מלאכים ושדים - הגרסה היהודית

בכניסה לחדר עבודתו של וויליאם (ביל) גרוס בתל אביב, אפשר היה למכור כרטיסים. תחת בקרת אקלים קפדנית, נחבאת ממלכה של מאגיה יהודית: חמסות עתיקות, קערות השבעה בנות אלפי שנים, מגילות לחשים להגנה וספרים עתיקים לכתיבת קמעות ושאר שימושים מיסטיים, כמו למשל אמנות הכתיבה בשפת המלאכים.

<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

• צער פישוק רגליים/ רוחמה וייס ויונה ארזי
  

האוסף של גרוס, אחד מאספני היודאיקה הפרטיים הגדולים בישראל (ויש הסבורים שאף בעולם כולו), כולל בין היתר כ-1,500 קמעות יהודיים מכל סוג ומוצא. כמי שיותר מ-40 שנה מלקט וחוקר אותם, הוא מתנגד בתוקף לנטייה לראות במסורת הקמעות נטע זר בתרבות היהודית הקלאסית. "לא רק שזה יהודי למהדרין, זה גם חלק בלתי נפרד מהמסורת הכי עתיקה שלנו - מהתנ"ך, מהתלמוד וגם במאות שנות הגלות שלאחר מכן", גרוס אומר.

"חמי נתן לי את הקמע הראשון באוסף שלי. קמע על קלף, ממוצא אשכנזי, שעליו מופיע הציור הקלאסי של שלושת המלאכים: סנוי, סנסנוי וסמנגלף"(צילום: אוסף משפחת גרוס)

"לא לחינם הקמעות הם מכנה משותף שחוצה כל עדה יהודית, ולא משנה באיזה חלק של העולם הם חיו. פריט היודאיקה הכי עתיק, שמוצג במוזיאון ישראל, הוא קמע. מדובר בפיסת כסף עתיקה שעליה חרוטה ברכת הכהנים לשמירה ולהגנה. אין דבר יותר יהודי מזה".

חוק שימור החומר

גם הנחת היסוד כי קמעות הם תופעה השמורה לבני עדות המזרח, מוציאה את גרוס משלוותו. "על אף שנהוג כאן לחשוב,

שקמעות זה עניין למזרחים, זה פשוט לא נכון עובדתית", הוא אומר. "דווקא בתקופת ימי הביניים זה היה הפוך - הקמעות היו שייכים בעיקר לעדות אשכנז, חבל אלזס בצרפת, ליתר דיוק. הרמב"ם שחי במצריים דווקא מאוד התנגד. לעם ישראל על כל עדותיו, יש היסטוריה כתובה ומתועדת של 2,000 שנות קמעות".

איך אתה מסביר את העובדה שקמעות הפכו ל"עניין של מזרחים"?

אני חושב שזה בגלל השואה. היידיש מלאה בכל מיני ביטויים של הגנה ממזיקים, עין הרע ועוד. זה עולם שלם שנעלם בשואה כמעט באופן מוחלט. כמו הרבה מהאנשים, גם המנהגים והתרבות לא שרדו. סיבה נוספת היא שבאשכנז הקמעות היו עשויים קלף ונייר, ואילו בעדות המזרח הם נכתבו על מתכות. לכן יש פה גם עניין פשוט של הישרדות החומר".

"בסופו של דבר, אצל כולם רווח המנהג לבקש בקשות מכוחות עליונים. ולכולם, מתברר, היו אותם פחדים וחששות, בין אם זה בפולין או בתוניס".

ייצוג מוחשי של התפילה

מתוך המגירות העמוסות המחולקות לנושאים, שולף גורס בקשות אישיות ותחינות של יהודים אנונימיים מתפוצות ישראל, שפחדיהם ומאווייהם שרדו עוד הרבה אחריהם. "אחד החדשים באוסף שלי, הוא קמע מעיראק של תחילת המאה הקודמת, שבו מבקש נושאו מהמלאכים, כי אשתו וילדיו ישמעו בקולו", מספר גרוס.

"אצל כולם רווח המנהג לבקש בקשות מכוחות עליונים. ולכולם, מתברר, היו אותם פחדים וחששות, בין אם זה בפולין או בתוניס"(צילום: אוסף משפחת גרוס)

לדבריו, רבים מהקמעות נושאים את הבקשות הקלאסיות: גירוש מלאכים רעים, בריאות, פרנסה, פוריות. "כותבי קמעות, שהיו רבנים או כותבים מקצועיים, יזמו פניות למלאכים טובים, כל אחד בהתאם לתחום סמכותו. חלקם מוכרים כמו מיכאל ואוריאל, וחלקם סודיים, ליודעי ח"ן מה שנקרא", אומר גרוס.

"המטרה הייתה שהמלאכים יעלו את הסוגיה מול האל, לטובת הפונים. זה לא שהם האמינו שהקמע עצמו הוא בעל כוחות מאגיים, אלא שהוא שימש כייצוג או כאסמכתא של הבקשה שלהם מהכוחות העליונים שיפעלו ויעזרו. הקמיע הוא ייצוג מוחשי של תפילה אישית".

סנוי, סנסנוי וסמנגלף

גרוס, בוגר תואר ראשון בהיסטוריה ותואר שני במנהל עסקים, שניהם מאוניברסיטת "הרווארד", התוודע אל עולם המאגיה היהודית דרך חמיו. הוא גדל בבית יהודי קונסרבטיבי במינסוטה, רחוק מאוד מהחמסות, כתבי הקלף והפנטגרמים המגוירים. כשנישא לאליס, פגש את אביה, אספן יהודי אמריקאי בשם מאיירס ספרטוס, שהאוסף היודאיקה שלו היה מאבני הפינה של המוזיאון היהודי בשיקגו.

"יש לי ספר יהודי עתיק שמתאר בצורה מאוד ברורה איך להרוג בן אדם באמצעות לחש. ליד ההסבר, מופיעות בכתב יד המילים: 'בדוק ומנוסה"

לדברי גרוס, לחמיו הייתה חיבה עזה אל האיזוטרי והלא נודע. "הוא נתן לי את הקמע הראשון באוסף שלי. קמע על קלף, ממוצא אשכנזי, שעליו מופיע הציור הקלאסי של שלושת המלאכים: סנוי, סנסנוי וסמנגלף". השלושה האלה, הנראים כמו הכלאה בין ציפור לג'ירפה, הם לדבריו, אחד המוטיבים הרווחים בקמעות המלאכים השומרים.

עוד כוכבת קמעות ידועה, השייכת לצד האפל, היא לילית, המתוארת בספרות היהודית כאשתו השדה של

האדם הראשון. לפי המסורת, אחד מתחביביה של לילית הוא הריגת תינוקת בני יומם. על קמעות גדולים, שנועדו לתלייה על קירות הבית להגנה, מופיע לעיתים קרובות הסיפור המלא של לילית מתוך ספר "בן סירא", אחד הספרים החיצוניים לתנ"ך.

"הקמעות הנפוצים ביותר גם בימינו הם אלה המשמשים להגנה על היולדת והתינוק. הם נועדו להשאיר את לילית בחוץ כששלושת המלאכים שומרים בפנים", מסביר גרוס.

גם שממיות זכו להפוך למוטיב מסורתי בקמעות, ומהוות סמל לחיים ולהתחדשות בזכות היכולת שלהן להצמיח איברים מחדש. ואכן, מתוך אחת המגירות שולף גרוס אוסף חמסות מרוקאיות עליהם מתנוססת הלטאות הדקיקות.

קמיע אחר, מעיראק, אחד היקרים באוסף, הוא שרשרת זהב, שעליה תלויות שיניים מעוקלות - ככל הנראה של זאב, וטפרים השייכים במקור לנשר. לדברי גרוס, גם השרשרת הזו משמשת להגנה, וכמוה נפוצים קמעות המשלבים פריטים מן החי גם במקומות אחרים בעולם, רומניה, למשל.

קוראים בבדיל

על אחד המדפים מונח פינג'ן עתיק מנחושת. "אחד הפרטים הכי נדירים באוסף", מכריז גרוס. "הכלי הזה, שהגיע ממזרח-אירופה, שימש לקריאה במתכת מומסת. בטקס מאגי קבלי, המיסו בו בְּדיל, והעיסה שהתקשתה 'נקראה' על ידי מבצע הטקס עבור הפונה שסבל מעין הרע. אמנות הקריאה בבְּדיל עדיין קיימת באופנים שונים עד היום הזה. במאה שערים של ימינו, אפשר למצוא אנשים שזו ההתמחות שלהם".

"אמנות הקריאה בבְּדיל עדיין קיימת באופנים שונים עד היום הזה. במאה שערים של ימינו, אפשר למצוא אנשים שזו ההתמחות שלהם"(צילום: אוסף משפחת גרוס)

את גרוס מעניין בעיקר הצד האסטטי של הפריטים באוסף שלו. איור ייחודי, חריטה מסקרנת, כתב נאה - הם המכריעים אצלו לשבט או לחסד.

גם שי מנדלוביץ, מבית המכירות הפומביות "קדם", המציע למכירה קמעות נדירים, טוען כי ערכו של קמע הוא נגזרת של מראהו. לדבריו, המחירים נעים מעשרות דולרים עד למאות-אלפים, במקרה של פריטים נדירים ואסתטיים במיוחד.

"המשיכה לקמעות נובעת מהרצון להציג משהו שהוא לא מיינסטרים. זו עשויה להיות תוספת מעניינת לאוסף, לא עוד רימונים לספר תורה או חנוכייה באנלית. דווקא פריט כזה יכול להפוך ליהלום של האוסף", אומר מנדלוביץ.

"יש קמעות קיר מאוירים יפיפיים בני 300 שנה או מדליוני קמעות, איטלקיים בעיקר, באיכות מאוד גבוהה. ויש את מי שמחפש דווקא את הפריטים הפשוטים שנעשו על ידי כפריים יהודים, בין אם בפולין או במרוקו, שעשויים מחומרים מאוד פשוטים ונופלים באיכות החריטה, אבל הם מאוד נדירים ונחשבים, ובצדק, לתוספת הרבה יותר מסקרנת לאוסף".

קמע מ"הרב של העכברים"

ברבות השנים, הצליח גרוס לטוות מערכת קשרים ענפה עם סוחרי עתיקות ועזבונות, ולא פעם הוא מניח את ידו

על פריטים נדירים במיוחד. הניצחון האחרון שלו תלוי בגאווה על קיר חדר העבודה. "הציעו לי עליו אלפים, אבל אני לא מוכן למכור", הוא אומר.

מדובר בקמע קיר בשני חלקים, שכתב רבי ישעיה שטיינר, המכונה "הרב של העכברים" - ובמגזר החרדי נחשבת תמונתו לסגולה להרחקת עכברים. "זה הקמע שהוא עצמו כתב להגנה ולשמירה על הבית, עבור ומי שמאמין שהתמונה שלו היא סגולה - הקמע שלו על אחת כמה וכמה".

נראה שאנחנו דורשים בריאות, גירוש עכברים, פוריות - רק דברים טובים?

"בעיקר", הוא אומר, אבל מסייג: "יש לי ספר יהודי עתיק שמתאר בצורה מאוד ברורה איך להרוג בן אדם באמצעות לחש. ליד ההסבר, מופיעות בכתב יד המילים: 'בדוק ומנוסה".