איתן אייזנשטיין, חובב טיולים ומסעות ועוסק במיגון אש

בימים אלו מתכונן איתן אייזנשטיין לקראת חצי המרתון הנקרא Pier to Peak ושיתקיים בסנטה ברברה. מדובר במעין מסע עינויים בן 13.1 מייל המיועד לכאלו שאוהבים לרוץ בעליות תלולות במיוחד. "רוב האנשים בכלל לא רצים את המסלול הזה אלא הולכים אותו, כי מדובר בעליה קשה במעלה ההר", מסביר אייזנשטיין. חוץ מהמרתון שיתחיל לו את השנה החדשה, לאייזנשטיין יש עוד כמה פסגות לכבוש בשנת תשע"ד: "אני מקווה שהשנה אצליח להגיע לפיסגת הקונגואה בארגנטינה. ניסיתי לטפס על ההר הזה בשנת 2001, אבל ביום האחרון לטיפוס קיבלתי בצקת מח וכמעט הלכתי שם. זה ההר הגבוה ביותר באמריקה הדרומית והצפונית וההר הכי גבוה מחוץ להימליה". אייזנשטיין הספיק לכבוש מספר פסגות אחרות בעבר: הר מקינלי באלסקה, הר רייניר בוושינגטון, לונג סטיק בקולורדו ושסטה בצפון קליפורניה.

בראש השנה, מתכוון אייזנשטיין ללכת לבית הכנסת התימני עם אשתו והילדים. "אני בכלל לא תימני, אבל יש לי הרבה חברים תימנים, ואחד החברים שלי גורר אותי לבית הכנסת הזה, שקרוב אלי בוודלנד הילס. גם ביום כיפור אני מתכוון ללכת לבית כנסת וכמו תמיד לצום. למרות שאני חילוני במשך כל השנה, ביום כיפור אני לא נוסע, לא מדליק אור, בטוח לא רואה טלוויזיה ורק קורא עיתונים וספרים".

לאה סירני הגיעה ללוס אנג'לס מקנדה, שאליה הגיעה מישראל. היא מאוד מקווה למצוא עבודה בשנה הקרובה, ורצוי באפיה. כל מי שטעמה את העוגות והעוגיות שלה נשבעת כי הן הטובות ביותר שאכלה אי פעם, כך שהחלום של סירני – לעבוד כאופה במשרה מלאה – לא נראה רחוק כל כך. סירני, שעזבה בקנדה את ילדים בוגרים וחמישה נכדים, קופצת מדי פעם לבקר את המשפחה שם, אבל שמחה תמיד לחזור לשמש של לוס אנג'לס. "בקנדה גשום ומעונן מדי, למרות שכשיש ימים של שמש, זהו אחד המקומות היפים ביותר בעולם", היא אומרת.

סירנימקפידה לחגוג את ראש השנה ויום כיפור מידי שנה: "אני צמה כבר יותר מ-30 שנה. יש משפחה באשדוד, שדרכה נכנסתי לתחושה היפה של ה'ביחד' בצום. אני לא מרבה לבקר בבתי כנסת ביום כיפור, למרות שבשנה שעברה הלכתי לבית כנסת, אבל היה מאוד חם כי לא היו מזגנים והייתי מעולפת. אני מאמינה שאלוהים יקבל את התפילה שלי בכל מקום, גם אם לא אבקר בבית הכנסת".

"בשנה הקרובה אני מקווה שתחנת הרדיו שהקמנו כאן, בלוס אנג'לס, תגיע לכל האוזניים האפשריות ותאחד את הקהילות השונות ברחבי ארה"ב", אומר עידו עזרא, השמח לדווח כי תחנת הרדיו החדשה שלו משדרת מידי יום מאולפן בתל אביב ומשלבת תוכניות מהאולפן באל.איי. "בשנה שעברה העברנו את ההופעה של משינה בשידור ישיר מפסטיבל יום העצמאות ואנו מקווים לעשות אותו הדבר גם השנה". בנימה אישית יותר, עזרא מספר כי נכנסה אהבה חדשה לחייו בדמותה של צעירה ישראלית עונה לשם שירי וסרמן, איתה הוא מתכוון לנסוע לנפוש בתאילנד מייד לאחר ראש השנה. "אני שולח לה כאן חיבוק וירטואלי, מאחל לי ולה עוד הרבה שנים מאושרות ביחד והרבה טיולים משותפים".

אפרופו טיולים, עזרא וחברו הטוב, ארז דן, החליטו חגיגית לנסוע מדי שנה לטייל בכל מיני יעדים בעולם. "זהו הזמן שלנו לטייל, לפני שמתחתנים, לפני הילדים. זהו זמן חברים של אחד על אחד לנקות ראש והטענת מצברים. בשנה שעברה נסענו לתאילנד וטוקיו וגם השנה נטייל ביחד".

את ראש השנה מתכוון עזרא לעשות עם המשפחה, המתגוררת בלוס אנג'לס (ההורים והאחות). "אני אוהב מסורת", הוא אומר. "אם המשפחה תלך לבית הכנסת, אצטרף אליהם", הוא מוסיף בלי להתחייב.

עבור ליאור גוב, השנה החדשה מתחילה בצורה משמחת במיוחד: "אני מתחתן ב-10 בספטמבר בארץ", הוא אומר בגאווה. גוב מוכר בעיר כמפיק המסיבות הכי מדליקות בעיר, כולל מסיבות בריכה כל קיץ. "ביום ראשון הבא, אני כבר טס לארץ ונעשה שם את ראש השנה עם המשפחה של שנינו". למעשה, שתי המשפחות של החתן והכלה, שרון, מכירים כבר ממזמן בזכות אחיהם של הזוג הצעיר, שהתחתנו לפני מספר שנים. אחותו של ליאור נשואה לאחיה של שרון, וכשהשניים עמדו מתחת לחופה, הייתה לגוב ההזדמנות לבחון מקרוב את אחותה של הכלה. "זו הייתה אהבה ממבט ראשון", הוא אומר. "במשך שנים הייתי הרווק הכי מבוקש בעיר, אבל לא הצלחתי למצוא אף אחת וכך נשארתי רווק במשך 35 שנה". אחרי מספר חודשים, הגיעה שרון בעקבות גוב ללוס אנג'לס והרומן בין השניים התלקח מהר מאוד והוביל לחתונתם הקרובה. "החתונה תיערך בין ראש השנה לכיפור. את ראש השנה נעשה עם שתי המשפחות וזה נופל בדיוק בשבוע של איסור הנגיעה, במהלכו אסור לחתן ולכלה לראות זה את זו, אז זה יהיה קצת מאתגר, אבל נתגבר על זה".

ביום כיפור מתכוון גוב לצום כמידי שנה ולמעשה יצום שלוש פעמים במהלך אותו שבוע: "בגלל שאני מתחתן, אני מתכוון לצום בצום גדליה, אחר כך יש את צום חתן ולאחר החתונה יהיה יום כיפור. זו תהיה הפעם השלישית שאצום במהלך אותו השבוע. הדבר הראשון שאני מאחל לעצמי ולאשתי לעתיד זו זוגיות טובה, זה הדבר החשוב ביותר בחיים, לפני כל דבר אחר". לאחר החתונה מתכוונים בני הזוג לנסוע לאיטליה לירח דבש ואז לחזור ללוס אנג'לס ולהמשיך לחגוג כאן בין מסיבה למסיבה.

מאחל בריאות ואושר. מוטי גור

מוטי גור נמנה על מקימי אירגון Stand With Us המסייע להסברה הישראלית בארה"ב ומשמש כסגן נשיא האירגון ב-12 השנה האחרונות. הוא מקווה לראות את ישראל עושה מאמצים לחזק את עצמה ותדמיתה בעולם. "ישראל נמצאת במצב מאוד נפיץ במשך שלוש השנים האחרונות, והייתי רוצה לראות אותה חזקה יותר", הוא אומר. "אנו צריכים הרבה עזרה בסטנד וויז אס. כולנו עושים את העבודה בהתנדבות, אבל זה לא מספיק. אנחנו זקוקים ליותר עזרה ואני מקווה שהשנה נקבל אותה ושנצליח להזיז ולשנות דברים". מבחינה אישית, גור מקווה להצלחה בעסקים, כי בנוסף על היותו יועץ השקעות, הוא מתעסק בייצוא מים מנורבגיה לדובאי. הוא מודה כי השנה הוא יציין את החג בצורה אחרת מבשנים קודמות ומסביר: "אמא שלי נפלה במדרגות ונמצאת בבית חולים בשיקום, אז נחגוג בבית ונלך גם לחגוג איתה, כי היא לא יכולה לצאת כרגע. אני לא גדול כל כך בללכת לבית הכנסת כל היום, אבל אלך לבית הכנסת לשמוע את השופר. אני גם לא עושה את כל הצום, אלא צם חצי יום מאז שהרופא אמר לי שאסור לי להפסיק לשתות. אני מאחל לכולם בריאות ואושר ולבת שלי שסיימה לימודי ביו-כימיה, שתמצא עבודה שתאהב".

חייה של סיגל אנקרי סובבים את עבודתה במהלך ארבע השנים האחרונות מאז חברה להקמת אירגון "סטנד ביי מי" המסייע לחולי סרטן ומשפחותיהם. "התחלתי כמתנדבת ועשיתי את זה במשך שנתיים", היא מספרת, "אבל היום זו כבר עבודה במשרה מלאה, אומרת אנקרי, אם לשניים.

את ראש השנה תחגוג אנקרי עם משפחתה הקרובה, ומאחר והחג נופל השנה בדיוק על יום הולדתה, תהיה זו חגיגה כפולה, אותה תעביר בחיק משפחתה. "גדלתי בקיבוץ רגבים ואני חושבת שרק פעם אחת צמתי בחיי, בשנת הבת מצווה שלי", מסכמת סיגל את ההתנסויות הדתיות שלה.

"בשנה הקרובה אני מקווה שיהיו לנו פחות חולים ושנוכל לתת הרבה יותר לאלו המטופלים על ידינו. מבחינה אישית, הייתי מקווה לבלות קצת יותר בארץ עם ההורים והאחיות. לא נסעתי לארץ שלוש וחצי שנים. באוקטובר אסע לארץ ואני מקווה לנסוע ולראות יותר את ההורים כי בכל זאת הם הולכים ומזדקנים".

תמיד מצפה לטוב. רקפת קראוט-גור

רקפת קראוט-גור מתגוררת בעיר המלאכים מאז 1997. היא הייתה מורה בבית ספר יהודי בעיר במשך שנים והשנה היא מלמדת עברית בבית הספר הילל. "החלום שלי הוא לפתוח בית ספר משלי, זה כמובן בעיקר עניין של תקציב", היא אומרת וזורקת את הכפפה למי שמעוניין להרים אותה. "אני מקווה שתהיה לנו שנה טובה, אני תמיד מצפה לטובה ומאחלת רק בריאות לכולם". השנה החולפת עברה לה בכיף, מדווחת קראוט: "נסעתי לארץ לשלושה שבועות וגם לקרוז של חמישה ימים למכסיקו עם הילד שלי וחברה שהביאה את הילד שלה. אנחנו תמיד חוגגים את ראש השנה בבית ומזמינים אנשים. ביום כיפור אני תמיד צמה והולכת לבית הכנסת בערב החג לכל נדרי".

"השנה אני מקווה שנחזור לארץ", פותחת אביב. "הילדים מתחילים לגדול וזהו הזמן לחזור לפני שהם יהפכו לנו לאמריקאים". אביב, אם לשני ילדים בני שנתיים וחמש, הגיעה ללוס אנג'לס בעקבות האהבה, כאן היא התחתנה עם רועי והביאה אתו שני ילדים לעולם. "אני גרה כבר שש שנים בלוס אנג'לס, אבל עדיין מרגישה זרה כאן. אני מאוד מקווה שהשנה נוכל לחזור לארץ. בעלי השתכנע שבאמת הגיע הזמן לחזור ועושה את כל הצעדים בכיוון, כך שאני מאוד מקווה שאת ראש השנה הבא כבר נעשה בישראל". "את ראש השנה אני תמיד מקפידה לחגוג בגדול", היא אומרת. "אנחנו מזמינים אלינו חברים או הולכים לחברים לחג. אנחנו עושים רוטציה ובכל פעם חבר אחר מארח. השנה הגיע תורנו ויהיו לי 20 אנשים לחג, ילדים ומבוגרים. אני אף פעם לא מבקרת בבית הכנסת, גם לא ביום כיפור, אני מאמינה שאלוהים נמצא בכל מקום ואין לי צורך ללכת לבית הכנסת להתפלל אליו. ואני בהחלט צמה, מאז שאני בת 10, אז גם השנה אצום לי. זו ההזדמנות שלי לקרוא ספרים. כבר הכנתי לי ערימה ליד המיטה".

עצמאות ושינוי. שירה האבר

שירה האבר היתה ידועה בעבר כזמרת דינה עוז. "החלפתי את השם דינה בשירה כי בשים דינה יש הרבה דינים", מסבירה שירה שנישואיה הביאו גם לשינוי משפחתה. היא כבר לא נשואה למר האבר, אבל השם נשאר. היום היא מגדלת לבדה את בתה בת ה-17. "בשנה הקרובה אני מאוד מקווה שהבת שלי תצליח בלימודים כי היא מסיימת כיתה י"ב. אני עצמי מקווה להמשיך ללמוד ולהתפתח בתחום הרוחני ולהגשים זוגיות שניה". האבר, שעבדה כגננת בשנים האחרונות, מקווה שהשנה הקרובה תסמן גם שינוי מבחינה מקצועית. "אני מקווה למצוא עבודה עם קהל, אבל אני לא יודעת עדיין מה בדיוק. אני מאוד אוהבת לעבוד עם אנשים, אז אני מקווה למצוא עבודה שתתאים לי. אני מקווה עוד להגיע לעצמאות מוחלטת, אושר ובריאות". האבר מוסיפה עוד, שלמרות שהיא מתגוררת בלוס אנג'לס למעלה מ-20 שנים, ליבה עדיין בישראל, וליתר דיוק בירושלים. "הייתי רוצה מאוד לחזור לארץ", היא אומרת, "אני לא יודעת אם זה יהיה בשנה הבאה, אבל אני מקווה שזה עוד יקרה ביום מן הימים".