השולחן של הגדולים

מה שאני הכי אוהב בטורנירים המרכזיים זה ההרכב האנושי. מצד אחד אפשר לראות חובבנים גמורים שמכירים את הפוקר בצורתו הבסיסית ביותר, ומנגד מופיעים השחקנים הכי טובים בעולם. בטורנירים כאלה יש חשיבות מכרעת להגרלת השולחנות בימים הראשונים. השולחן הראשון שלי במיין איוונט של ה-WSOP היה מה שנקרא רך, עם שחקנים חלשים. רצתי די רע, ואני די בטוח שבשולחן קשה יותר הייתי עף כבר ביום הראשון.

יש שתי ידיים שאני זוכר במיוחד מהיום הזה. בראשונה הגעתי לריבר כשאני עם הסקנד-נאטס - היד השנייה הכי טובה מבין האפשריות - וליריב שלי הייתה היד הכי טובה, הנאטס. על זה איבדתי חצי ערימה. מיד אחר כך הגיעה היד השנייה שהייתה אמורה לחסל אותי סופית. הייתי עם זוג עשיריות "מעל הלוח" בפלופ, בקופה מרובת שחקנים. ביצעתי העלאה שחייבה אותי לקופה, ואחד היריבים חשב הרבה, קיפל בסוף ואמר לי שהוא קיפל זוגיים, מתוך מחשבה שיש לי סט. הצלחתי לחזור לערימה סבירה, וביום השני קיבלתי שוב שולחן די רך.

(אימג' בנק)

העסק הפך לרציני ביום החמישי. זה לא הפתיע אותי: בטורנירים מהסוג הזה יש מבנה שמקשה על שחקנים גרועים להגיע רחוק ומעלה את סיכויי הזכייה של המקצוענים. הרכב השחקנים משתנה דרמטית ככל שמתקדמים, ובימים השישי והשביעי כמעט שלא תמצא סתם חובבנים על השולחנות. למזלי, ביום השביעי הייתה לי עמדה על ג'יימס אלכסנדר, מקצוען פוקר אבל שחקן מאוד פרוע, שלקחתי מולו כמה ידיים חשובות.

בכלל, למרות ששיחקתי מול המון שחקנים מצוינים, מעטים עשו לי צרות לאורך הטורניר. אני זוכר יד אחת נגד אריק בולדווין, עוד מקצוען פוקר, שביצע פולד מצוין מולי: הוא פתח עם אסים מעמדה מוקדמת ואני רק שילמתי עם נסיכים. הפלופ הגיע מלכה בגובה, הוא הימר נמוך ואני רק שילמתי. הטרן הביא זוג על הלוח מאחד הקלפים הנמוכים, הוא הימר שוב נמוך ושילמתי. בריבר הגיע הנסיך: הוא הימר גבוה יותר מהקודמים, ודחפתי עליו את מה שנשאר לי, כ-40% מהקופה.

עכשיו הגיע השלב שבו בולדווין מקפל, אומר לי "אני חושב שיש לך ג'קים" וזורק את האסים שלו באוויר כדי שכולם יראו. כמעט אף פעם אני לא מראה את הידיים שלי, אבל באותו רגע חשפתי את הנסיכים מתוך כבוד. הרגשתי קצת דג כשהוא קיפל, כי הוא בעצם אמר שאני לא מסוגל לבלף בספוט הזה. בקטנה.

ביום החמישי שיחק לצידי בשולחן רפי אלהרר, שחקן מוכר בקהילת הפוקר הישראלית. הייתה יד גדולה בינינו, שבמהלכה הוא ביצע מולי צ'ק-רייז בטרן. רפי פתח מעמדה אמצעית, ואני הייתי בבאטן עם 86 ספיידס. היינו עמוקים מספיק, והפתיחה שלו הייתה נמוכה כך שהרגשתי שיש לי את ה"אקוויטי" לשלם. רפי הרביץ בפלופ ושילמתי עם זוג שש. בטרן הוא עשה צ'ק-רייז על קלף נמוך והפך את ההימור שלו למקוטב - או יד מאוד חזקה או יד מאוד חלשה - כך שהרגשתי שיש לי סיכויים לשלם. ייתכן שיכולתי לקפל להימור שלו בריבר, אבל בהתחשב במידע שהיה לי אני שלם עם התשלום. רפי, כמובן, הפך פול-האוס.

צורת המשחק שלי השתנתה כל הזמן. תלוי בסוג השולחן, בטיפוסי השחקנים, בערימות האפקטיביות ובעוד דברים. אין לי ממש מצב של טייס אוטומטי. אפילו טווחי הפתיחה משתנים מאוד, החל מכל שני קלפים מול שחקנים מסוימים ובמצבים מסוימים, וכלה בטווחים מאוד צרים. אני גם לא יודע לספר על יד אחת שהייתה ממש טובה בטורניר הזה. באופן כללי אני חושב שלשחקנים יש נטייה לחשוב שהתוצאות בטורנירים האלה נקבעות על סמך ידיים גדולות. לדעתי התוצאות דווקא מוכרעות בקופות הקטנות. בעבודת הנגרות, באיכות המצטברת של מספר גדול של החלטות קטנות. זה מה שעושה את ההבדל.

היום השביעי והאחרון בטורניר הוא רכבת הרים. אני כבר רגיל לתנודות האלה בין עליות לירידות, כך שזה לא משפיע עלי כמו על אנשים שמגיעים לטורנירים האלה בווגאס בפעם הראשונה. צריך להתרגל למשל לזה שהערימות נעשות קצרות: הערימה הממוצעת ביום השביעי היתה 40 ביג-בליינדס. עכשיו, כשיש לך 10 ביג-בליינדס אתה צריך הרבה מזל כדי לשרוד. דחפתי אול-אין פעם אחת ללא התנגדות, בפעם השנייה דחפתי אס־ג'ק - מישהו שילם, ובא אס בפלופ בשביל להכפיל אותי. אחר כך הכפלתי עם קוואדס חמישיות מול ג'יימס אלכסנדר ומשם המשכתי לשחק את המשחק הרגיל שלי עד שהגעתי בסוף למקום השני.

את היום השביעי התחלתי עם שבעה מיליון צ'יפים (כ-70 ביג-בליינדס), באמצעו נשארו לי 1.7 מיליון (10 ביג-בליינדס בשלב ההוא, מאוד קצר) וסיימתי אותו עם 29 מיליון צ'יפים, שני רק למקצוען ג'יי-סי טראן, שיושב עם 38 מיליון.

הצ'יפים מייצגים את חיי הטורניר שלך. כמה פעמים אתה יכול להפסיד לפני שאתה עף. אם יש לך 20% מהצ'יפים שבטורניר ורמת הפוקר שלך קרובה לזאת של יריביך, אז הסיכוי שלך להגיע למקום הראשון הוא כ-20%. ברוב שולחנות הגמר הערימות רדודות יחסית, ממוצע של כ-40 ביג-בליינדס. זה אומר שיש משמעות גדולה למזל, שמתבטא בטיב הידיים פרה-פלופ ובהנחת חיי הטורניר שלך על "הטלות מטבע" באול-אין לפני הפלופ.

לפוקר האינטרנטי הייתה תרומה מכרעת לאיכות המשחק שלי. בזמנו הפקדתי 50 דולר ב"פוקר סטארס" והתחלתי לשחק טורנירים של 12 דולר, 180 אנשים. ניצחתי בטורניר הרביעי ששיחקתי והרצתי את זה משם. אני חושב שלחלק גדול מהמקצוענים היה מזל בתזמון הזכיות שלהם. כך לפחות אני מרגיש במקרה שלי: אם לא הייתי רץ טוב בהתחלה, לא הייתי נשאר בפוקר. אני מאמין שכמות הידיים ששיחקתי באינטרנט, כמו גם איכות השחקנים מולם שיחקתי והניסיון בהגעה לשולחנות גמר, תרמו למשחק החי שלי.

הפרס הגדול לזוכה בשולחן הגמר בנובמבר הוא כמעט 8.5 מיליון דולר. קשה לי לעשות תוכניות לעתיד כי אני לא יודע באיזה מקום אסיים. יש קפיצות עצומות בכספי הזכייה עם כל שחקן שעף במהלך הגמר. המקום שבו אסיים ישפיע משמעותית על מצבי הכלכלי ועל מצב תקציב הפוקר שלי, אבל אני לא חושב כרגע על כסף ולא יודע אם זה הולך להיות סכום משנה חיים. קודם נסיים את הטורניר ואחר כך נחשוב בצורה מושכלת.

לא, אף אחד חשוב מישראל לא התקשר לברך אותי על העלייה לגמר. גם לא ציפיתי לזה, למרות שמדובר בהישג גדול והיסטורי מבחינת הפוקר הישראלי. יש בפוקר אנשים שאוהבים חשיפה, אבל אני מעדיף לשמור על הפרטיות שלי. מה שבטוח זה ש"התקווה" תתנגן במקרה שאנצח. אני אמנם חי בארצות הברית, אבל יש לי משפחה וחברים בישראל. אני מרגיש חלק מהמדינה הזאת.

סייע בהכנת הכתבה: סטס טישקביץ