לונדון כן מחכה להם! - הבלוג של קולה זירו

שירן סאן

ואווו קר בלונדון!! קר ברמה שלא מרגישים את האף, ברמה שקצות האצבעות פתאום מחליפות צבעים במידה ולא לובשים כפפות. למזלנו בילינו את השעות האחרונות בלונדון בין קירות בכמה סצנות לונדוניות מפתיעות לחלוטין.

בלילה לא הצלחתי לעצום עיניים בין קירותיו של בית המלון סטייל היי סקול אמריקאי והעסקתי את עצמי במחשבות, כתיבה, עוד מחשבות ועוד כתיבה. אבל בעיקר בלנסות לעכל, להבין, לקלוט מה עברנו ב-48 השעות האחרונות ויותר מזה - תחושת הלא נודע מטריפה את החושים.

לחוות את המסע הזה עם עוד 10 אנשים זרים לחלוטין גורם למחשבות ליצור חשש, אך הפעם - יש משהו באנרגיה של כולם שפשוט עובד - יחד. אנחנו מתקתקים כל דבר העומד בדרכנו, ממקסמים כל חוויה עד סופה ובקסם האישי שלנו יוצרים את המסע לדבר הכי מטורף, אתגרי, אורבני, ייחודי ומשאיר-אותי-חסר-מילים לחלוטין!

כל יום ולילה שעוברים, כל רגע, כל ארוחה, כל צחוק או בכי (שקרה רק לי בינתיים), כל פרפרים בבטן או רגע משתק - הכל ביחד, אנחנו חווים את המסע הזה כאחד, בעיקר כשבשביל הצוות וההפקה - אנחנו "הזוכים". זה השם הנוסף לשמנו הפרטי מאז שיצאנו, והאמת? אין הרגשה יותר טובה מתחושת זכייה ומימושה - בעיקר בפן האישי. זכייה שהתחילה במחשבה קטנה של ללכת על זה, והביאה אותי ליום שני באירופה, מתעוררת בבוקר מקפיא לחלוטין כדי לצאת לדרכנו לרוטרדאם - דרך צרפת ובלגיה - מעלה ומתחת למים.

הנסיעה מלונדון לרוטרדאם כללה אותנו, בתוך אוטובוס, על רכבת בתוך תעלת למאנש העוברת מתחת למים עד לצרפת.

המשכנו מצרפת החורפית והירוקה לבלגיה שם חיכה לנו אוטובוס המסיבות המרטיט חושים ועוצב במיוחד לקוקה קולה זירו! אוטובוס שכמוהו יש רק שניים באירופה ולדעתי גם בעולם - שלנו ל-24 השעות הקרובות.

מתאפרת לקראת יום חדש. שירן סאן

מתחילים בזה שהוא שחור ופאנסי - כולל החלונות שהיו שחורים ואטומים לחלוטין, הלוגו של קוקה קולה זירו הקיף את האוטובוס - הרגשנו לאט לאט את תחושת ההיי שמגיעה כשמשהו שלא תיארתם לעצמכם שיקרה, ועוד לכם!!!! - קורה.

זה מתחיל בלב ומטפס לאט לאט לאזור הבטן, הכתפיים, הידיים והרגליים - ממש כמו חשמל!

כמובן שלא היה אפשר להתעלם משני להביורים ענקיים שפרצו מגג האוטובוס ולוו ברעשי בעירה טמטורפים (מה שעזר להתגבר על הקור ואף חימם אותנו), מוזיקה שהרעידה את הרחוב שלנו (ושלושה קדימה) והקפיצה לנו את החושים עם ווליום אדיר המגיע מרמקולים שחורים וגדולים הממוקמים בתא המטען.

אחרי השתוללויות, צרחות, התרגשויות, קפיצות, ריקודים, נענועי ישבן, עוד צילומים ובעיקר חיוכים, עלינו וחקרנו אותו קצת מבפנים - מושבי עור שחורים, מסכי פלזמה המקיפים את האוטובוס בכל דפנותיו, שלטי פלייסטיישן, אקסבוקס, תאורה אדומה ורצפה עם מסכים, מוזיקה שהקפיצה אותנו בלי הפסקה, וכל זה - בשבילנו!

הנסיעה לרוטרדאם עברה מהר, וחלפה בעיקר בצילומים, בתפיסת הרגע, מה שקירב אותנו יותר כי מושבי האוטובוס היו בעצם שניים ארוכים שמוקמו לאורכו וביניהם שולחנות ארוכים סטייל שולחנו בר גבוהים.

נחתנו ברוטרדאם ישר לסדנת עיצוב נעלי סניקרס. כן, שמעתם נכון, ואני עדיין לא מאמינה שעשיתי זאת, אבל סדנת נעלי סניקרס בסטודיו אורבני, מחתרתי ויצירתי להפליא שנתן לי המון השראה לחזור לאמנות שלי.

תמונות המשדרות חופש, מסתוריות, אפס שיפוטיות, שאף כללו דברים שבארץ היו מסתכלים עליהם בהרמת גבה, דווקא משכו את תשומת לבי. סרג'יו לימד אותנו איך לעצב נעלי סניקרס - כל אחד בעיצוב משלו. החלטתי לעצב נעליים המורכות ממי שאני אבל בעיקר משני קעקועים העוטפים אותי - כנפיים וכיתוב.

לתפוס או לחטוף את הרגע carpe diem

שני אלה בעלם הביאו אותי למסע הזה, השתמשנו בצבעי אקריליק על נעלי סניקרס גבוהות ומדליקות - בדיוק בסטייל שלי.

הסדנא העצימה אותי, את האמנית שבי, וברגע שהיא ועוד צילומים כמובן, הסתיימה - יצאנו בדרכנו למלון להתחיל את הלילה הרוטרדמי שלנו, ואולי תגלו מקום מסתורי שאליו מגיעים רק בהודעת sms ובו הכללים שייכים רק לדוקטור עצמו.

‫‬

חן בר כליפה

היום השני של המסע הגיע, אחרי ששבענו במסעדה של ג'יימי אוליבר, הקלטנו במטרופוליס שיר, הצטלמנו בלי סוף ברחובות לונדון ושתינו בבר מגניב, זהו הולכים לישון.

מוקדם בבוקר, נקישות חזקות בדלת של החדר במלון, "תקומו האוטובוס מחכה לנו בחוץ!" אני ואורטל מארגנים תוך שניות את הבגדים במזוודות ויורדים בריצה במדרגות כי אמנם השעה 05:00 אבל יש לנו המון דברים להספיק.

את החוסר בשעות השינה מאתמול השלמנו באוטובוס כי חייבים כוחות להיום. הפסקת קפה וסיגריה בקטנה וממשיכים. התחנה הבאה: פארטי באס! יאייי!

על הפארטי באס סיפרו לנו לפני, אבל לא האמנתי שזה יהיה כל כך מטורף- מסכי פלאזמות, מכונות עשן מכל כיוון, תותחי אש על הגג, ומוזיקה בפול ווליום. רק ככה היום הזה יכול להמשיך!

הגענו לסדנה לעיצוב סניקרס אישי ברוטרדם, ושם הרגשתי הכי בבית, ידיים מלוכלכות בצבע, מכחולים בכל גודל אפשרי ומליון השראות, זה היום שלי!

משם עלינו בחזרה על האוטובוס האלוהי, והמשכנו ליעד הבא, בית המלון בו נישן הלילה, "בזאר" או ה-"בזאר!". כל חדר מעוצב בסגנון שונה, צעיר וחסר גבולות.

שעה ורבע הייתה לנו להתאפס על עצמנו, להתקלח ולהתרענן מהחלק הראשון של הבוקר כי אמנם השעה 20:00 אבל הערב עוד ארוך. אז נפגשנו, עישנו, צחקנו ולאוטובוס האגדי עלינו, היעד הבא ארוחת ערב במסעדה שלא תבייש אף כוכבת הוליוודית בשיאה -The pup.

שבענו, קינחנו, וליעד הבא יצאנו, נסיעה קצרה של 15 דקות והגענו - ה ד ו ק ט ו ר ! - בר מהמם עם קונספט גאוני, 3 משקאות על הבר עם ספיצ' מקורי שהשאיר לגמריי טעם של עוד וראש לא הכי צלול במיוחד. ואם כבר הראש לא הכי צלול צריך לנצל את זה! אז חתכנו ל"בלנדר", שכשמו כן הוא, מה שאומר שנכנסנו לשם כולנו, כל העשירייה ויצאנו מ פ ו ר ק י ם לחתיכות (קטנות אך מרוצות).

ועכשיו, השעה 03:00 ואני כותב לכם מהמיטה (משתדל שאורטל לא תתעורר) ועוד כמה שניות נרדם. מחר מחכה לנו יום לא פחות עמוס מהשניים הקודמים שחלק ממנו יכלול מרוץ סירות, ארוחת בוקר וסדנת היפ הופ, מחכה כבר לברלין.

נרדמתי ZZZzzzzz ...

הסניקרס של חן בר כליפה

אהוד לזר

איך מתחיל מתכון של מרוקאיות? "קודם כל להירגע". ככה אני מתחיל את הבלוג של היום השני. יוצאים מהעיר הכי עמוסה שיש, בשעה שאפילו התרנגולים לא מוכנים לקום. 5 בבוקר על הרגליים, תוקעים קרואסון חמאה, על הבוס ומתקתקים לחוץ לחצות דרך רכבת בתעלת למנש. לא ויתרנו בדרך על סצינה look-alike של אילנה אביטל ואמיר פיי גוטמן ברכבת בניו יורק.

צלחנו את התעלה, אגב ג'סטה לכיפור 73. נוסעים ברחבי צרפת הכפרית וחותכים גם את בלגיה. ניסיתי לשמן את הצרפתית החלודה שלי על איזה מוכר בעצירה הראשונה בבלגיה. הוא לא הבין מה הקטע שלי. שעה נוספת ואנחנו באנדוורפן זוללים מק'דונלדס להשמנתנו. המאמן שלי יתפחלץ. ברור שלא ויתרתי על גלידה. עם עוגיות קרמל.

יוצאים החוצה ואז out of no where נשמע האוס משוגע בבאסים היסטריים. רצנו כאחרונת הפאקצות לכיוון המפלצת השחורה, שהחליטה לאתגר את ״משחקי הרעב״ עם להטוטי אש פסיכיים. הדלתות נפתחות, הווליום עולה, וכאילו עכשיו הכריזו על הקמת המדינה זרמנו למעגל ריקודים הזוי עם חיוכים מאזן לאזן. אין דברים כאלה! אם יש אלוהים, היה לו חלק ביצירת המופת המושלמת הזו. עולים למגה מונית הכסף, עם פיצ׳רים שלא חלמתי אפילו שקיימים בעולםמהאמיתי. אקס בוקס, מגברים, פלזמות ומטבחונים של השמחות. עכשיו התחילה המסיבה הגגולה. שעתיים של פארטייה הורסת עד ליעד הבא.

יורדים עם מלא אדרנלין לדבר הגדול הבא. סדנה המתמחה בהכנת נעלי סניקרס. נפלתי מהרגליים בכניסה לסטודיו. יצירות כאלה מעוררות השראה לא תיארתי לעצמי שקיימות. עיצוב גס, תעשייתי, אורבני, אבל כ״כ חם, מזמין ומלא ביצירתיות. פתחנו בשיחה קצרה עם בחור מדהים שהקים את המקום כי הוא מאמין בכלי האומנותי לקדם מסרים. העזתי, ושאלתי אותי לגבי האמת שלו: "מהי? מה המסר שלך?". הוא סיפר על שושנים, אליה וקוץ בה, דבר טוב שיש בו גם סבל. חשבתי על השיר פצעים ונשיקות של מוניקה. כשהוא סיפר על שאיבד את בנו האהוב, אי אפשר שלא היה לנקז את כל המראות האדירים בסטודיו ואת היצירות הבועטות לאותו מסר של אחדות ואנושיות. לא רק פה ברוטרדם, אלא בכלל. מדהים בעיניי שאדם בעל כשרון כזה יודע לנסח את המסר שלו כ"כ ברור, כ"כ נוגע ואמיתי. הצטמררתי לכמה רגעים, ושמחתי על ההזדמנות.

במעבר חד, כחלק מכל המעברים החדים שהמסע הזה מציב לי, פגשנו את סרג'יו. בחור מדהים בקסמו שסיפר על תשוקתו לעיצוב נעליים. אני, בעל שתי הידיים השמאליות, מוציא הלשון בזמן השימוש במספריים- עיצבתי נעל של הביוקר! וואלה נדלקתי על הסצינה הזו. יש לה פוטנציאל עצום. וחבל שלא היה לי יותר זמן להרגיש כאילו באמת יש לי את זה.

הסצינה ברוטרדם מזכירה קצת מקומות תל אביביים חובבי האוס ואלקטרוני. בעיקר הצטלמנו. חזרנו יחד למלון, והתקרחנו על משחקי מצלמה. יאללה העיניים כבר נעצמות לי, נתראה מחר.