שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    בולט בחסרונו
    עם כל ההערצה למנדלה, לישראל נחוץ בימים אלה דווקא מנהיג כמו דה–קלרק: איש עם חזון וחוט שדרה, שלא פוחד מממשלתו, ממפלגתו ומאשתו אבל לנו יש ראש ממשלה שבהיעדרותו מהטקס בדרום–אפריקה גרם עלבון למדינה, ובתירוצים שסיפק - עלבון לאינטליגנציה ככה זה בהתנהלות שלטונית עקומה, שלא מצליחה להסכים אפילו על מינוי יו"ר ועדה. הטור המלא של סימה קדמון מגליון "ידיעות אחרונות"
    ענק ההיסטוריה, כך כינה הנשיא האמריקאי את נלסון מנדלה בטקס האשכבה שלו. הוא סיפר על ההיכרות הראשונה שלו עם מנדלה לפני 30 שנה כסטודנט צעיר, כשלמד על המאבקים של המנהיג הדרום־אפריקאי למען בני עמו. הדברים טילטלו וזיעזעו משהו בתוכו והעירו אותו בכל מה שנוגע לאחריות שלו כלפי עצמו וכלפי האחרים. ואז אמר אובמה את המשפט שכל מנהיג, ובעצם כל אדם, היה רוצה שיאמרו עליו: הוא גרם לי לרצות להיות אדם טוב יותר.

     

    זה היה נאום מעורר השראה, בעיקר משום שחיזק את ההכרה שדרום־אפריקה קוברת השבוע את אחד ממנהיגיה הגדולים של האנושות. מי שהיה טרוריסט, פעיל בהפגנות אלימות, אסיר שהואשם בפעילות חבלנית ובקשירת קשר נגד השלטון ונידון למאסר עולם, לוחם חירות שישב בכלא 27 שנה, הפך לסמל המאבק במשטר האפרטהייד והביא לסיומו. וכל זה ברוח של פיוס לאומי, אחדות ושוויון זכויות.

     

    מי מאיתנו, אלה שצפו השבוע בסיקורים הנרחבים על מנדלה, לא אמר לעצמו בצער עד כמה הולכים ומתמעטים מנהיגים כמותו. או: איך הייתה ישראל נראית אם היה קם לה מנדלה כזה.

     

    אבל לא לנשיא כמו מנדלה זקוקה היום ישראל, אלא למישהו שנוכחותו בטקס האשכבה דווקא הוצנעה: זהו פרדריק דה־קלרק, מי שהיה הנשיא הלבן האחרון של דרום־אפריקה בין השנים 1989 ועד ל־1994 והוריש את כיסאו למנדלה. דה־קלרק הוא האיש שהיה אחראי לביטול משטר האפרטהייד ולהפיכתה של דרום־אפריקה לדמוקרטיה, שבה זכויות שוות לכל הגזעים.

     

    גדולתו של דה־קלרק הייתה בכך שהבין את מה שבאותה תקופה איש בסביבתו לא הבין, וזה שמשטר ההפרדה הגזעני הגיע לקיצו ושחייבים לשתף את הרוב השחור בשלטון. הוא היה איש נאור, שבנאום היסטורי שנשא בפרלמנט בפברואר 1990 לא היסס להודיע שמדיניות האפרטהייד נכשלה, התיר את פעילותן של מפלגות שהיו עד אז מחוץ לחוק, הודיע על שחרור אסירים פוליטיים, ביטל את עונש המוות והגביל את תקופת המעצרים המנהליים. שבוע לאחר מכן הודיע על שחרורו של נלסון מנדלה מכלאו.

     

    זה היה דה־קלרק שביטל את חוקי האפליה שהיו נהוגים עד אז בדרום־אפריקה, ביניהם חוקים שנגעו לבעלות על קרקעות, לאזורי מגורים ולסיווג על פי גזע. את הרפורמות האלה עשה דה־קלרק תוך התנגדות עזה גם בתוך מפלגתו, שהובילה קבוצה של מורדים לעזוב את המפלגה ולחפש להם בית אחר.

     

    לכן, נדמה שלא למנדלה זקוקה עכשיו ישראל. עם כל ההערצה לנשיא השחור הראשון של דרום־אפריקה, שום דבר לא היה יכול לקרות אלמלא היה שם אדם כמו דה־קלרק, שידע לקרוא את המציאות והיו לו האומץ והתעוזה לעצב אותה מחדש. אבל בשביל זה צריך מנהיג פרגמטי, עם אומץ לב, חזון וחוט שדרה עמיד. איש שלא פוחד מממשלתו, ממפלגתו ומאשתו. איש שמבין שיש רגעים בהיסטוריה שצריך להזיז הרים. להפוך נורמות ומוסכמות. לשנות סדרי עולם.

     

    להיות המנהיג שעליו יאמרו: הוא גרם לי לרצות להיות אדם טוב יותר.

     

    המאבטחים אשמים

    אז מה הפלא שבשבוע כזה, כשאנחנו נחשפים למנהיגים מסוגם של מנדלה ודה־קלרק, ואפילו אובמה חוזר להיות לכמה דקות האיש שהיה לפני שנבחר בפעם הראשונה – זה לא הכי כיף להיות ישראלי. זה קרה כשהכרוז באיצטדיון "סוקר סיטי" ביוהנסבורג הכריז על שמותיהם של נשיא מדינת ישראל וראש ממשלת ישראל כמי שנוכחים שם, וקולו נבלע בקולות השירה ולאיש לא היה אכפת אם הם שם או אינם. וכל זה כשכאן המדינה עסוקה במי צריך לנסוע, למה לא נסעו וכמה היה עולה לנו אם היו נוסעים.

     

    בתום שבוע נוסף שבו נחשפת ההתנהלות השלטונית העקומה של ישראל, אפשר לסכם את האירועים בכך שמה שנולד בחטא ומתגלגל משיקולים לא רלוונטיים – סופו להתפוצץ. רק כך ניתן להסביר את ההשתלשלות שתחילתה בהודעה על מותו של מנדלה וסיומה בשיגורו החפוז של יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, לטקס האשכבה בדרום־אפריקה.

     (איור: איתמר דאובה)
    (איור: איתמר דאובה)

    בסוף השבוע שעבר פנו כתבים לבית הנשיא. הם ביקשו לדעת מי נוסע. נאמר להם שראש הממשלה רוצה לנסוע, אבל עוד לא קיבל החלטה. ביום ראשון בערב התקבלה ההודעה שראש הממשלה ורעייתו החליטו לנסוע. שעתיים לאחר מכן יצאה הודעה שנתניהו החליט שהוא לא נוסע, וזה בגלל העלויות הגבוהות של הנסיעה. פרס, שרצה מאוד לנסוע לפני שנתניהו הודיע שהוא זה שייצג את המדינה, נאלץ להישאר בבית בגלל מחלה.

     

    ההחלטה של נתניהו לא לנסוע לא התקבלה בקלות. מצד אחד עמדו כל הפיתויים שיש בנסיעה כזאת: לקחת חלק באירוע היסטורי ששום מדינה לא רוצה להיעדר

    ממנו. להיות כמה שעות במחיצתם של גדולי עולם, להתחכך בברק ומישל, בביל והילרי. לפסוע באיצטדיון כשהכרוז מכריז על בנג'מין נתניהו ואולי – שרק יעזו לא – גם על רעייתו. ומנגד, אלה שחשבו שנתניהו לא צריך לנסוע: הוא הרי בין האנשים הכי שנואים, אם לא בעולם, אז בדרום־אפריקה. הוא היה מתקבל בהפגנות, בקריאות בוז. המאמצים שלו למכור לנו את קינג ביבי, האיש שהולך ראש בראש עם הנשיא אובמה, היו מתפוגגים שם, כשהוא ושרה היו נכנסים לאיצטדיון.

     

    ההחלטה לא לנסוע התקבלה במצב רוח רעוע ממילא, אחרי סופשבוע שבו חטפו בני הזוג נתניהו על חשבון ההוצאות שלהם. הם כנראה חשבו, שאם ישתפו את הציבור בהוצאות הנסיעה, כולל חשיפת עלויות האבטחה – הם ייצאו צדיקים.

     

    אבל כמו באמירה Two wrongs don't make a right זה מה שקרה גם כאן: נתניהו ניסה לתרץ את זה שלא נסע לדרום־אפריקה בעלויות האבטחה הגבוהות. אבל שני הדברים שגויים – גם החשיפה המיותרת וגם ביטול הנסיעה. ושני דברים שגויים לא הופכים דבר לנכון.

     

    הפרסום של עלויות האבטחה הוא שערורייתי. ניסיתי לבדוק אם אי פעם נחשפו בפני הציבור עלויות האבטחה של מנהיגינו. האם מישהו חשף פעם שמדובר גם במטוס הרקולס, במכוניות משוריינות שמוטסות מהארץ וכמה כל זה עולה לנו. נדמה לי שלא. אז אולי באמת הגיע הזמן לחשוף את זה. מעניין למשל, מה היו עלויות האבטחה של פמליית ראש הממשלה לסין. אולי יתברר שיש לא מעט נסיעות של ראש הממשלה שמגיעות לעלויות כאלה, אבל אף פעם לא פרסמו אותן, כי עד עכשיו לא היה לאף אחד אינטרס.

     

    כפי שקורה לנתניהו תמיד, העניין יחזור אליו כבומרנג: מעכשיו נוכל לתבוע לדעת מהן עלויות האבטחה של כל נסיעה וייפתח דיון ציבורי אם זה אכן שווה את זה. וחוץ מזה, אם כבר נופלת החלטה, אם כבר מודיעים שנוסעים – איזה מין דבר זה לזגזג ועוד להפיל את העניין על עלויות האבטחה (שוב, כמו בחשבון המים המנופח, אשמים המאבטחים) וכל זה בהתראה קצרה, כשצריך להעלות מישהו על מטוס ברגע האחרון.

     

    ההודעה על ביטול הנסיעה בגלל העלות שלה היא עלבון לאינטליגנציה. היעדרותו של נתניהו מהאירוע והפרסום העולמי לנסיבות היעדרותו – זה כבר עלבון למדינה.

     

    סכסוכים וגירושים

    אין מה לקנא בראש הקואליציה. יריב לוין מתוזז בימים אלה כפי שלא הרבה ראשי קואליציה תוזזו בעבר. הסכסוכים בין הבית היהודי ויש עתיד המשיכו השבוע בכל מקום אפשרי. ביום שלישי סירב יו"ר ועדת הכספים, ניסן סלומינסקי, לדון בהעברת תקציב של מיליונים למשרד ראש הממשלה עבור פרויקטים של "תגלית" ו"מסע", שבמסגרתם מגיעים לארץ בכל שנה אלפי צעירים יהודים, וזאת בתגובה להחלטתו של לפיד לקצץ בתוכנית של תלמידי ישיבות שמגיעים מחו"ל כדי ללמוד בארץ.

     

    סלומינסקי הסביר את זה בכך שבעוד שבפרויקט של "תגלית" ו"מסע" מגיעים הצעירים לעשרה ימים ומעט מאוד מהם נשארים כאן, בפרויקט של בני הישיבות רבים מהבאים עושים עלייה.

     

    באותו יום החרימו ארבעה ח"כים מיש עתיד את הישיבה שדנה בהעברת 88 מיליון שקל לחטיבה להתיישבות, שחלק מהסכום שלה מיועד להתנחלויות. זו הייתה תגובתה של יש עתיד לבית היהודי שמונעת העברת חוקים, כמו החוק לשוויון במס לזוגות הומוסקסואליים, שנדחה כבר פעמיים.

     

    בוועדת השרים לענייני חקיקה שרי יש עתיד לא סופרים את הבית היהודי. הטענה בבית היהודי היא, שאם לפיד היה רוצה לחלץ את מפלגתו של בנט, הוא יכול היה להעביר את החוק לשוויון במס להומוסקסואלים בצורה של תקנות. אבל לפיד התעקש לראות בזה עניין של זכויות אדם שדורש חקיקה רק כדי להביך את הבית היהודי.

     

    בדיון הוועדה לקידום מעמד האישה התעוררה מחלוקת בין יש עתיד לבין הבית היהודי בעניין הצעת החוק של ח"כ עליזה לביא, שביקשה לבטל את הסמכות הכפולה בין בתי הדין הרבניים לבין בתי המשפט לענייני משפחה. על פי הצעת החוק שהגישה לביא, תיק הגירושים ייפתח אך ורק בהסכמה של שני הצדדים ובמידה שלא תהיה הסכמה – יידון התיק בבית משפט לענייני משפחה. סגן שר הדתות, אלי בן דהן, הודיע שבכוונתו להטיל וטו על ההצעה.

     

    המתח כל כך גדול, שביום רביעי דווח על "פגישה קצרה" בין לפיד לבנט. הפגישה, כך מתברר, כללה את המילים "מה העניינים" בכניסה לקבינט. באותו יום הופיע בנט בכל ערוץ תקשורת אפשרי, כולל המופע של רד ודביר. זה לא נראה כמו התשדיר של "להעביר את דביר", אלא יותר כמו להציל את נפתלי.

     

    אלה מחלוקות מיותרות לחלוטין, אומר לוין, שמה שמניע אותן זה הכותרות בעיתון. יש רדיפה אובססיבית אחרי כותרות, רצון של כל צד להישאר רלוונטי על ידי כך שהוא עוצר את הצד השני.

     

    לוין טוען שהמחלוקות מדומות – העימות אמיתי. זה כנראה לא מופרך. נדמה ששני הצדדים, גם לפיד וגם בנט, זקוקים לעימות הזה. לפיד חייב אותו לבוחריו, בנט לרבניו.

    עכשיו מתכוון לוין להקים צוות שיהיה בו ייצוג של כל מפלגות הקואליציה והוא ירכז את כל החקיקה בנושאי דת ומדינה ומעמד אישי. הצוות ידון בכל חוק לפני שמביאים אותו להצבעה במליאה, כדי שלא יקרה מה שקרה לפני שבוע עם הצעת החוק של עדי קול להענקת חצי נקודת זיכוי במס הכנסה לזוגות הומואים עם ילדים, שהוטלה עליה וטו.

     

    אבל הכי מחפירה היא העובדה שאין עדיין יו"ר לוועדת חוץ וביטחון. מתברר שיו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, נשלח לקיים סדרה של התייעצויות עם ראשי הסיעות כדי להביא הצעה ליו"ר ועדה זמני, שלא יהיה מהליכוד ביתנו, כי זה ייראה כמחטף סיעתי, ולא מיש עתיד, כי לפיד לא יסכים על אף אחד שאינו עפר שלח. עלו הצעות כמו מוטי יוגב מהבית היהודי, מאיר שטרית מהתנועה ואפילו פואד מהאופוזיציה.

     

    אלא שמי שעומד בראש ועדת הכנסת, זאת שאמורה לאשר את המינוי, הוא צחי הנגבי, שרואה עצמו מועמד לתפקיד. האם הנגבי יהיה מוכן לאשר את המינוי הזמני הזה, שכמו שאנחנו יודעים יהפוך מהר מאוד לקבוע?

     

    לא ברור מה הנגבי יעשה, הרבה יותר ברור מה יעשה לפיד. הוא אומר את זה בגלוי: אם ימונה יו"ר זמני, לפיד יצטרך לייצר מספיק בלגן כדי לוודא שהוא לא יהפוך לקבוע.

    אז מה אנחנו מתלוננים על התנהלות שלטונית עקומה בנסיעה לדרום־אפריקה, כשאי־אפשר להגיע כאן להסכמה אפילו על יו"ר ועדה.

     

    זכות אבות

    שרת המשפטים מתכוונת להביא בקרוב לאישור ועדת השרים לענייני חקיקה הצעת חוק מהפכנית, שתשנה את החוק משנת 1962, שלפיו ילד עד גיל שש יהיה בחזקת אמו. החוק של לבני יצמצם את חזקת הגיל הרך לגיל שנתיים. עד אז יהיה הילד בחזקת אמו, ומגיל שנתיים ואילך – מה שינחה את בית המשפט יהיו טובת הילד ואחריות הורית משותפת.

     

    מדובר ביישום מסקנות ועדת שניט, שלבני הקימה בשנת 2005 כשהייתה שרת המשפטים. הוועדה קבעה אז שצריך לבטל כליל את חזקת הגיל הרך. מי שיצאו במתקפה על הצעת החוק של לבני היו דווקא ארגוני הנשים. חייבים להודות שהמתקפה הזאת משונה. במשך שנים נאבקו ארגוני נשים כדי לשנות את התפיסה שלפיה תפקידן של נשים הוא לגדל ילדים, גם אם זה על חשבון הקריירה שלהן. כבר שנים רבות מקדמת הכנסת חוקים שמטרתם לחזק את הרעיון של אחריות הורית משותפת, כמו החוק שמאפשר לאבות לקחת חופשת לידה במקום האם, או הצעתה של ח"כ תמר זנדברג ממרצ, שמאפשרת לאבות לקחת חופשת לידה על חשבון ימי מחלה.

     

    והנה, כשלבני מקדמת חקיקה שמטרתה להתאים את החוק למציאות התרבותית והחברתית של ימינו ולהעביר מסר שגברים רוצים, צריכים ויכולים לקחת חלק בגידול הילדים ולקבל על עצמם אחריות הורית משותפת – מי שמתנגדות הן הנשים.

     

    אני מודה שלפעמים אני מתקשה להבין את ארגוני הנשים והפמיניסטיות. הרי אי־אפשר להחזיק במקל בשני הקצוות: מצד אחד לדרוש שוויון זכויות מלא, לבקש שהאבות ייקחו אחריות הורית על ילדיהם, ומצד שני למנוע מהם לעשות את זה עד שהילד יהיה בן שש. הרי החוק נועד לחזק את התפיסה שלפיה האחריות על הילד מרגע לידתו היא של שני ההורים. תפקידו של האב הוא כבר מזמן לא רק להביא פרנסה, כפי שתפקידה של האם הוא כבר מזמן לא רק לגדל את הילדים. אבות יותר ויותר מעורבים בגידול, דווקא בגלל מאבקים פמיניסטיים חשובים.

     

    אז עכשיו באים ארגוני הנשים ושופכים את התינוק עם המים. איך אפשר לדרוש שוויון בגידול הילדים, מבלי לקבוע ששני ההורים אחראים במשותף לטיפול בילד, למימוש זכויותיו ולהתפתחותו.

     

    דרך ארוכה עשו ארגוני הנשים מאז שרפו נשים את חזיותיהן בפרהסיה. העולם נמצא היום במקום אחר. לפעמים נדמה שדווקא הנשים הן אלה שצריך להזכיר להן את זה.

     

    עוד מגליון סוף השבוע של "ידיעות אחרונות":

    איילת קרבית / ראיון עם איילת שקד

    סערת רגשות / הטור של דנה ספקטור

    מותו של אייפון / הטור של רענן שקד

    החולמים / הטור של שלמה ארצי

    חדשות מהגינה / הטור של מאיר שלו

    לא על הנושים לבדם / הטור של סבר פלוצקר

    המספריים של אדוארדו  / מי אתה, אלשטיין?

    בוטוקס בגיל 20

    המלחמה הכי קשה של אסף חפץ

    בצק פורח / אהרוני פותח שולחן

     

    כתבות נוספות יתפרסמו בהמשך

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "בולט בחסרונו"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים