ישראלים רבים שהגיעו לארה"ב לפני שנים הצליחו להגשים את החלום האמריקאי בצורתו האולטימטיבית: קריירה מצליחה, בית יפה ורחב ידיים באיזור טוב של העיר, מכונית יוקרתית בחניה, נסיעות ליעדים אקזוטיים לפחות פעם בשנה. מה הפלא שכל ישראלי שני בארץ מפנטז על הגשמת החלום ובכל שנה מגיעים לכאן עוד ועוד ישראלים. הם שמעו על רוני מהשכבה, אילנית מהשכונה ורועי מהצבא, שנסעו לארה"ב ועשו מכה. הם קראו בעיתונים על ישראלים שעשו הון בהייטק/עסקים/נדל"ן והיום חיים כמו מלכים בבוורלי הילס, והם רוצים גם. אבל הם לא קוראים ולא יודעים על הצד השני של המטבע, על כל הישראלים שחיים פה מהיד לפה, שאת הסיפורים שלהם אף אחד לא רץ לספר בעיתון. גם הם הגיעו לארה"ב לפני כך וכך שנים עם חלומות גדולים, רק שלהם החלומות התנפצו בפרצוף.

פעם בשבוע הם מתגברים על הבושה ויוצאים מהבית לכיוון טרזנה. שם, במגרש חניה גדול במרכז קניות על שדרות ונטורה, עומד איש עם כובע וזקן ומחלק להם חבילות מזון מלאות במצרכים שאמורים להספיק לכל השבוע. המלאך הפרטי שלהם עומד שם כבר 20 שנה ודואג להם כמו אבא טוב. מה שהתחיל כפרוייקט של איש אחד הפך ברבות השנים לארגון צדקה הידוע בשם 'שי"לי' (שומר ישראל לא ישן).

דני (שם פרטי בלבד, הוא מבקש), האיש שמאחורי הארגון הזה, הוא צדיק בעל לב ענק וחם ונחישות גדולה. כשהוא לא לומד תורה, הוא פועל ללא לאות למען המשפחות המטופלות על ידו. מדי יום חמישי בערב הוא אורז את כל האוכל שקנה, בעזרת מתנדבים המתגייסים לעזור לו, ומחלק את קופסאות המזון לנזקקים. בראש השנה ופסח הוא מכין חבילות מזון חגיגיות, בחנוכה הוא מחלק לילדים מתנות, ובפורים משלוחי מנות מלאים בכל טוב וצעצועים. הוא מהווה עבור עשרות משפחות קרש הצלה, אבל מתעקש שהוא לא לבד. "'שילי' זה לא רק אני. יש הרבה אנשים שעוזרים ונותנים", הוא אומר.

נכון, יש נשמות טובות בקהילה שלנו. מחמם את הלב לדעת שיש אנשים שגם אחרי שהגשימו את החלום האמריקאי, לא שכחו את אלה שנשארו מאחור. אבל למרבה הצער, הם לא רבים. בחגים מחלק דני למעלה מ-250 חבילות אוכל למשפחות נזקקות, לפעמים אף יותר. אנשים המתקשים להגיע למקום החלוקה כי אין להם דלק, מקבלים מדני כסף למילוי המיכל. אנשים הנזקקים לטיפולי שיניים יקרים, מופנים על ידי דני לרופאים המוכנים לתרום את שירותיהם כמעט בחינם. דני מנצח על הפרוייקט הענק הזה כמעט לגמרי לבד ובמו ידיו מציל נפשות.

מיה וגבי דיאנג'לו הגיעו עם הסבתא, מירי שפר התורמת לארגון 'שי"לי', לעזור באריזת המצרכים

לפניכם סיפוריהם של כמה מהאנשים המקבלים משי"לי חבילות מזון. הם הסכימו לשתף אותנו כדי שנוכל להבין איך מגיעים למצב בו אי אפשר להאכיל את הילדים. כדי להגן על המרואיינים, שונו כל השמות והפרטים המזהים.

"אני מכירה את דני לפחות 16 שנים. מישהי שעבדה באחד מבתי הספר של ילדי הפנתה אותי אליו", מספרת יפית, "אני אישה דתיה מאוד ויש לי חמישה ילדים. כשהם היו עוד קטנים התאלמנתי מבעלי ונשארתי ללא יכולת לפרנס אותם לבדי. אני עובדת, אולם רוב המשכורת שלי הלכה לתשלום שכר הדירה וממה שנותר בקושי הצלחתי לשלם הוצאות שוטפות. בהתחלה השתמשתי בכרטיס האשראי לקנות אוכל, אבל הוא התמלא מהר מאוד ולא יכולתי לקנות אוכל לילדים. לפעמים כשהייתי מגיעה אליו הוא היה נותן לי שוברים לקנות מוצרים שאין בחבילות המזון שחילק, דברים שהילדים אוהבים. כשהיו לי בעיות עם הטרנטה שלי שהיתה צריכה תיקון, גם אז הוא עזר לי. מדי פעם הוא היה נותן לילדים שוברים לקנות פיצה. את יודעת מה זה היה בשבילם? הם יכלו רק לחלום על פיצה".

ילדיה של יפית למדו תמיד במסגרת חינוך דתית, משהו שהיה חשוב לה מאוד. למזלה, בית הספר אליו שלחה אותם העניק לה מילגה כדי שתוכל לתת לילדים חינוך יהודי. "זה בית ספר שעוזר מאוד למשפחות במצוקה. יש תורמים נדיבים בקהילה המממנים את לימודיהם של ילדים שלא יכולים לאפשר לעצמם. הבעיה היא שבית הספר נמצא בעיר ואנחנו גרים בוואלי, אבל גם אז דני נחלץ לעזרתנו וכשלא היה לי כסף לדלק, הוא היה נותן לי".

יפית מסבירה שהאופציה לשוב לישראל לא היתה רלוונטית מבחינתה. ילדיה נולדו והתחנכו בארה"ב, ובארץ, היא אומרת, מצבה לא יהיה הרבה יותר טוב. "חלק מילדי כבר נישאו ועזבו את הבית. אני עדיין נעזרת בשי"לי, אבל לא כמו פעם כי אני לא צריכה חבילות מזון כה גדולות. לפעמים אני מגיעה מוקדם יותר ועוזרת באריזת החבילות".

עד היום הזה, אומרת יפית, איש למעט ילדיה אינו מודע לעזרה שקיבלה משי"לי. "לפעמים כשהייתי מגיעה לנקודת החלוקה, הייתי רואה אנשים כמוני שבאו לאסוף חבילות. הייתי אומרת שלום והולכת. כל אחד מאתנו מכבד את פרטיותו של השני, לאף אחד זה לא נוח. מגיעים אל דני אנשים מכל קצוות הוואלי, כך שאף אחד לא מכיר את השני וטוב שכך. דני מאוד מכבד את הפרטיות של אלה שמגיעים אליו, יש לו רגישות ולב מיוחד לאנשים במצבים קשים. העזרה שלו לא רק חומרית, אלא גם נפשית. את מרגישה שאיכפת לו ממך, שאת לא בודדה בעולם, ועל כך תמיד אהיה חייבת לו".

יובל הגיע ללוס אנג'לס עם אשתו וארבעת ילדיהם לפני ארבע שנים. בארץ מצבם הכלכלי היה בכי רע והם קיוו שמשהו ישתנה כאן, אבל המזל הרע עלה איתם למטוס. זמן קצר לאחר שהגיעו לעיר שמע יובל על ארגון שי"לי והגיע לנקודת החלוקה שם פגש את דני. "בהתחלה קיבלנו ממנו מוצרים בסיסיים, חלות לשבת, ממרח שוקולד, סוכר, קמח, פסטות, ובהמשך החבילות רק גדלו. בלעדיו לא היינו מסוגלים לתת לילדים שום דבר. כשעמדו לנתק לנו את החשמל, הוא עזר לי עם התשלום".

יובל ואשתו חיים בדוחק ובגלל שאין להם גרין קארד, הם אינם יכולים לפנות לשירותי הרווחה. כשאני שואלת אותו מדוע הם לא שבים לארץ, הוא עונה: "גם בארץ לא היו לנו חיים קלים, חשבנו שבארה"ב יהיה קל יותר, אבל התבדינו".

אנה, בשנות ה-40 לחייה, נעזרת בארגון שי"לי מאז 1997. לאחר גירושיה, היא מצאה עצמה לבד, מטופלת בשני ילדים קטנים ובבעל שסירב לשלם דמי מזונות. "תבעתי אותו, אבל כמו כל אישה שעברה את המסלול הזה, גיליתי בירוקרטיה וסחבת, ובינתיים הייתי צריכה לגדל את ילדי. חיינו מ-1,500 דולר לחודש שהרווחתי וזה הספיק בקושי לשכר הדירה. במשך כל השנים האלה דני עזר לי. אם לא הצלחתי לשלם את שכר הדירה בזמן, הוא דיבר עם בעל הדירה שיתן לי ארכה או שהשלים בעצמו את החוב. הוא נתן לי שוברי קניה לטרגט כדי אוכל לקנות בגדים לילדים. אין לי מושג איפה הייתי היום בלעדיו, הוא אפילו עזר לי לחתן את בתי, כי איך יכולתי להרשות לעצמי לממן חתונה?"

אנה היא אישה גאה, היא יכלה להתפטר מעבודתה ולחיות על קצבת הסעד, אולם סירבה בתוקף. "כל עוד אני יכולה לעבוד, אני עובדת. אני אמנם מרוויחה מעט מאוד, אבל לפחות מרוויחה ביושר. חבילות המזון השבועיות שקיבלנו מדני הספיקו לנו למשך כל השבוע. בזכותו יכולתנו לחגוג את השבת, את ראש השנה, פסח, חנוכה. זו לא היתה רק התמיכה הכספית, זו הידיעה שיש מישהו שאיכפת לו מאיתנו ושלא ישפוט אותי. החברים הכי קרובים שלי לא היו שם בשבילי כמו שדני היה. בלעדיו היינו ברחוב".

לפני 15 שנה קרה לאפרת אסון נורא כשששני ילדיה נפגעו קשה בתאונת דרכים. הנהג נמלט והותיר את הילדים בשנות העשרה המוקדמות לחייהם מדממים על הכביש. הם נאלצו לעבור ניתוחים מסובכים וטיפולים אינטנסיביים. אפרת עזבה את עבודתה והתמסרה כל כולה לשיקום ילדיה. בעלה, שלא הצליח להתמודד עם האסון הכבד, עזב את הבית.

בשלב הזה נכנס דני לתמונה. "מאז שקרה לי האסון, אני מקבלת מדי שבוע חבילות מזון מדני. לפעמים אני אומרת לו שלא אוכל להגיע כי אין לי כסף לדלק, והוא מיד נותן לי כסף רק כדי שאגיע לטרזנה ואאסוף ממנו ארגז אוכל. אני לא זכאית לתלושי מזון מהממשלה כי אני מקבלת הקצבה לטיפול בילדה חריגה (בתה של אפרת מרותקת לכיסא גלגלים וסובלת מבעיות בריאות קשות כתוצאה מהתאונה-.א.א). הייתי שבה בשמחה לארץ, אבל זה בלתי אפשרי. שני ילדי נולדו וגדלו בארה"ב, ומי אומר שיהיה לנו יותר קל שם?

"לא מזמן הייתי צריכה לעבור טיפול שיניים והרופא ביקש המון כסף. לאחר שדני התערב, הרופא הוריד את המחיר למחיר רצפה. דני הוא הכתף שלי לכל מה שאני צריכה. הוא פשוט מלאך. לאחר האסון שקרה לילדי ובעלי שעזב את הבית, נותרתי לבד, שבורה לגמרי, דני עזר לי לקום על הרגליים ולהמשיך לתפקד למען הילדים שלי".

"אף אחד לא שמח להודות שהוא נזקק לעזרה", אומר אלכס, "אני ואשתי חיינו טוב, היו לנו בית ופרנסה טובה. לפני כמה שנים, כשהגיע המיתון הקשה, איבדתי את מקום העבודה ובעקבות זה גם את הבית. לא האמנו שהגענו למצב הזה. כששמענו על דני וארגון שי"לי, התביישנו לבקש עזרה, אבל הרעב התגבר בסופו של דבר על הבושה. היינו צריכים להאכיל את הילדים, להסיע אותם לבית הספר, להמשיך לתפקד. לא היה לנו את הלוקסוס להגיד שזה לא מכבודנו לקבל עזרה. מהרגע שפנינו אליו, הוא נתן לנו להרגיש מאוד בנוח.

"במשך שלוש שנים קיבלנו מדני חבילות מזון כל שבוע והיום, כשאנחנו שוב על הרגליים, אני תורם לשי"לי כמה שאני יכול. זה נותן לי סיפוק אדיר. הניסיון הזה שינה אותי ואת אשתי מאוד. אנחנו לא לוקחים את מה שיש לנו כמובן מאליו, אנו מודים כל יום לאלוהים על מה שיש לנו ומלמדים את הבנות שלנו את היופי שבנתינה לזולת. פעם הייתי אנוכי וציני, התרכזתי בהנאות שלי, חלמתי לעשות הרבה כסף ולנקר לכולם את העיניים. מדדתי אנשים לפי ההצלחה החומרית שלהם בעולם. היום כל סולם הערכים שלי השתנה. אני מודד הצלחה לא לפי מה שיש לי בבנק, אלא לפי כמה מעשים טובים עשיתי באותו השבוע. אני עדיין רוצה לחיות טוב, אבל אני כבר לא במרדף אחרי הכסף. לפעמים אני מגיע בחגים עם הילדים לעזור באריזת חבילות ונזכר איך פעם הייתי בצד המקבל, ואני מרגיש מה-זה מאושר, לא רק בגלל שאני שוב עומד על הרגליים ומפרנס את המשפחה שלי, אלא בגלל שיש לי את הזכות לתת בחזרה לארגון החשוב הזה".

יש בלוס אנג'לס מספר ארגוני צדקה יהודיים, אבל שי"לי הוא הארגון הישראלי היחידי מסוגו. בעיר יושבים מספר רבנים שפותחים את דלתות ביתם פעם בשבוע. אחד מהם, רב קשיש ובעל עסקים המגלגלים מיליונים, מעסיק מדי יום רביעי כעשר טבחיות המבשלות ארוחה חמה למאות אנשים. בין 100-200 נשים וגברים מתייצבים במקום לזכות בארוחה חמה וכשרה. אחר כך הם מסתדרים בשתי שורות, האחת עבור הרב והשניה עבור הרבנית, מתנים את צרותיהם בפניהם ומקבלים תרומה כספית לפי גודל צרתם.

דני, לעומת אותו רב אמיד, חי בצניעות רבה וחרד מאוד לפרטיותו. הוא הסכים לאפשר לי לפרסם רק את שמו הפרטי לאחר שהתעקשתי שלא ניתן לכתוב על שי"לי מבלי להזכיר אותו בכלל. בחנוכה האחרון זכו מאות ילדים למתנת חג בזכות התרומות הנדיבות של חברי הקהילה. אחד מאותם תורמים סיפר לי: "אני מגיע עם הילדים שלי מדי חג לעזור באריזת החבילות. הילדים שלי גדלו אל תוך נוחות כלכלית וחשוב לי שהם ירתמו לעזרה ויבינו שלא לכולם יש כמו שלהם. זה התחיל בתור פרוייקט בר מצווה ונמשך. ככה מגדלים ילדים שיהפכו לאנשים תורמים ופעילים בקהילה".

למשלוח תרומות לעמותת שי"לי:

Shay-li

P.O box 571831

Tarzana, CA 91357