קרעתי את גבעתיים!

פאקינג לא ייאמן. יום ראשון, משהו כמו אחת עשרה וחצי בלילה, ובפנים לא יהיה לך מקום לעמוד גם אם ניחנת בגזרה של אצן קנייתי. אם אבא שלי היה עובר כאן עכשיו הוא בטח היה אומר "אפשר לחשוב שמחלקים שם זהב".

למקום קוראים "אוטו". מאוחר יותר אגלה שמדובר בעצם בעוד סניף של רשת ברים מצליחה בפריסה ארצית. זאת העצירה האחרונה שלנו בסיבוב הזה, אז אחוזי האלכוהול שרצים לי בוורידים עוזרים לי לא להתבאס מכמה שצפוף כאן. על הדרך הם גם משכיחים ממני את העובדה שכשאני שתיתי את הבירה הראשונה בחיי, רוב המבלים כאן עוד היו מהופנטים מהסיבוב של המובייל מעל המיטה שלהם.

אנחנו ארבעה. קמרלינג, שנולד בתל אביב אבל את העשור האחרון העביר בגבעתיים; רם גלבוע, גבעתיימי כל חייו; טלי גלבוע, שהצטרפה כי היא מודעת לשטויות שבעלה עושה לפעמים כשיש אלכוהול בסביבה; ואני, שגרתי בגבעתיים מגיל שלוש עד 30, ועכשיו בוהה עם לסת שמוטה בסצנת הברים המקומית.

שמישהו יעיר את ראש העיר

כן, סצנה. בדיוק כמו זאת שאתם מכירים מתל אביב. לפחות עד הקטע שפתאום ניגש אליך איזה אחד וממלמל משהו על צרות עם השכנים מלמעלה, אז אם אפשר שנהיה קצת יותר בשקט. אז אתה מקבל את הכאפה הגאוגרפית המתבקשת ונזכר שאתה בגבעתיים, העיר שגלבוע כתב עליה פעם שהוקמה ב-1922 על ידי קבוצת פועלים קשי יום שחיפשו מקום להתיישב בו ולהגיד "אוי".

"שנארוז לך את האדממה ונעלה אלי?"(אילן ספירא)

סיבוב ברים בגבעתיים. המילים האלה כשלעצמן לא מצחיקות אתכם? כנראה שמעולם לא דרכתם בעיר הקטנה שיושבת מהצד הלא נכון של איילון. אם שאר הערים שמקיפות את תל אביב נחשבות מנומנמות, אז גבעתיים היא שמיכת הפוך הכבדה של גוש דן. בואו נגיד ככה, אם על ניו יורק אומרים שהיא לא הולכת לישון אף פעם, אז על גבעתיים אומרים שהיא קיבלה מדליה מיוחדת מ"המועצה לישראל יפה". עד היום אני זוכר איך כולם היו בשוק מזה שהמשטרה תפסה את האופנובנק דווקא כאן, ועוד בין שתיים לארבע.

אבל זהו, שכבר כמה זמן יש איזה דיבור כזה על איך גבעתיים נהייתה צעירה ומגניבה. לפני כמה חודשים אפילו קראתי כתבה ב"כלכליסט" שעסקה בדיוק בזה. התושבים שרואיינו שם טענו שחלקים מסוימים של העיר מזכירים להם את רחוב שינקין בתל אביב של הניינטיז, לפני שהוא נהיה שלוחה של קניון הזהב. נזרקו שם לאוויר מילים כמו "סטייל", "וינטג'", "מתחם בילוי" ואפילו "היפסטרים", שלא נדע. למען ההגינות צריך לומר שהמתחם המדובר הוא בעצם ארבעה פאבים שכונתיים ברחוב כצנלסון, ברדיוס הליכה של דקה וחצי גג. למען הפרופורציה צריך לומר שעד לפני שנה ומשהו הם לא היו כאן, ובית העסק הכי מלהיב בסביבה היה הבורגר ראנץ'.

אנחנו מתחילים ב-Django. על הדלת כתוב שזה בר יין, אבל כולנו מזמינים בירות כי גם להשתכר בגבעתיים וגם מיין זה כבר קצת יותר מדי. שני חצאים של וויינשטפן מהחבית כבר מצאו את מקומם בתוך האני הפנימי שלי, ועדיין קשה לי לנער מעליי את התחושה המוזרה. ה-Django הזה, אתם מבינים, יושב פחות מ-10 מטרים מהבניין שגדלתי בו. עכשיו יש כאן שולחן של כוסיות שהזמינו למברוסקו, וכשאני הייתי ילד היתה כאן את החנות לכלי בית של מלינסקי. על המדרכה הזאת בדיוק קפאתי אינספור פעמים רק כי מישהו צעק "דג מלוח", ועכשיו אני בודק בתפריט אם יש מצב לאיזה מטיאס עם בצל ליד.

בתמונה: ברזייה בבית ספר יסודי במינכן(אילן ספירא)

גלבוע אומר שיש עוד הרבה לשתות הערב, אז כדאי שנתקדם. בעל הבית אומר שהוא הולך להביא חשבון וחוזר עם לגבולין דיסטילרס אדישן וכמה כוסות. אין ברירה, כנראה שנצטרך להתעכב פה קצת. קמרלינג מדפדף בטלפון ומראה לנו תמונה שהוא צילם בדרך לכאן: מרפסת עם כרזה ענקית שקוראת לבחור במתמודד לראשות העיר רן קוניק. אנחנו שבועיים אחרי הבחירות, קוניק כבר מזמן ראש העיר, אבל אתה לא יכול להוציא את גבעתיים מגבעתיים. זה כל-כך ברור שלא ירוצו כאן לבחירות אלא יעשו הליכה.

אני רואה אנשים חיים

הבעלים של המקום תמיד יושב בקצה הבר עם בקבוק קטן של סודה. החוק הזה קופץ לי לראש כשאנחנו נכנסים לחלק הפנימי של ה"בוגארט". פעם שימש החלל הזה את ספריית הווידאו המיתולוגית של גבעתיים, ואני מניח שזה גם מסביר את שמו של הבר (האמת, אם היו קוראים למקום על שם הקסטות שאני שכרתי שם בילדותי, זה בטח היה או טריניטי או במבינו. אבל לא משנה עכשיו). כדי לתת כבוד לבית העסק הקודם, אחד הקירות הוא בעצם יחידת מדפים עמוסה במאות אריזות של סרטים מסודרות בצפיפות, והתפריט עצמו ארוז בקופסת DVD.

משהו כמו עשרה מקומות על הבר יש בבוגארט הזה, ועוד כמה שולחנות קטנים ליד. בחוץ יש עוד איזה 15 שולחנות קטנים לרוחבה של המדרכה, ואף אחד מהם לא פנוי עכשיו. להזכירכם: יום ראשון, עשר בלילה. גבעתיים, כן?

חשוך מאוד כאן, אבל כשהעיניים מתרגלות הן מזהות במרכז הבר שני ברזים גדולים של Jem’s. אני מיד כותב לעצמי תזכורת באייפון, כי אחרת בטח אשכח. למה זה חשוב? גם כי גירסת החיטה של המבשלה הפתח תקוואית המצוינת היא משהו ששווה לחצות בשבילו את צומת גהה, וגם כי מבחינתי זה סימן שהבוגארטים התברכו בשק אשכים. הכי קל לפתוח פאב שכונתי שימזוג את החשודים הרגילים, קרלסברג-היינקן-גולדסטאר-טובורג. הרבה יותר קל מלשדל את השתיין הממוצע לדגום תוצרת של מבשלה ישראלית קטנה.

"טוב, צ'ייסר אחרון ודי, אני אוסף היום מהגן"(אילן ספירא)

בכלל, היצע הבירות כאן די עשיר. חוץ מהלאגרים המתבקשים יש כאן בלגיות מתוחכמות, אמריקאיות מצוינות ועוד כמה מקומיות לא רעות. אגב מקומיות, גם ההיצע האנושי כאן נאה מספיק להזכיר לך שאתה נשוי, אז רק להסתכל מותר. זאת אומרת, אהיה די מופתע אם יתברר שמישהו ממש יוצא לבר בגבעתיים כדי להכיר מישהי ואז לקחת אותה הביתה, ואז להתעורר לידה בבוקר, ואז להיכנס לסרט ענק כי היא חושבת שעכשיו אתם הולכים להיות זוג. אבל אם כן, אז בהחלט יש מצב שהוא ימצא כאן עם מה לעבוד.

גלבוע שם לב שהמלצריות מסתובבות עם מכשירי קשר ודורש לקבל הבהרה בדרכו האופיינית, הגובלת מהצד הלא נכון בהטרדה מינית. החייכנית שמביאה לנו את הבירות מעניקה לטלי מבט של השתתפות בצער ומסבירה שבלילות עמוסים במיוחד הם מפנים לקוחות ל"בוגארט Red" - הסניף השני שלהם, שנמצא מצידו השני של מעבר החצייה - והמכשיר קשר זה רק בשביל לוודא שגם שם לא מפוצץ מדי.

זה מצחיק. צעירי גבעתיים שרוצים לבלות היו נאספים בדיוק בחלק הזה של כצנלסון גם כשהייתי ילד, אלא שאז זה היה כי רק ברחוב הראשי של גבעתיים יכולת לעצור מונית שתיקח אותך לתל אביב. לגבי הדרך ההפוכה, אם מישהו מתל אביב כבר היה עושה אותה ונכנס וולנטרית לגבעתיים, זה בדרך כלל היה רק כדי לשמוע את עובד אוכל לו את הראש תוך כדי הכנת הסביח שהוא מגדיר כמנה הטובה ביקום. אם אותו אחד כבר היה מחליט לוותר על שמחת החיים וממש להשתקע בעיר, הוא היה נחשף עד מהרה גם לאטרקציה השנייה שלה: הארנונה הכי גבוהה בחצי הכדור המערבי.

אנחנו על המפא"י

זה המקום להבהיר משהו: גבעתיים אולי זולה יותר מתל אביב, אבל ממש לא בהרבה. וגם אם כן, אז הארנונה השערורייתית - והסכומים שמקלפים ממך כאן הירקנים, החנוונים ובעלי הגנים הפרטיים - מצמצמים עוד יותר את הפער. מצד שני, אם פחות או יותר באותו כסף אפשר לגור בשמונה מ"ר מעל סיטונאי בדים בפלורנטין או בדירה מותאמת לבני אנוש מעל טמבורייה בגבעתיים, אפשר להבין למה יותר ויותר חבר'ה החליטו לארוז את הערסל בניחוח כינים שלהם ולהגר לעיר בעלת שתי הגבעות. טוב שהיה מי שהבין את זה שהחבר'ה האלה גם צריכים שיהיה איפה לשתות.

"לחיים, אדוני השוטר"(אילן ספירא)

גם אנחנו צריכים, אז אנחנו עוברים את הכביש ומתיישבים סביב שולחן על המדרכה של הבוגארט Red. כצפוי, גם כאן האוכלוסייה מורכבת בעיקר מכמה זוגות ומכמה חבורות קטנות של גברים בלבד ונשים בלבד. הרוב נראים סטודנטים, או מקסימום קצת יותר מבוגרים ומועסקים. מאיזושהי סיבה לא ברורה, את כל השולחנות כאן מכסות מפות משובצות סטייל מסעדה איטלקית בניו יורק, אז לאות הזדהות אנחנו מזמינים כמה ברוקלין לאגר. תודו שזאת בחירה די מאופקת בהתחשב בעובדה שיש על כל הערב הזה החזר הוצאות מהעבודה.

ה-Red הוא הפאב היחיד בצד הזה של כצנלסון, אז מהמדרכה שלו אפשר לקבל תמונת רוחב של שאר הסצנה כאן: משהו כמו 100 מטר של מדרכה שעליה מפוזרים באקלקטיות כמה פאבים, חנות הפיצוחים המשגשגת של רוברט, סושייה גדולה ומפוצצת תמידית, כמה חנויות בגדים, פיצרייה, דוכן מפעל הפיס וחנות לכלי כתיבה. למעשה, עם ההתעוררות הבליינית של קטע הרחוב הזה, הדבר שבאמת חסר כאן עכשיו זה איזה כוך שמכין טוסט נקניק או סמבוסק או בורקס או חומוס או לפחות סנדוויץ' שאפשר לסגור איתו את הלילה ולהצטער על זה כל היום למחרת. אתם יודעים, משהו עתיר קלוריות עם הבטחה לצרבת וסיכוי סביר לחיבוק אסלה. אני מניח שגם זה יקרה בקרוב.

מצד שני מדובר בגבעתיים. אתה לא באמת יכול לדעת. הבעלים של ה-Django - או כפי שהוא שמור אצלי בטלפון, ליאור לגבולין - אומר שהפריחה האלכוהולית כאן קיבלה בזמנו את ברכתה של העירייה, אבל לך תדע אם למהפך בראשות העיר לא תהיה השפעה על הפרנסה. כבר עכשיו יש לא מעט תושבים שמתקשים לעכל את עשרות הצעירים שמסתובבים להם על המדרכה מתחת לבית אחרי שנגמרת מהדורת מבט, ולהתמודד עם התלונות והפרצופים החמוצים שלהם זאת לא המשימה הכי פשוטה בעולם.

אין מה לעשות. מיום הקמתה של העיר הזאת היו שליטיה אשכנזים נרגנים עם כרטיס חבר של מפא"י, והם לא בעניין של לוותר על ההגמוניה בעיר לטובת המהגרים מהאחות הגדולה. זה שמחירי השכירות במרכז תל אביב מזכירים את אלה שבמרכז פריז זה לא בעיה שלהם, ודיר באלק אם עוד פעם הם יראו אותך נשען להם על האוטו עם בירה ביד. שלא לדבר על לתפוס להם את הספסל.

קצרה הדרך הביתה

אנחנו סוגרים את הלילה איפה שהכתבה נפתחה: ב"אוטו", שנראה מבפנים כמו משהו שבשום אופן לא יכולה להיות לו גבעתיים בחוץ. קמרלינג אומר שהוא מרגיש בלונדון. ושתבינו, הכי קרוב לממלכה המאוחדת שיש כאן בדרך כלל זה התמונה של הביטלס בפלאפל התאומים.

בדרך הביתה אני מנסה לחשוב מה תהיה המסקנה העיקרית שלי בכתבה הזאת, ומבין שבעצם יש לי יותר מאחת. מצד אחד פגשתי בסיבוב הברים הזה המון חבר'ה שפשוט החליטו לוותר, ועוד פעמיים: בפעם הראשונה הם ויתרו על תל אביב בגלל יוקר המחיה, בגלל התחבורה הציבורית המבולבלת, בגלל חלק מהטיפוסים שהעיר הזאת מושכת.

בפעם השנייה הם ויתרו על האפשרות לצאת לבלות בה, כי למי יש כוח לחפש עכשיו חניה או לחכות שיתפנה שולחן או אפילו ללבוש משהו יותר מושקע מכפכפים וגופייה. מצד שני, זה בדיוק הקונספט שעליו נשענים כל הברים השכונתיים של תל אביב, ועכשיו אפשר ליהנות ממנו גם כשעוברים את איילון לכיוון מזרח. קיבינימט, מפתח הבר האחרון ועד הבית שלי הפרידו שמונה דקות של הליכה ברגל ובגילופין. זה כבר יתרון שכל השופוני של תל אביב לא ינצח לעולם.