"כשבתי היתה בת שש היא שבה מבית הספר יום אחד בוכה ועצובה. שאלתי אותה מה קרה והיא סיפרה לי שהילדים בכיתה הסתובבו כמו עיוורים, מקניטים אותה שאביה עיוור", מספר זוהר שרון, 60, כשהוא יושב במרפסת חדרו במלון בוורלי הילטון. "באותו הרגע גמלה בי ההחלטה שלעולם לא אתן לה סיבה להתבייש בי. אהיה הטוב ביותר בכל מה שאעשה, כך שהיא תהיה גאה".

החליט וקיים. זוהר, שאיבד את עיניו במהלך שירותו הצבאי בזמן שאיבטח את הכור הגרעיני בנחל שורק, הוא שחקן הגולף הטוב ביותר בעולם. הוא זכה בתואר כבר ארבע פעמים מאז לקח את האליפות במשחקים הפאראלימפיים ב-2003 כשהשתתף בפעם הראשונה כשחקן מקצועי. היום, שרון נחשב לסלבריטאי בארץ ומחוצה לה. הוא אורח פופולארי בתוכניות רדיו וטלוויזיה, ונצחונותיו על מגרש הגולף זוכים לסיקור קבוע בתקשורת הישראלית. ולכן, כששתי נשים מבוגרות עצרו אותו לאחרונה בזמן ביקורו בניו יורק וביקשו ממנו להצטלם איתן, הוא נענה בשמחה ורק לא הבין מדוע הן ביקשו ממנו לאחר מכן: 'אפשר לקבל גם את החתימה שלך, מר בלפונטה?'

"בהתחלה הוא היה הורס את הדשא". שרון והקאדי שמשון לוי

מי זה לעזאזל מר בלפונטה, חשב לעצמו שרון, אך בגלל שלא רצה לאכזב את הקשישות החביבות, העניק להן את חתימתו ונפרד מהן לשלום כשהן מחייכות מאוזן לאוזן. אוי, איזה סיפור יהיה להן עבור הילדים והנכדים. "לא היה לי מושג מי זה בלפונטה הזה, אבל אחר כך סיפרו לי שאני דומה לו", מחייך שרון.

אכן, יש דמיון מסויים בין שרון להארי בלפונטה. שרון התימני הוא כהה עור ויש לו חיוך תמידי על השפתיים המזכיר את זה של בלפונטה. שרון אמנם עיוור, אך קשה להבחין בכך. הוא מסתובב עם כלבתו הנאמנה, ונוס, לכל מקום ועם הקאדי שלו שמשון לוי (ועליו עוד בהמשך). אם תסתכלו מקרוב, תבחינו בצלקות המעטרות את פניו, זכר לחומר הכימי שהושלך על פניו כשנפצע. "אני לא יכול לספר לך מה בדיוק קרה מסיבות בטחוניות", הוא אומר ורומז שלא מדובר בתאונה אלא בפגיעה מכוונת.

החומצה שהושלכה על פניו, גרמה לו לאבד את מאור עיניו בהדרגה. בתחילה, הוא הפסיק לראות לחלוטין בעין הימנית, אך המשיך להילחם עם העין השניה במלחמת יום הכיפורים בחזית הדרום של אריאל שרון. זמן קצר לאחר פתיחת המלחמה, שם ספג עוד פגיעות שונות בגופו, הוא הרגיש שראייתו בעין השניה נעלמת אף היא. בגיל 28 כבר היה עיוור לחלוטין והשתחרר מהצבא.

נחוש לא להניח לנכותו לעצור בעדו, הוא החליט להלחם ולעשות כל מה שהוא אוהב לעשות, ובמקרה שלו - לצייר. "התחלתי לצייר עם מחט ואחר כך עברתי למכחול. ציור הפך לחיים שלי. היו לי תערוכות רבות, גם בישראל וגם בארה"ב, שאבתי המון סיפוק והנאה מכך", מספר שרון שמעולם לא ראה את ציוריו, אלא בעיני רוחו.

עם הציורים, הגיעו הנשים. נשים הרי נמשכות לאמנים ושרון, על אף עיוורונו, מעולם לא שידר מסכנות וחולשה. הוא מעיד על עצמו שנשים מעולם לא חסרו לו, אולי אף יותר לאחר התאונה מאשר לפניה. "זה לא יפה אולי להגיד, אבל אף פעם לא היתה לי בעיה למשוך נשים. הן באו אלי. אני לא בטוח אם בגלל הציור, אבל העובדה היא, שמעולם לא הייתי לבד. תמיד היתה לי חברה או אישה לה הייתי נשוי".

שלוש, אם לדייק. שרון היה נשוי שלוש פעמים והוא זוקף את גירושיו מאשתו השניה לקריירה הנוכחית שלו כשחקן גולף. "הלכתי לפגישה עם עורך דינה של אשתי לשעבר לגבי הסכם הגירושים. הייתי נשוי לה רק כמה חודשים, אז הנישואים האלו לא ממש נחשבים, אבל הגירושים דווקא כן. עורך הדין ואני הפכנו לחברים טובים. הוא שאל אותי אם שיחקתי פעם גולף, אמרתי לו שלא, למרות שכן שיחקתי סוגי ספורט אחרים. הוא לקח קופסת נעליים ויצר בה חור, לקח מקל גולף וכדור והראה לי איך משחקים. יותר מאוחר בבית התחלתי לשחק לבד. הנחתי כוס ריקה על הריצפה ולצידה מכשיר רדיו, כך שאוכל לדעת לאיזה כיוון לחבוט והתחלתי לשחק עד שלמדתי איך לחבוט בכדור אל תוך הכוס".

"היא הכירה לי את אשתי". שרון עם חברתו הטובה ביותר, ונוס

זמן קצר לאחר מכן, שרון לקח את המשחק שלו למגרש הגולף הירוק. לצורך העניין הוא היה צריך למצוא קאדי. קאדי הוא הכינוי הניתן למלווה של שחקני גולף בכלל ועיוורים בפרט. הם מכוונים אותם באיזה מרחק נמצא הכדור, כך שידעו איך לחבוט, חלש או חזק וכו'. בהתחלה הוא החליף מספר 'קאדיס'" והתקשה למצוא את האחד איתו יהיה לו קליק. הוא כמעט ויתר כליל על הגולף, עד שמצא את שמשון לוי שהפך לקאדי הנאמן שלו וחברו הטוב. "עם שמשון יש לי מערכת יחסים מיוחדת. אנחנו מבלים 16 שעות ביום ביחד. עשר מתוכן על מגרש הגולף. שנתיים אחרי שהתחלתי להתאמן איתו, לקחתי את האליפות הראשונה שלי בשנת 2002".

"לא, זה היה בשנת 2003", מתקן אותו שמשון המצטרף אלינו למרפסת.

"לשמשון יש את האופי של קאדי", ממשיך שרון בלי להתווכח, "לא כולם מסוגלים להיות קאדי. אתה צריך להיות במקום השני ולהניח לבן אדם אותו אתה מלווה להיות במקום הראשון. יש כאן המון ויתור על האגו שלך".

"בהתחלה, זוהר לא היה כל כך טוב בגולף", מגלה לי שמשון, "התאמנו בקיסריה, וזוהר היה הורס את הדשא מדי יום כי הוא ניסה לחבוט בכדור, אבל חבט בדשא במקום. זה היה משגע את הגננים. הייתי צריך ללכת מסביב ולחפש את הכדורים ולהחזיר אותם אליו. הצעתי לו שיחפש סוג ספורט אחר, אבל הוא סירב. היתה לו נחישות כמו שלא ראיתי אצל אף אחד אחר, ובסופו של דבר זה השתלם".

ביחד, השניים התחילו לנסוע בעולם, מתחרות גולף אחת לשניה. מאז הפעם הראשונה בה ניצח במשחקים הפאראלימפיים בסקוטלנד, הוא השתתף בתחרויות באוסטרליה, ארה"ב, קנדה ואנגליה. "אנחנו כמו זוג נשוי אבל בלי הסקס", מתלוצץ שרון, "בלעדיו, לא הייתי יכול לעשות את זה. היום, שמשון בעצמו הוא שחקן גולף מצוין".

השניים הגיעו ללוס אנג'לס לאחר שהשתתפו במשחקי גביע הריידר בקולומבוס, ג'ורג'יה. "אלו משחקי הליגה של הטובים ביותר. קבוצת הגולף של ארה"ב נגד נבחרת שחקנים מכל העולם, ואנחנו ניצחנו", מכריז שרון בגאווה. הוא נמצא בעיר במסגרת סדרת הרצאות ופגישות מטעם מרכז הנחיית הכלבים בישראל, הזקוק לתרומות על מנת להמשיך ולממן את פעילותו. ונוס, הכלבה הנאמנה והיפהפיה של שרון, תערובת של לברדור וגולדן רטריבר, אומנה במרכז ונמסרה לידיו האוהבות של שרון. מאז היא מלווה אותו לכל מקום והוא קורא לה חברתו הטובה ביותר. "היא תמיד שם בשבילי. כששמשון לא באזור, היא שם. היא באה אתי למגרש מדי יום. היא פשוט נהדרת", הוא אומר עליה בהערצה ומלטף את פרוותה הבוהקת.

מרכז הנחיה לכלבים נוסד בארץ בשנת 1991 בעזרתה האדיבה של משפחת לוונטל מפנסילבניה. מייקל ג'יי לוונטל, שהזמין את שרון ללוס אנג'לס. מספר לי: "המרכז שלנו מספק כלבי נחיה לעיוורים, אזרחים וחיילים שנפצעו במהלך שירותם. הכלבים לא רק עוזרים להם להגיע לכל מקום, הם משמשים כבני לוויה, חברים ומקרבים את העולם החיצוני אליהם. המקל מרחיק אותם מהעולם והכלבים מקרבים אותם אליו. אנשים ניגשים אליהם יותר, מלטפים את הכלבים, מדברים איתם. מקל העיוורים יוצר בדיוק את התגובה ההפוכה. הוא מרחיק אנשים מהם. הם עוברים לצידו השני של הרחוב כי הם לא רוצים להיתקל בהם".

ב-1986 קיבל אביו של לוונטל, נורמן, פניה מנח בראון, צנחן לשעבר בצה"ל שנהג לאמן כלבים עבור הצבא ועכשיו רצה להקים בית ספר לכלבי נחיה לעיוורים בישראל. מאחר ועד אז לא היה בית ספר שכזה בישראל, הוא החליט ללמוד בארה"ב ולהקים בית ספר בעצמו. "כשהוא הגיע לארה"ב, אף בית ספר לא הסכים לקבל אותו. הוא הכיר לבסוף את אבי שכל כך התרשם ממנו ומחזונו שהחליט לעזור".

נורמן לוונטל הצליח לאסוף מספיק כסף על מנת לסייע לבראון להירשם ללימודים באוהיו. לוונטל הבן מודה שמשפחתו אינה עשירה, אולם מאוד מקושרת ובזכות אותם קשרים הם הצליחו לגייס מספיק כספים על מנת לממן את פתיחת בית הספר בארץ והרצתו. עד היום, מרבית הכספים מגיעים מתרומות הנאספות בעולם ורק 8 אחוז מהמימון מגיע מממשלת ישראל.

"הצלחנו לחבר בין 486 כלבים ועיוורים, אזרחים וחיילים כאחד", אומר לוונטל, "העלות לאימונו של כל כלב נחיה מגיעה ל-40 אלף דולר שזה סך הסכום שהולך לשנתיים אימונים, מאמנים, המקום עצמו. כשהכלבים מוכנים כעבור שנתיים, אנו מזמינים את העיוורים אלינו למרכז לשלושה שבועות, במהלכם אנו עובדים עם הכלבים ובעליהם החדשים. ואחר כך אנחנו ממשיכים לעבוד איתם במקום מגוריהם עוד שבוע נוסף".

כשכלב נחיה מסיים את תפקידו בגיל עשר, הוא יכול להישאר בבית העיוור כחיית מחמד או לשוב למרכז הנחיה, שם מוצאים לו בית חם ואוהב. ונוס אחראית בין השאר לנישואים השלישיים שלו של שרון. כי אם מדברים על שבירת מחיצות בין עיוורים לרואים, אז סיפור ההיכרות של שרון ואשתו דפנה, הוא הדוגמא האולטימטיבית. "הכרתי את דפנה בזמן חופשה בים המלח. היא היתה מוקפת בגברים, אבל אני לא עשיתי את הצעד הראשון. היא ניגשה אלי ושאלה אם היא יכולה לקחת את הכלבה שלי לטיול. אמרתי לה, כן, בתנאי שתיקח גם אותי. יצאנו לטיול רגלי ארוך ממנו חזרנו למלון רק בשעה 1 לפנות בוקר. שבועיים מאוחר יותר היא אמרה לי שהיא רוצה להתחתן או שהיא תעזוב אותי. היא אמרה לי שברגע שראתה אותי, היא ידעה שזהו זה, אני אהיה בעלה".

השניים התחתנו ויש להם ילד מקסים בן חמש וחצי הלומד בחדר. "אשתי הפכה לדתיה במשך הזמן ואני מכבד את זה. למרות שאני לא חובש כיפה, אני מאוד מאמין באלוהים, שומר שבת ונמנע מלשחק גולף בשבתות".

הזוג מתגורר במושב אביאל ליד חדרה, לא הרחק משני ילדיו הבכורים מנישואיו הראשונים ושני נכדיו בני הארבע ושלוש. אין ספק שסיפורו של שרון מדהים ומעורר השראה, אבל הוא מודה שלמרות הגביעים, התארים והאליפויות, בסופו של יום הוא עדיין עיוור והחיים בחשיכה אינם קלים.

"חלק ממני מת כשהתעוורתי. להיות עיוור זה לא כמו, בואי נאמר, נכה בכיסא גלגלים. זו נכות שאינה עוזבת אותך לשניה ומאוד קל להיכנס לדיכאון ולהפוך לנטל על אחרים. אבל אני לוחם ואף פעם לא בורח משום דבר ולא פוחד משום דבר. אני לא חושב שאלוהים צריך לעזור לי, אבל אני צריך לעזור לאלוהים לעזור לי. והגולף עוזר לי המון. אני מרגיש הכי בחיים כשאני על המגרש. בשנה שעברה התעלפתי כמה פעמים במשחק האליפות, אבל בכל פעם שפכתי מים על ראשי והמשכתי לשחק ובסוף ניצחתי. אני לא מוותר אף פעם. כשאנשים שואלים אותי מה הסוד להצלחה שלי, אני אומר שאני לא נותן תירוצים. לאף אחד לא איכפת מדוע הפסדת, מדוע לא הצלחת להשיג משהו. התוצאות מדברות בעד עצמן. אם אתה נחוש בדעתך לעשות משהו, להשיג משהו, תעשה את זה בלי לתת תירוצים למה אתה לא יכול. זה נכון לגבי גולף וזה נכון לגבי כל דבר אחר בחיים".