"מקום טוב": פרק מספרו של אלי פנגס
"אני לבד מאחורי ההגה בפורד הדמיוני הזה, והחלונות פתוחים. ברקע, כינור שני להצלפות של הרוח, מערכת הסטריאו מנגנת שירים מתוך ערמה של מוזיקה שמפוזרת על המושב שלידי. מאחור זרוקים מזרן זוגי מרוט, גיטרה ישנה, כמה כיסאות ים מתקפלים יד שנייה וארגז מלא צבעים ומכחולים"
האם העיירה ביירון ביי, הנקודה המזרחית ביותר ביבשת האוסטרלית, יושבת על שדה של לבה ממוגנטת? כנראה שלא. בעצם מה כנראה, ברור שלא. אבל זה מה שאומרים, ואולי זה מסביר למה גבר אחד חוזר שוב ושוב לביירון ולמגדלור שלה. בפעם הראשונה הוא חייל משוחרר שלא יודע כלום מהחיים שלו, בפעם השנייה הוא בזוגיות יציבה מספיק בשביל לפחד מאיום חתונה ממשי, ובשלישית הוא כבר רבע לאבא. לאורך כל השנים האלה נותרת ביירון ביי בדיוק כשהיתה, אבל התחושה שלו מולה שונה לחלוטין בכל פעם. מה זה אומר עליה? מה זה אומר עליו? מה זה אומר על איך שגברים מתבגרים?
ב-2009 יצא העיתונאי ומדריך הרכיבה אלי פנגס למסע באוסטרליה עם סובארו אחת, שבמשך חמישה שבועות כוסתה בציורים של 41 נוודים מ-18 מדינות. "מקום טוב", ספר הביכורים שלו, נכתב בהשראת המסע ההוא.
פרק ראשון
במחסן, מתחת לארגז הכלים, בתוך חוצץ קרטון דהוי וקרוע, מצאתי ציור בן יותר מעשר שני. פורטרט משורטט בעט פיילוט שחור של רכב מסחרי גדול מתוצרת פורד, דגם אקונוליין משנות התשעים המאוחרות, הגירסה הארוכה. את הפח שלו מקשטים ציורים שציירתי בעפרונות צבעוניים, כאילו היה מכוסה בגרפיטי שריססו עשרים או שלושים אנשים נפרדים.
החזקתי את הנייר הרך והמהוה, עשרים על עשרים סנטימטר שכבר הספיקו להצהיב, ונזכרתי שבתוך הראש שלי אני יודע הכל על הוואן הזה. איפה הוא עומד, איך נראה הנוף סביבו, איזה צליל עולה ממנוע השמונה צילינדרים שלו, מה עובי ההגה ומה צבע הריפודים השחוקים, מה יש בתוכו ואפילו איך הוא מריח. ידעתי עליו הכל כי הוואן המצויר הזה הוא חלום ישן שלי. בחלום אני נוסע בפורד אקונוליין בדרך למפרץ ביירון, משייט בתוך נוף אוסטרלי טיפוסי עם עשב צהוב בגובה הברך עד האופק, איקליפטוסים לבני גזע ושמים בכחול כהה.
אני לבד מאחורי ההגה בפורד הדמיוני הזה, והחלונות פתוחים. ברקע, כינור שני להצלפות של הרוח, מערכת הסטריאו מנגנת שירים מתוך ערמה של מוזיקה שמפוזרת על המושב שלידי. מאחור זרוקים מזרן זוגי מרוט, גיטרה ישנה, כמה כיסאות ים מתקפלים יד שנייה וארגז מלא צבעים ומכחולים.
החלום הזה נולד בתוך אוטו אחר, פולקסווגן מזדקן ותכול. זה היה באוסטרליה, באלף תשע מאות תשעים ושמונה, רגע אחרי השירות הצבאי ורגע לפני שהתגנבתי אל תוך חיי הבוגרים במסווה של עוד כמעט־איש צעיר ועצלן. טסתי עם שני חברי ילדות מהמושב שנסחפתי אחריהם בהיעדר תוכנית טובה יותר, וביחד הקפנו את אוסטרליה בתוך פולקסווגן תכול שתכננתי לצייר עליו, אבל לא מצאתי את הזמן לעשות את זה בתוך הטירוף של הטיול הגדול שאחרי הצבא.
האוטו המצויר שמטייל באוסטרליה לא הרפה ממני כשחזרתי לישראל. החלטתי שאם אחזור אי פעם ליבשת הדרומית, אסתובב באוטו שיהיה רק שלי, שיהיה חדש וגדול יותר - גדול כמו פורד אקונוליין, הגירסה הארוכה - ושעל המכונה הלבנה והעצומה הזאת אני אצייר ויהי מה. את הפנטזיה שפכתי בעט פיילוט ובעפרונות צבעוניים על חתיכת נייר בגודל עשרים על עשרים סנטימטר, וכעבור יותר מעשור בהיתי בה בישיבה על הברכיים ליד ארגז הכלים במחסן.
כשציירתי את הציור הזה הייתי נווד מאושר שרק חזר הביתה וכבר הספיק להתחיל לפחד מהאפשרות שלעולם לא יצליח לצאת שוב לנדוד. חשבתי שמסחריות מצוירות של פורד הן חלומות שאפשר להגשים רק אם עוקרים את השורשים, עוזבים את הבית ואת החיים, ונעלמים לכמה חודשים שבסופם מחכה נחיתה קשה של התחלה מאפס. של בנייה מחדש. וכמה שרציתי להרגיש את הרוח בתוך הוואן הפתוח, לא הייתי מוכן להיקלע שוב לסוג הנסיבות שיביא אותי לשם. התוכנית מעולם לא יצאה אל הפועל, והחלום הסתפק בלהיות ציור.
הנחתי את המברגה בארגז ויצאתי מהמחסן. רציתי להראות את הציור ליעל, שעמדה וטיאטאה את שאריות השבבים ממרפסת העץ שבדיוק סיימנו לבנות בבית החדש אבל די ישן שלנו. עברנו אליו אחרי שש שנים של מגורים בקרוון שעמד בשטח של הוריי, ואחרי תשעה שבועות של שיפוצים וניקיונות. יעל החזיקה את הציור הישן כשהיד השנייה עוד על המטאטא, חיפשה משהו במבט שלי, ומצאה אותו. הרי כבר עזבתי אותה פעם למשך חודש שלם כדי לחזור לאוסטרליה.
עברו שבע שנים מאז שהכרתי את אוסטרליה ועד שחזרתי אליה. היה לי זמן, קצת כסף שחסכתי, ושק של געגועים שהחזיר אותי שוב לחצי הכדור הדרומי, שוב לבד. כבר הכרתי את יעל, והיא כבר הכירה אותי מספיק להבין שזה מקום שחייב להיות רק שלי, חוויה שיש בה חופש מוחלט ללכת או להישאר, לשבת בשמש או בצל, לאכול או לטייל.
למרות החלומות על פורד מצויר לא העזתי לקנות אוטו בפעם השנייה שהייתי באוסטרליה. זה ביקור קצרצר, אמרתי, ואין לי זמן. הקפדתי לטוס ישר למפרץ ביירון, וגם לטוס ממנו בחזרה. התוכנית הייתה לבלות כמה שפחות זמן בדרכים וכמה שיותר זמן במקום שבשבילו אני טס חצי עולם.
כשיעל סיימה לטאטא ואני סיימתי לאסוף את כלי העבודה, נכנסנו אל הסלון המואר באור האחר של אחר־צהריים פנוי ביום שישי. זאת הייתה התחלה חדשה בשבילנו. זמנים טובים, גל גבוה. בית ישן מתחת לעצים ותיקים, נקי ומרווח, על גבעה מיוערת אורנים במושב שבו גרים ההורים של יעל. טלוויזיה עם מסך שטוח, מטבח מעוצב, מקרר שקט, חלון בלגי ענקי שפונה אל מרפסת העץ המקורה והחוץ.
בערך ארבע מאות מטר מעל גובה פני הים מתנשאת הגבעה, וזה הספיק כדי שהעננים של הסתיו יגלחו את צמרות האורנים. הם זזו מהר, בגוש ענקי של סערה ראשונה שעמדה להוריד את היורה. הפרגולה מעל מרפסת העץ החדשה עמדה מוכנה, ולי לא הייתה שום בעיה עם זה שגוש העננים העצום כבר מבזיק. בשוליו הידהדה הרוח בין מיליארדי מחטים, והרעם התגלגל על כל הצירים כמו סלע ענקי שמתגלגל בתוך שיטפון בנחל חצצון. מערכת של סוף הסתיו, מאלה שמפציצות גשם בדיוק במקומות הנכונים כדי שמצוק ההעתקים יתחיל להקיא זרימה אל ים המוות.
החורף בישראל הוא כמו חבר אהוב שתמיד עוזב מהר מדי, ולעולם אין לדעת אם ישוב. בין ביקור לביקור שלו עומד הכול מלכת, מתייבש, מחכה ברוח המזרחית, נצרב בשרב, נמתח עד סף השרידות שלו. סף השפיות. והביקורים קצרים. בכל שנה הם נראים לי קצרים יותר.
הכול נראה לי קצר יותר, גם ההמתנות בין החורפים. הגעתי כנראה לגיל שבו הזמן מתחיל לטוס, מאיץ הרבה יותר מהר מהאופנוע שלי שנשען על הקיר בחוץ, מאובק כולו ומצופה חרקים מעוכים. בטיסה נמוכה על שביל מהודק מגשם ראשון, בין העצים, האגזוז הפתוח שלו משחרר באסים עמומים שלתוכם נמרחות האוושות הארוכות של פרפורים על חצץ רטוב, משובצות בצלצולים מאבנים מזדמנות שעפות אל מגן גחון ענקי של אופנוע זקן שאין לו שום עניין להתחרות עם הזמן.
זה היה סוף הסתיו של שנת אלפיים ושמונה, ואני הייתי בן שלושים ושתיים.
טיפות ראשונות של גשם ראשון התרסקו על האדמה הסדוקה של הקיץ שעבר, ולרגע אפילו הצליחו להעלות אבק לפני שהכול הפך לבוץ. זה מראה של פעם בעונה, ויעל ואני צפינו בו דרך הוויטרינה שבנה לנו אבא שלה. גם יעל שרדה את הקיץ בצימאון, והעיניים שלה עלו מהספר שקראה אל הגשם. מעל אוושת המטר שהיכה את גג הפלסטיק של הפרגולה היה אפשר לשמוע צלילי זמירות לשבת ממערכת הכריזה של היישוב הדתי שעל הרכס ממול. הספקנו ללמוד שהצפירה המבשרת על כניסת השבת תקטע עוד מעט את נועם השיר "מלאכי השלום", ואז יחזור השקט.
הציור נשאר על השולחן בסלון. היורה דעך לטפטוף, והניחוח שלו נמהל בריח הנסורת והלכּה הטרייה של מרפסת העץ. הפורד הצבעוני שעל הנייר נראה אחרת בתוך השקט הזה. כבר לא סמל לחופש מוחלט שיכול לצמוח רק מתוך הריסות של כל מה שיש לי, אלא סתם ואן מצויר. וככה, אחת עשרה שנים אחרי הפעם הראשונה שלי באוסטרליה, נרקמה התוכנית לשוב אליה בפעם השלישית. חסכתי כסף כל החורף, פיניתי חמישה שבועות בסוף הקיץ שאחריו, נישקתי את יעל וטסתי.
"מקום טוב", מאת אלי פנגס. הוצאת ידיעות ספרים ובלייזר. 204 עמ'.
לפנייה לכתב/ת 
