ביום שני בבוקר התעוררה הקהילה הישראלית בלוס אנג'לס לידיעה על מותו של מנחם זילברמן, ונדמה כי היא הכל פסק מלכת לפחות ליום אחד. עמוד הפייסבוק של זילברמן הוצף בהודעות פרידה מאחד מעמודי התווך של ישראל הקטנה בעיר. השחקן, הקומיקאי ובשנים האחרונות מדריך התיירים הפופולארי, הלך לעולמו בגיל 67 לאחר שלקה בליבו.

"הוא מאוד אהב את החיים שלו בשנים האחרונות", מספר יאיר גבריאלי, בן דודו של זילברמן המתגורר אף הוא בלוס אנג'לס, "בשנים הראשונות בעיר הוא ערך את המקומון של ידיעות אחרונות כאן והיה לו תיאטרון ישראלי, אבל העבודה כמדריך תיירים עשתה אותו מאוד שמח. הוא אהב אנשים יותר מכל דבר אחר בעולם, והאינטרקציה איתם עשתה לו רק טוב".

היה בו כעס על כך שנאלץ לעזוב את ישראל כי התקשה למצוא תפקידים?

"גם אם היה, מנחם לא היה איש ששומר מרירות. הוא היה מלא אופטימיות. לי ברור שלא נתנו לו בארץ מספיק קרדיט על הדברים שהוא עשה, אבל הוא השאיר את זה מאחור. הא תמיד העדיף לזכור איך בימים של 'חדוה ושלומיק' אנשים היו עוצרים אותו ברחוב ומבקשים ממנו שלא יעזוב את הקיבוץ. בשנה שעברה הוא נסע לבקר בארץ, הרעיפו עליו שם כל כך הרבה אהבה, שהוא חזר ממש מאושר. הוא הרגיש שזו היתה סגירת מעגל".

עם בנו דין

לא רבים ידעו שזילברמן עבר לפני כחודש ניתוח בבטן ממנו לא התאושש. "הוא לא רצה שירחמו עליו", מספר חברו הקרוב, אמיר סימיונוב, ממסעדת 'הבית', "רק אני ובנו, דין, ידענו על הניתוח. הוא לא אהב לדבר על זה. חגגנו את כל החגים ביחד, הוא היה אצלי בן בית. רק לפני שלושה חודשים, ביום ההולדת שלי, הוא עשה לי הפתעה ולקח אותי ואת המשפחה למסעדה איטלקית שאהב בדאון טאון".

ביום שני פתח סימיונוב את המסעדה שלו כמו בכל בוקר, אבל בלב כבד. "היינו יושבים ביחד כאן ובבית הקפה בפיקו, נפגשים כל שבוע. בימים האחרונים לא דיברנו בטלפון כי הוא היה חלש, אז התכתבנו בטקסטים. בראש השנה האזרחית כתבתי לו: 'איך אתה מרגיש?', והוא ענה: 'לאט לאט'. אמרתי לו שאני מתגעגע אליו והוא ענה: 'גם אני מתגעגע. קצת מקוררים אבל יהיה בסדר'. התכתובת האחרונה היתה לפני מספר ימים ממש. אדם גרינברג, צלם הקולנוע, היה אצלי. מנחם הכיר אותו, אז כתבתי לו שאדם כאן והוא ביקש שאמסור לו ד"ש. וזו היתה הפעם האחרונה שתיקשרתי איתו. אני לא מאמין שהוא איננו".

עם חברי הפרלמנט

זילברמן הגיע ללוס אנג'לס לפני כ-13 שנה לאחר שקריירת המשחק שלו בישראל עמדה במקום תקופה ארוכה. הוא השתתף בכמה סרטים ידועים כמו 'גבעת חלפון אינה עונה', 'שלאגר' ובסרטי המתיחות של יהודה ברקן ויגאל שילון, היה ממקימי להקת 'כוורת' והשתתף בכתיבת 'סיפורי פוגי', אבל הוא בעיקר ייזכר מהסדרה המיתולוגית 'חדווה ושלומיק' מתחילת שנות ה-70'.

בראיון שנתן ב-2011 ל-Ynet, הודה זילברמן שתפקידו כשלומיק פגע לו בקריירה כי אנשים זיהו אותו מדי עם התפקיד, אבל למרות שקריירת המשחק והבידור שלו נקטעה, הוא מאוד אהב את הקריירה החדשה שאימץ בלוס אנג'לס - מדריך תיירים. גם אחרי עשרות נסיעות לסן פרנסיסקו, לאס וגאס וסן דייגו ובחזרה הביתה ללוס אנג'לס, מעולם לא נמאס לו. "אני תמיד פוגש אנשים חדשים ומעניינים וזו בכל פעם חוויה חדשה להראות להם את כל המקומות שאני אוהב", סיפר לי פעם. "מנחם מאוד אהב את אמריקה", אומר סימיונוב, "אהב את החיים כאן, אהב את הטיולים. לא היתה לו מילה רעה להגיד על אף אחד. הוא היה אחרון הנפילים".

עם חברתו שוש טיילור

מדי יום שישי, יכולתם לפגוש אותו בארת' קפה שעל שדרות מלרוז, עם חברי ה'פרלמנט': קבוצה של ישראלים שהמשיכו את המסורת מהבית של ישיבה ביום שישי בבית קפה ודיסקוס עניינים פוליטיים ושברומו של עולם. מיכה קינן היה אחד החברים שלו שם: "תפסנו ספסל, ישבנו וליהגנו. היו איתנו גם אהרלה' איפל וראובן בר יותם, לפני שחזרו לארץ. הוא היה שנון, מצחיק, מאוד אהב את העבודה שלו, אהב לספר בדיחות לנוסעים. זו לא היתה עבודה קלה, אבל הוא באמת אהב אותה. לפני חמש-שש שנים הוא הלך לחווה בצפון וחי שם על חסה. הוא רזה מאוד, אבל אחר כך שמן בחזרה. דיברתי איתו על ערב סטנד אפ במסגרת מועדון שלישי ישראלי והוא לגמרי היה בעניין".

החברה' בפרלמנט היו רגילים לראות אותו עם כובע ומגפי הבוקרים, סימן ההיכר שלו מאז עבר לעיר, יושב על כוס תה ומצחיק אותם. בשבועות האחרונים, הוא כבר לא הגיע לשם. החברים ידעו שהוא סובל מסכרת ולחץ דם, אבל זילברמן לא אהב להתלונן. "כל פעם שהייתי אומרת לו משהו שהיה קצת שלילי או עצוב, הוא היה אומר לי: 'תעזבי אותך מהשטויות, השמש זורחת, הציפורים מצייצות'", מספרת חברתו הקרובה שוש טיילור. "קבענו להיפגש בוויקאנד הקרוב, אני לא מאמינה שזה לא יקרה".

עם אביו גרשון זויקלסקי

טיילור וזילברמן הכירו אצל ארנון הדר לפני כעשרים שנה. הדר היה אז עורך 'ידיעות אמריקה' ובין השניים נרקמה ידידות אמיצה שנמשכה שנים רבות. כשזילברמן חיתן את בנו, דין, המתגורר בסן פרנסיסקו, תרמה טיילור את שירות הלימוזינה שהפעילה אז והצטרפה לנסיעה ללאס וגאס, שם היתה החתונה. "לא אשכח אף פעם את הנסיעה הזאת. הוא היה האיש שהכי הצחיק אותי". כשזילברמן התחיל לכתוב בעצמו ל'ידיעות אמריקה' וערך את מוסף לוס אנג'לס ולטיילור היה טור קבוע, התחילו השניים להיפגש במסעדה הלבנונית 'זהל'. "העניקו לנו שם יחס מלכים. לפני מספר ימים ביקרתי במסעדה הזו שוב, כי הייתי באיזור. רק נכנסתי ובעל המקום צועק אלי: 'איפה מנחם?'. אמרתי לו: 'מנחם בטיול, נבוא ביחד בהזדמנות הקרובה'. עשיתי למנחם טקסט וכתבתי לו ששואלים עליו. הוא רק ענה לי: I love you Shoshi’'. זהו הטקסט האחרון שקיבלתי ממנו, לא הספקתי לענות לו, אבל גם אני מאוד אהבתי אותו".

הוריו של זילברמן התגוררו אף הם בסן פרנסיסקו ובכל פעם שזילברמן היה מגיע לעיר עם קבוצת המטיילים שלו, הוא היה הולך לבקר אותם. אביו – למעשה אביו החורג שהיה קשור אליו מאוד - נפטר בסוף נובמבר, בסמוך למותו של אריק איינשטיין שהיה גם בן דודו. "תמיד רציתי להיות כמו אבא שלי, גרשון זויקלסקי. ועכשיו שהלך מאיתנו אני מאחל לעצמי גם להסתלק כמוהו. בשיבה טובה, מוקף באשתו, בילדיו, בנכדיו ובניניו", כתב זילברמן בעמוד הפייסבוק שלו.

זילברמן אהב אוכל טוב, אולם בגלל בעיות הסכרת ולחץ הדם, אימץ לעצמו אורח חיים חדש. "היתה תקופה שהוא הפך לטבעוני", מספרת ידידתו, השחקנית שירלי ברנר, "הזמנתי אותו אלי פעם לארוחת ערב והוא לא הרשה לי לשים שום דבר בסלט: אסור לי את זה ואת זה. זה נורא הצחיק אותי, כי זה היה מישהו שהיה מאוד בתוך החוויה הגסטרונומית ופתאום הוא שומר כל כך".

עם חברו אמיר

ברנר הכירה את זילברמן כשעבדה בתכנית רדיו בישראל. "היינו נפגשים פעם בשבוע באולפן וזה העצים את הידידות בינינו. אחר כך חזרתי ללוס אנג'לס והוא גם עבר לכאן והידידות נשמרה. הוא תמיד מאוד פירגן לי. הוא היה לוקח תיירים לראות בתים של סלבריטאים ותמיד כשהיה עובר ליד הבית שלי אמר להם: 'וכאן גרה אחת משלנו, שירלי ברנר'".

אמה של ברנר, סמדר, הכירה את זילברמן עוד בארץ והקשר חודש כאן במסגרת התיאטרון הישראלי שפעל בעיר עד לפני כעשר שנים. "הוא היה אלוף על הבמה. וירטואוז אמיתי, מצחיק מהרגע שפתח את הפה. מאוד מוכשר ואינטליגנטי. מבחינתי, מנחם זילברמן היה ונשאר אמן, גם כשלא שיחק כבר".

גיטה זלצר, שביימה את זילברמן בתיאטרון הישראלי, נשארה חברה קרובה שלו גם לאחר שהתיאטרון התפרק. היא מודה שלמרות שזילברמן מאוד אהב את העבודה שלו כמדריך טיולים, הוא תמיד התגעגע לבמה והעציב אותו שהטלפון הפסיק לצלצל עם הצעות לתפקידים. "הוא היה חיית במה בראש ובראשונה. עבדנו על שתי הצגות ביחד. באחת מהן הוא גילם את מר גרין, תפקיד של זקן נרגן, מה שמאוד התאים לו. לפני חודש יצאנו לדינר והוא אמר לי: 'בואי נעשה שוב משהו ביחד. מאוד חסר לו כל הקטע הזה של המשחק'. לא ידעתי שהוא חולה, הוא לא נראה לי פחות בריא ממקודם. הוא נראה בסדר. הוא אמנם היה צמחוני ושמר על מה שאכל, אבל בכל זאת השמין כי לא עשה פעילות ספורטיבית בכלל".

זלצר זוכרת את חברה הטוב כאיש נעים הליכות ועדין נפש, שונה מאוד מהתדמית שיצר לעצמו בארץ. "הוא מאוד השתנה מאז הגיע ללוס אנג'לס. הוא הפך פה למלאך, אדם מקסים. הוא אמר לי פעם: 'אני יודע שבארץ הרסתי לעצמי את הקריירה עם ההתנהגות שלי'. פה הוא היה אדם מאוד שונה, אדם שאהב את האינטרקציה עם האנשים ואהב את העבודה שלו".

עידו עזרא, מפיק ובעל תוכנית רדיו מקומית, הכיר את זילברמן עוד כשהיה תלמיד במגמת תיאטרון בארץ. "הייתי מגיע אליהם הרבה לבית בתקופה בה היה עדיין נשוי לדורית. כשעברנו ללוס אנג'לס חודש הקשר בינינו. עבדנו הרבה ביחד. כשהפקתי את 'חי בלה לה לנד' או את התכנית של עדי אשכנזי, הוא הופיע כמדריך טיולים. יצא לנו לשבת שעות ארוכות ביחד והוא גולל את סיפור חייו. הוא היה בן אדם מרתק. אני בהלם מוחלט מהמוות שלו. רק לפני יומיים התקשרתי אליו והוא ענה לטלפון. הוא נשמע לי לא טוב כל כך וגם אני הייתי חולה ועל אנטיביוטיקה, אז שאלתי אותו אם הוא חולה. הוא ענה לי מופתע: 'מי סיפר לך שאני חולה'. אמרתי לו: 'אתה נשמע כמוני, קצת חלש. סיפרתי לו שההורים של אשתי שהגיעו לעיר לכבוד החתונה שלנו, רוצים לארגן טיול ואני רוצה המלצות. הוא אמר: 'אתקשר אליך לאחר שאתאושש קצת'. וזהו, זאת היתה השיחה האחרונה שלנו ביחד".

מאיר פניגשטיין, מנכ"ל פסטיבל הסרטים הישראלי וחבר ותיק של זילברמן, מספר: "הכרתי את מנחם בלהקת הנח"ל בשנת 1969. הוא עמד על הבמה עם חברי הלהקה והם שרו את קרנבל בנח"ל ואת שלווה ושמלה אדומה. מירי אלוני היתה חברה אז בלהקה. דני סנדרסון הצטרף אחר כך וגם אלון אוליארצ'יק, גידי ואפרים. הוא היה תמיד שנון ומצחיק, היה כיף להיות איתו".

כשפניגשטיין ערך הקרנה של הסרט 'גבעת חלפון אינה עונה' במסגרת פסטיבל הסרטים בחודש מאי האחרון, הוא הזמין את זילברמן שהופיע אף הוא בסרט. פניגשטיין חזר בינתיים לארץ, אבל בביקורו האחרון בעיר הוא יצר קשר עם זילברמן: "נפגשנו במסעדה תאילנדית בסנטה מוניקה והיה נורא כיף. דיברנו על הנסיעות שלו, העלינו זכרונות מלהקת הנח"ל. מנחם תמיד אהב לנהוג. בלהקה היה לנו נהג בשם שמוליק. יום אחד נסענו במדבר סיני להופעה ומנחם אומר לשמוליק: 'תן לי לנהוג'. שמוליק לא הסכים 'אין לך רשיון'. הם המשיכו להתווכח ובסוף מנחם פשוט כיבה את המנוע, פתח את הדלת וזרק את המפתח לחול. עכשיו לך תמצא אותו. מה עשינו? ירדנו מהאוטובוס והתחלנו לחפש בחול".

זילברמן אולי לא הצליח לנהוג אז באוטובוס, אבל הוא חרש את קליפורניה לאורכה ורוחבה. ישראלים רבים שהגיעו לעיר, בהם מוכרים כמו עדי אשכנזי ועמוס אטינגר, שכרו את שירותיו כמדריך הטיולים האישי שלהם. הנוסעים שלו קיבלו מדריך טיולים ומופע בידורי במחיר אחד, והידע ההיסטורי והגיאוגרפי שלו את קליפורניה הדהים בכל פעם מחדש.

"מנחם חשב שזו העיר הכי טובה בעולם", אומר גבריאלי, "הוא הרגיש הכי בבית כאן. יש לו פה שתי נכדות והן היו כל החיים שלו בשנים האחרונות. הקהילה הישראלית בלוס אנג'לס איבדה חלק גדול מהלב שלה". זילברמן הותיר אחריו מאות מעריצים בכל מקום אליו הגיע עם כובע הבוקרים, המגפיים והזקנקן. קאובוי ישראלי רכוב על טויוטה. יהי זכרו ברוך.