הכפפה והמגבת

1. דיונה

אני מגיע לרובע י' באשדוד, הנקודה הדרומית ביותר ברוסיה, המקום המנומס ביותר בעיר. בחור משמעותי בחליפת טרנינג אדומה פתוחה וגופייה לבנה מבצבצת יושב על גדר אבנים ומשחק שחמט עם אדם מבוגר בכובע קסקט, לוח העץ מונח לצידם עם חפיסת סיגריות. הבתים הלבנים המרובעים מסביב והמדרכות האדומות שמשתלבות ביניהם, מכאן ועד רובע י"ג, הוצבו במהלך שנות ה-90 ביחד עם 20 ומשהו אלף עולי מדינות חבר העמים ההולך ומסתכסך. במתנ"ס "דיונה" ברובע, שנראה כמו כל מתנ"ס אחר ובדיוק כמו שאתם חושבים, מתקיימת תחרות אשדוד הפתוחה באיגרוף חובבני, שמטרתה להקנות לספורטאים המקומיים ניסיון.

המתחרים וקומץ בני משפחה וחברים שבאו לראות אותם בערב שבת יושבים על ספסלי עץ של שיעור התעמלות, ועל הרצפה, בין לבין, מסתובבים לצד הזירה כשבתוכה נערכים הקרבות. אני כאן כדי לראות את אנטון סיפקו בן ה-16, אלוף ישראל לקאדטים עד 66 ק"ג. הוא המועמד הכי ברור להיות נציג האיגרוף של המדינה הציונית הלוחמת באולימפיאדה לאחר 20 שנות היעדרות. פגשתי אותו לראשונה כשהתאמנתי בקבוצת הפנסיונרים של המאמן שלו, אמיל אדינגוייב, כשאנטון היה בן 14 ואני הייתי חוטף ממנו מכות.

מקום מתפנה בפינה של הספסל הצמוד לזירה, ואני מתיישב בין מתבגר לועס מסטיק בחולצה שכתוב עליה "קווקז" לבחור במכנסיים אדומים עם כיתוב גדול באותיות קיריליות. תיק עם דגל מולדובה וכפפות שק בצבעי אוקראינה מונחים בינינו לבין הזירה. שני דגלי ישראל מתנוססים מהתקרה הגבוהה עד מרחק מטר מהרצפה, אחד מהם בכל צד של האולם הקטן. מאמנים צועקים על החניכים שלהם באזורי החימום. אני לא מבין מילה.

"זה מכיתן. אתה יכול להספיק. המבצע נמשך עוד יומיים"(גדי קבלו)

תורם של צמד ילדים בני תשע. אחד מהם מקפץ באופן חמוד לחלוטין, אשתי הייתה טוענת. השני נטוע בקרקע וצועד הלאה בצעדים בטוחים וכבדים בהרבה ממשקלו (זה נראה כמו עד 36 קילו, למרות שמשקלים עלולים להטעות אותך). הפעמון מצלצל. בפינה של המקפץ אומר המאמן: "הוא רק עושה לך הטעיה ואתה מסתובב אליו עם הגב, זהו".

גם אנטון עבר את מבחן הנחישות הראשון שלו בזירה בגיל דומה לזה של המקפץ החמוד, והחליט שהוא מסתובב בחזרה וממשיך קדימה. עד גיל 16 הוא זכה באליפות ישראל שש פעמים, ובעצם בכל פעם שהגיע לתחרות פרט להזדמנות אחת שבה הפסיד את הגמר בנקודות. בשלוש השנים האחרונות הוא הוסיף לניסיון הארצי שלו גם מאזן בינלאומי: מקום שני ופעמיים שלישי בתחרויות דירוג רמה א' שנערכו בנאדים, צפון רוסיה, מקום שלפי התמונה שלו בוויקיפדיה נראה כמו עיר בצפון רוסיה.

אני לא גזען מקצועי, אבל רוב הקהל ב"דיונה" נראה לי במקור מאזור הקווקז. המיעוט בעל חזות רוסית, וגם אני פה. מראה יכול להטעות. מישהו מתחיל לדבר איתי בניב דגסטני. אנטון בלונדיני, אבל הוא הגיע לארץ מהעיר סטבורופול שנמצאת במורדות הרי הקווקז. לא שמישהו מדבר איתו יותר מדי על המוצא שלו. אמיל אומר שאחרי כמה שנים באיגרוף, כולם רוצים להיות חברים שלך.

בגיל תשע עזב אנטון את השלג של דרום רוסיה ונחת באילת, שם נתקל לראשונה בחייו בחול. תוך יומיים ישבו הוא ואבא שלו במשרד העלייה, מחפשים פעילות ספורטיבית בשבילו. חצי שנה אחר כך הוא אלוף ישראל באיגרוף לילדים. אני בגיל תשע גרתי בגבעתיים וזכיתי במקום השני באליפות הכיתה שלי בנשיאת ביצה על כפית בפה.

2. דגל

את אריק דרוקמן, יו"ר מכבי ישראל באיגרוף, קשה לפספס גם כשהוא יושב קרוב לקיר ומאחורי שולחן בית ספר. עם שני מטר לגובה ורוחב שלא חש נחיתות, חניך שיחלוף על פניו בדרכו מצד אחד של האולם לצד השני יקבל מילה טובה כמו "נודניק, אני לא המאמן שלך, אתה מפריע לי לעבוד". עכשיו מכריז דרוקמן על פתיחת התחרות ומציין את שמות השופטים. אחד מהם הוא אמיל, שנמצא בתוך הזירה בחולצה לבנה שסמל איגוד האיגרוף העולמי החובבני מוצמד לדש שלה בסיכת ביטחון. הוא ושאר המאמנים-שופטים יורדים מהזירה, והמתאגרפים עושים את דרכם פנימה. זאת מסורת בעולם האיגרוף, סימן של כבוד לאירוע.

"איזה נודניק המציל הזה. כבר זזתי דרומה"(גדי קבלו)

כמה עשרות ילדים ונערים, ואולי שניים או שלושה מעל גיל 20, צועדים בסך מול צופים אחדים ומטפסים מבעד לחבלים כשמכריזים את שם המועדון שלהם: אופקים, עפולה, אשדוד, לוד, ירושלים, בת ים, תל אביב, באר שבע, נשר, נהריה. אני לא רואה את אנטון ביניהם. לשירת התקווה אני נעמד, והנה הוא מעבר לזירה לצד הדגל הלאומי, מושך אותו למעלה על הגלגלת במיומנות ופורש אותו בחזרה בהדרגה עם נגינת ההמנון. בתחרויות קטנות כאלה המאמנים הם גם שופטים בקרבות אחרים והמתחרים הם גם צוות הקמה.

אנטון כבר לבוש בבגדי קרב: מגן ראש אדום, גופייה ונעלי איגרוף גבוהות שהוא לווה ממועדון אחר ומחזיר בסיום כל תחרות. בשנה שחלפה מאז שראיתי אותו בפעם האחרונה הוא תפס גוף של אתלט. הכתפיים התמלאו, והוורידים והשרירים נראים בבירור דרך העור החיוור. מהבחינה הזאת, ההימור המושכל שלקח אמיל על חניך צנום בן 13 שהגיע ממועדון מכבי תל אביב, התברר כמוצלח ביותר.

אמיל הוא מאמן תחרותי שמעביר את הקריירה בהמתנה פעילה לעילוי האחד הזה שהוא יוכל להביא לאולימפיאדה, וכשהוא מאתר חומר גלם מתאים הוא הופך למטרה שלו בחיים. אמיל גם מחזיק קבוצה של חובבים בשביל להרוויח מעט כסף שיוכל להוציא על אותו עילוי. בשנתיים וחצי האחרונות אנטון הוא תכלית הכל. לפניו היה אולג.

השאיפות של אנטון ואמיל, ויחד איתן מצב הרוח שלהם, ספגו מכה על הסנטר בספטמבר השנה. אנטון יצא לאליפות העולם לקאדטים באוקראינה עם שישה מתאגרפים ישראלים נוספים והמאמנים שלהם. אמיל, שהוצא נגדו צו איסור יציאה מהארץ בעקבות חובות שצבר כשליווה את אולג לתחרויות, נשאר בישראל וצפה בקרבות באינטרנט. הבת שלו הראתה לו איך.

"אל תפחד. קניתי לך את המשחה בטעם תות"(גדי קבלו)

קרבות איגרוף חובבני מורכבים משלושה סיבובים, ואם אין עצירת שופט מוקדמת, המנצח בשני סיבובים או יותר הוא המנצח בקרב. מבין שבעת המתאגרפים הישראלים, היחיד שניצח בסיבוב באליפות העולם היה אנטון. צפיתי בקרב, מול אוסטרלי שהמשיך הלאה והצליח יפה. לא היה חסר הרבה בשביל שאנטון יעבור אותו. היה חסר מאמן. מילה אחת או שתיים של הכוונה לבן ה-16.

הערב יערוך אנטון קרב ראשון מאז ההפסד ההוא. היריב הוא בן 17 שנמצא בקטגוריית משקל אחת מעליו והיה בעבר אלוף אירופה לנערים. הקרב הערב לא משנה בכלל לדירוג של אנטון, אבל לעתיד שלו ייתכן שהוא מכריע. לא צריך הרבה בשביל לעצור מומנטום של מתאגרף. בייחוד באזור כמו שלנו, שבו התחרויות מועטות. הפסד אחד או שניים בתזמון הנכון ואפשר לתלות את הכפפות לצד המדליות.

"המנצח בתוצאה 1:2, פינה אדומה". זהו קולו של אריק דרוקמן דרך מערכת הכריזה. השופט מניף את הכפפה המתאימה והמתאגרפים מפנים את הזירה. אנטון והיריב שלו נכנסים במקומם בתנועה חסרת מאמץ. שלושה סיבובים של שתי דקות כל אחד. לא היה רועש במיוחד גם קודם, אבל אני שם לב שהאולם החריש. אני חושב שזה ידוע לכל מי שכאן, אבל דרוקמן בכל זאת מסביר במיקרופון שמדובר בצמרת האיגרוף הישראלי, ולי הוא אומר שאנטון הוא פוטנציאל ענק ונכס למדינת ישראל. טדי, בן שמונה וחצי שהתאגרף וניצח מוקדם יותר, מחפש מקום טוב לראות את הקרב, לא מוצא ושואל אם זה בסדר שהוא ישב על הרצפה לפני. אין לי חשק להסתבך איתו. כאות תודה הוא מפרשן לי את הקרב.

קרב איגרוף, כמו ג'אם סשן, הוא אלתור על בסיס אימון. אלף חזרות במכון יוצרות אירוע חד פעמי בזירה, ומה שנראה מבחוץ כמו קסם, מבפנים עושה לפעמים רושם של מתמטיקה. מכה קדמית שלו אומרת הסטת ראש ימינה שלך, צעד שמאלה שלו אומר צעד ימינה שלך. רצף אחת-שתיים יכול להוביל לאחת מאיקס אפשרויות וצריך להיות מוכן לכולן.

"יש לו חוק שמאלי מעולה", אומר לי טדי ומוריד את הראש בחזרה. חוק זה הוק, שזאת מכת וו, שזאת דרך טובה לשלוח את היריב שלך הביתה. "הוא יותר טוב בקונטרה, אבל הג'אב שלו", אומר בן השמונה וחצי ועושה פרצוף שמבהיר כי הוא לא לחלוטין מרוצה מהמכה הקדמית הישרה - הלחם והחמאה - של אלוף הארץ בן ה-16. עכשיו הוא מחזיר את המבט לזירה וקורא: "רבוטה אנטון. רבוטה!".

3. אמיל

אמיל נולד בדאגסטן הסובייטית, רפובליקה בהרי קווקז, מערבית לים הכספי. מקום בלי עמים, רק מיעוטים. זר לא יבדיל בין היהודים הטאטים לבין אינספור סוגי מוסלמים קווקזים, וגם הרוסי האקראי. "בדאגסטן אתה חייב להיות ספורטאי", אומר לי אמיל. "היו או חוליגנים או ספורטאים, אין באמצע. יש חנון, אבל אף אחד לא רוצה להיות חנון בדאגסטן. או שאתה חזק -". במקום לסיים את המשפט הוא מחייך קצת ושותה את התה שלו. אנחנו בבית קפה בדיזנגוף סנטר, 20 מטר מעל מועדון האיגרוף מכבי תל אביב שממתין לאמיל בקומה מינוס ארבע בחניון.

"זאת חנייה לדיירי הרחוב בלבד!!"(גדי קבלו)

דאגסטן היא הרפובליקה ששלחה הכי הרבה מתאבקים לנבחרת ברית המועצות. "כולם מתאבקים בדאגסטן", אומר אמיל. "זה לא נחשב להיות ספורטאי, זה רגיל. אבא שלי היה מתאבק ענק, ומילדות התרשמתי מאיך שכל המוסלמים נתנו לו כבוד. בתור נער הוא ניצח את מי שהיה אחר כך חמש פעמים אלוף עולם. הוא הוזמן למחנה אימונים של נבחרת דאגסטן בסיביר. אבל אבא שלו, סבא שלי, נהרג במלחמה נגד הפשיסטים, והוא החליט להישאר בבית לעזור. אני, אמיל, נקרא על השם של הסבא. אבא שלי היה אומר לי: הצלחה בספורט נובעת ממצב כלכלי בבית".

הייתה כל כך הרבה היאבקות סביב אמיל שעד היום הוא שונא אותה, אבל באיגרוף - ובספורט באופן כללי - הוא התאהב. המאמן הראשון שלו ניהל איתו שיחה קצרה, ראה שלא מדובר בלב לנדאו הבא, ואמר לבן ה-12 וחצי שמולו: "אם אתה רוצה להיות הכי טוב במשהו, או שתהיה אלכוהוליסט, או שתהיה ספורטאי". אז אמיל השקיע וגדל להיות מתאגרף לא רע בכלל: אלוף דאגסטן לנוער, מתחרה ברמות הגבוהות ביותר ברוסיה ובהמשך גם אלוף ישראל.

אבל עוד כשהיה ספורטאי, אמיל ידע שהוא בכלל רוצה להיות מאמן. אחרי שנתיים בצבא הסובייטי הוא קיבל אישור, אפילו בתור יהודי - וחמור מכך, בתור קווקזי - ללמוד הוראת ספורט באוניברסיטה הפדגוגית "הרצן" בסנט פטרבורג. כעבור שנתיים נוספות נפטר אביו והוא עזב את הלימודים ועלה לארץ לפי צוואתו.

ההזדמנות הגדולה הראשונה של אמיל כמאמן היה ילד בן 14 בשם אולג טלאביצ'ב. אמיל אימן אז ברמת גן. לבחור חניך תחרותי זה הימור שתוצאותיו נבחנות רק כעבור שנים, אז אמיל פיתח לעצמו דרך לבחון אותם ואת ההורים שלהם. הוא ביסס אותה על השיטה של המאמנים הסובייטים, רק התאים אותה למסגרת החוק הישראלי. קצת התעלמות, הרבה צעקות, פסיכולוגיה של הספורט ושל הרחוב.

אולג היה ההימור האחרון של אמיל. ילד שקט, לא מוכשר בשום אופן בולט לעין. היתרון היחיד שלו היה שהוא בא מרקע קשה: אבא שלו נפטר כשאולג היה בן ארבע. הוא הסתובב כאן בלי תעודות כדי להישאר בישראל. אמיל מספר ש"אחד אחר בקבוצה היה יותר טוב מאולג. אמרתי לו תמיד לצאת מהאימון עם כובע על הראש, אבל הוא יצא מהאימון בלי כובע. קיבל מחלה, אסור איגרוף. עוד אחד היה תותח, אמרתי לו להפסיק עם האופניים, דרס אותו אופנוע כשהוא היה על האופניים. נשאר רק אולג. הקדוש ברוך הוא לא נתן לו כלום. ידעתי שרק עבודה קשה תצליח. הייתי איתו קשוח מאוד, אבל הוא ידע שאני אוהב אותו. אמרתי לו: אל תחשוב על מה יהיה לפני ואחרי האימון, רק על מה שיהיה באימון. אם הגעת לכאן, זה טוב".

עם כל אימון שחלף, אולג הרשים את אמיל יותר. בכל רגע נתון היו יכולים לגרש אותו, אבל בכל רגע שלו במכון הוא חייך. זה לקח שלוש שנים וכמה כתבות בעיתונים, אבל הוא השיג את תעודת התושב, ובגיל 17 זכה באליפות ישראל הראשונה שלו. כעבור שנה הוא זכה באליפות ישראל לבוגרים.

אתם כבר יודעים שלא יהיה כאן סוף טוב. ב-2011, כשאולג היה בן 23, משרד הפנים נתן לו היתר ראשון לצאת לתחרות בינלאומית. הוא סיים במקום השלישי. פחות או יותר בנקודה הזאת נגמר הכסף לצמד אמיל ואולג, הדרכון הרשמי עדיין לא הגיע, והמאמן הפנה את החניך שלו לעבודות פחות רומנטיות.

"כבר שנים שאני שופט בתחרויות משיכת חבל"(גדי קבלו)

"הכל נהרס כשלא השגנו מסמכים, אז שיחררתי אותו, שלפחות הוא לא יישאר בלי כלום", אומר אמיל והמבט שלו מחפש משהו בחדר להביט עליו. "אמרתי לו: לא רוצה לראות אותך באולם. אני מאמן בחובות ואתה צעיר, תישאר בלי כלום. הוא הריח שהוא יכול להגיע לרמות גבוהות מאוד ושהוא לא פחות טוב מהכי טובים, אבל צריך מחנות אימונים באירופה וצריך דרכון, ואני מרגיש שכל העבודה שלי הלכה לפח זבל".

אמיל והלב השבור שלו והאף השבור שלו התגלגלו לאמן במכבי תל אביב. לקח לו כמה חודשים להבין שהוא קיבל הזדמנות נוספת בדמות אנטון סיפקו. "הבעיה הייתה שהסתכלתי עליו דרך הפריזמה של אולג", אומר אמיל. "אולג היה שתקן, אנטון לא שותק. וראיתי בעיה שיש לו משפחה טובה ואבא ואימא".

איגרוף חובבני הוא ענף ספורטיבי עם מיגון וכפפות ושופט שתפקידו בראש ובראשונה לשמור על הבריאות של המתאגרפים. ועדיין, זה איגרוף. יותר מבכל ענף אחר, זה קרב של רצון. המוטיבציה נמצאת במקומות אפלים. בשלב מסוים של קרב מסוים, אם יש לך משהו אחר לעשות בחיים, אתה תלך ותעשה אותו.

"מה שכן היה זה בן אדם טוב", אומר אמיל, משווה בין סוגי שקיות סוכר, בוחר אחת ונותן לה ניעור קטן. "אמרתי לו: קודם כל תלמד טוב. הכרתי את ההורים שלו, וראיתי שבבית הוא עושה הכל וההורים קשוחים, נורמלים. ואבא שלו היה ספורטאי אז הגנטיקה טובה, ואבא שלו נתן לי אישור".

אמיל עבר הרבה מאז 1990 במחצ'קלה, דאגסטן, כשדודה שלו שחזרה מישראל הצליחה לשכנע את אביו ואותו שבארץ מי שנופל מקבל כסף מבעל הרחוב "ועוד כל מיני שטויות שעדיף שלא הייתה מספרת. עכשיו אני נזכר שכשנחתתי, במרכז קליטה בלוד, פנה אלי אריק דרוקמן. אני לא יודע איך הוא שמע עלי ואיתר אותי. הוא לקח אותי למכון, ראה אותי עובד על השק, אמר לי אתה תהיה בנבחרת שלנו אם תמשיך ככה, ואני חשבתי נבחרת ישראל זה כמו נבחרת רוסיה. דרוקמן נתן לי 50 שקל ופחית קולה וחשבתי יופי, פה זה אמריקה".

אבל פה זה ישראל.

"אליפות ישראל זה לא השאיפות שלי. אליפות ישראל, בסדר. אני עצבני מאוד", אומר אמיל. "ילד עם ניסיון בינלאומי נוסע פעם ראשונה לאליפות העולם, לא ייתכן שהוא נוסע בלי המאמן שלו".

זאת הטענה האחרונה בסדרה שאסף אמיל ב-23 השנים שלו בספורט הישראלי. הוא מאמין שקיבוץ הגלויות ערבב אצלנו דם טוב לספורט, אבל החינוך דפוק. הוא יודע שאין כאן ציוד שהיה לו בתור מתאגרף ברפובליקה הסובייטית בשנות ה-80.

"באיגוד לא נותנים מספיק כסף לנסוע לתחרויות בחו"ל, ואם אבא של אנטון לא יכול להסיע אותנו, אז גם לתחרויות שנערכות בארץ - זה בימי שבת - אין לנו איך להגיע. למפגשי מועדונים אני לוקח אותו ומוציא מהכיס שלי. אדם שעובד צריך להרוויח כסף, אבל כשאני עובד אני מוציא כסף. הייתי יודע הרבה פעם, הייתי מאוד טוב בגיאוגרפיה. אבל מחקתי הכל, נשאר מקום רק למשפחה ולאיגרוף. מקום ראשון משפחה, שני איגרוף, שלישי איגרוף", הוא תופס כל אצבע עם כל כף היד הרחבה כשהוא מונה. "רביעי איגרוף, חמישי איגרוף. מאמני איגרוף הם פנאטים. בגיל מבוגר הם לבד, הרבה נעשים אלכוהוליסטים".

אם אתם רוצים להיות הכי טובים במשהו, אתם תמיד יכולים להיות אלכוהוליסטים.

4. אנטון

המועמד הישראלי הכי טוב להיות מתאגרף אולימפי ואני ניצבים בפתח בניין רכבת מטופח ברחבה של בנייני רכבת אחרים בשכונת יד אליהו בתל אביב. הוא במכנסי גולשים ובלי חולצה, בגיל ובגוף שמאפשרים את זה, אם לא מבקשים את זה. "חסר לי שק אגס", אומר לי האלוף הצעיר. "ראית כאלה בסרטים, תלויים ממתקן כזה".

"ראיתי כאלה במציאות", אני אומר. "התאמנתי על כאלה".

"אני לא. בחיים שלי לא ראיתי כזה. עכשיו היה לנו אגס באליפות עולם, התביישתי ללכת לנסות, כל המתחרים עושים את זה טוב. זה משפר דיוק, מהירות ידיים. זה עולה מקסימום 500 שקל".

לקח לי זמן לחלץ תלונה מאנטון. בגיל 16 הוא אופטימי ונאמן, ואין לו טענות ודאגות ונוסטלגיה. עוד דבר שבינתיים אין לו זה סיפורים טובים, או שיש לו והוא עוד לא יודע. הטון היבש שלו מתאים לתוכן היעיל, נטול התיאורים המיותרים או התובנות המשעשעות. השיחה אינטליגנטית ואנטון יכול לנהל אותה בעברית, רוסית או אנגלית, אבל הוא נשמע כאילו הוא נבחן לתפקיד בצבא. היה לו טוב ברוסיה, טוב לו בישראל. היה לו טוב באילת, טוב לו בתל אביב.

"בתל אביב ים טוב, יש גלים, יותר כיף".

"אה, אתה גולש?".

"לא".

אבל טוב שיש גלים, מה.

אצלו הסבתא סיפרה שבחים על ישראל והוא רצה לעלות ושמח שהמשפחה שלו בחרה לעשות את זה. אנטון גאה בהורים שלו, נטליה ואלכסיי, שברוסיה עבדו בחברות טלפונים שונות ובארץ באותו מלון, והם גאים בבן היחיד שלהם. הוא תלמיד של 80 (בערך) במגמת מחשבים ב"אליאנס", תיכון טוב שבו אף אחד לא יעלה בדעתו לנסות לבדוק ממה עשוי אלוף ישראל באיגרוף, אפילו אם זה יכול לעזור לעיתונאי שמחפש סיפורים. אין לו חברה. הוא אוהב שאמיל צועק עליו, אי אפשר בלי זה. איגרוף זה לא אלים, כי צריך לחשוב. הוא ממלצר במסעדה מקסיקנית פעם בשבוע ועוזר בכל עבודות הבית.

אנחנו עולים לראות את הדירה. המטבח של משפחת סיפקו כתום ומצוחצח. הרצפה היא לינוליאום בדוגמת עץ. ליימה, הלברדורית השמנה ביותר שראיתי בחיים שלי, שרועה עליה. אנטון ואני שותים תה ואני לוחץ עליו לספר מה בכל זאת חסר לו.

"אין לנו זירה, שזה הכי חשוב. לזירה צריך להתרגל. יש גבולות, פינות. אצלנו אין שום סגירה, אתה יכול לרוץ את כל המרחק שיש לך באולם".

אין גם מראה על הקיר, אני נזכר.

"זה גם מאוד חשוב, אמיל צריך להיות מראה בשבילנו. ואין רצפה טובה, בקלות אפשר ליפול או לעקם את הרגל".

"רגע, לא ראיתי אותך מגיע לאימון על קטנוע?".

"אני נוסע זהיר".

"אתה לא מפחד שתחליק ותיפצע?".

"אני מפחד מאמיל, שאם אני אנקע את הרגל הוא יהרוג אותי".

5. אשדוד

אנטון מתאגרף מצוין. בלי זירה או שק אגס במועדון, בלי כלי איגרוף בסיסיים ובנעליים של מישהו אחר. הוא מהיר ומדויק וחכם. גם היריב שלו חכם. אנטון ממתין שהוא יתקיף כדי שיוכל להגיב במכת החזר, אז היריב ממתין בחזרה ומנסה לתזמן אותו ולשבור לו את הקצב. ועדיין, אנטון מנצח בסיבוב הראשון. את זה הייתי מבין אפילו בלי טדי. הוא נעזר בהוק - סליחה, חוק שמאל - ובימין ישרה שתפקדה כמו נשק צלפים. אבל אמיל לא מרוצה, כי אנטון לא פועל לפי תוכנית הקרב. המאמן מבלה את הסיבוב בצעקות ברוסית שנשמעות לי כמו "נו" ו"עכשיו", בהטלת מבטים לתקרה ובהחלפת מספר עוויתות כאב.

בסיבוב השני מקפץ אנטון פנימה והחוצה מהגנה והתקפה ואוסף פגיעות. גם היריב לא פראייר. בשלישי אנטון סגור ומסתמך על הקדמית הישרה שלא מרשימה את טדי ומפסיד בסיבוב, אבל זה לא משנה, כי התוצאה הסופית היא 1:2 לטובתו. אני לא רואה בפנים שלו שמחה אבל יש שם הקלה, והוא הולך ומדבר עם המאמן שלו.

טדי קם ומתחיל לעבוד על שק האיגרוף שניצב לצורכי חימום בכניסה לאולם. אם מעליו ניצבת מזוזה, אז לא טדי ולא אני שמים לב אליה - כל טדי בשק האיגרוף, ותשומת הלב שלי מוקדשת כולה לחבטות של טדי - אבל במהלך השבוע אני אתגלגל אל ידיעה ברשת על תלמידים באשדוד שנהגו להכות את בני כיתתם אם לא נישקו את המזוזה, ואיזכר בטדי ובשק שבמפתן האולם.

טדי מדבר חלש ומרביץ חזק. מכה רחבה בימין, מכה רחבה בשמאל, מכה רחבה בימין, מכה רחבה בשמאל. בן השמונה וחצי גונח עם כל פגיעה, אומפף, אומפף, בקצב קבוע. עם כל אומפף מגיע פאם כשהיד חודרת אל תוך השק ומקמטת אותו פנימה, אף מכה לא חלשה יותר מהקודמת, מטרונום אנושי. אומפף! פאם! אומפף! פאם! קשה להסיר את העיניים. לא ראיתי אותו מנשק מזוזות, אבל אני בטוח שכולם ירצו להיות חברים שלו.