"כל צעד מחיי מלוּוה במורה" - בוחרים במורים של המדינה

מקום של כבוד

שר החינוך שי פירון - כל צעד מחיי מלוּוה במורה - מורה לחיים שהיה מקור השראה, שדחף ועודד, שהאמין כי אם רק ארצה, אגיע. כמו ענני כבוד הם ליוו אותי: פקחו עיניים, הציתו לבבות, הניעו לעשייה. את כולם אני זוכר. את טובה, המורה של כיתה א', שהשרתה אצילות ושלווה על הכיתה כולה; את אהובה ז"ל, המחנכת, שנהנתה לשוחח איתי על דא ועל הא; את הרב אליהו, את אלי המורה להיסטוריה, את משולם המורה לביולוגיה, את ניסנבוים המורה לתנ"ך, את שרעבי שלימד אותי לשון. לכל אחד מהם, ולעוד רבים אחרים, שמור מקום של כבוד. הם הפכו לחלק ממני.

בשבילי, וגם בשבילכם, מורים רבים הם "המורה של המדינה". אם נעצור לרגע, נגלה שלכל אחד מאיתנו היה מורה שלקחנו איתנו לכל החיים, שהניח אצלנו את התשתית לטוב, ליפה ולמועיל.

• פרויקט המורה של המדינה יוצא לדרך בפעם השישית, בואו להמליץ על המורה המצטיין שלכם - מפעל הפיס, ידיעות אחרונות, ynet והסתדרות המורים מזמינים אתכם להעניק למורים את האהבה וההערכה הראויים להם. השנה תוכלו לקדם דור חדש של מורים ולבחור את המורה המתחיל הראוי ביותר
  

לימים הפכתי למורה ואחר כך למנהל בית-ספר. כשאחד מבוגריי בחר להזמין אותי לטקס סיום קורס טיס, התרגשתי. התחושה שגם ''יפי הבלורית והתואר'' מבינים שיסודות ההצלחה לא הונחו בתא הטייס אלא בכיתה הייתה חוויה חינוכית מעצימה, מעוררת תקווה.

מדינת ישראל קמה כדי ליישם חלום גדול. קו אחד רציף מחבר את חזון הנביאים למגילת העצמאות. עלינו מוטלת החובה ליישמו, להקים חברת מופת שהטוב, הנעלה, והמוסרי עומדים במרכזה. מורים משמעותיים העסוקים בהוראה משמעותית הם אבני הבניין של המדינה הזאת.

כל צעד מלווה במורה - שר החינוך שי פירון(צילום: אלכס קולומויסקי "ידיעות אחרונות")

כוחה של מחמאה

דרכו של פרופ' דן שכטמן לפרס נובל התחילה אצל המורה צדקה - בתיכון ברנר בפתח־תקווה, שבו למדתי בין השנים 1955-1959, היה לי מורה נערץ בשם מנשה צדקה. הוא לימד את הכיתה הריאלית, ובזכותו התאהבתי בפיזיקה.

מה סודו כמורה מצויין? אולי העובדה שלא חילק מחמאות חינם, אבל מי שהצטיין - זכה ממנו לשבחים. פעם הזמין אותי ללוח כדי שאפתור בעיה של התנגדות חשמלית. פתרתי את הבעיה, וכאשר התיישבתי בחזרה הוא אמר לכיתה: "דן מבין בפיזיקה". המחמאה הזו נשארה איתי עד היום, בחלוף 55 שנה.

המורה צדקה כבר עבר את גיל 90. באחרונה ערכנו כנס מחזור, וכמובן שהזמנו אותו. לשמחתנו הרבה הוא הופיע והשתתף בכנס.

(דודי גולדמן, ידיעות אחרונות)

דן מבין בפיזיקה - פרופ' דן שכטמן(צילום: ירון ברנר)

רץ למרחקים ארוכים

השר אורי אורבך נזכר במורה לספורט יורם אטינגר - בסוף 1972 הגעתי לחטיבת הביניים בנחלים. עד אז שיעורי התעמלות היו מבחינתי בעיקר לרוץ עם כדור, ופתאום השיעור הפך למאמץ אמיתי. לא הצטיינתי במיוחד בספורט, אך אצל יורם אטינגר למדנו להתייחס לספורט כאל מחויבות לאורח חיים בריא ולא רק "לקחת כדור". דווקא בישיבה, שבה מקדשים חינוך תורני ומאמץ אינטלקטואלי היה מאוד יפה לראות שלחינוך גופני יש משמעות. הדרך שבה התייחס בכבוד למקצוע שלו הרשימה אותי. בדיעבד, הוא היה מחנך אמיתי.

"אי-אפשר לשכוח את אורי", מספר אטינגר (67). "זה המחזור הראשון והכי אינטליגנטי שהיה לי, והכי בלט שם אורבך. הוא אומנם לא בדיוק נראה כמו אלוף העולם בהיאבקות, אבל הייתה לו מנהיגות שקטה. הוא עודד ודחף את כולם, והיה תענוג להיות המורה שלו. לא פלא שהוא הגיע רחוק".

(עקיבא נוביק, ידיעות אחרונות)

בעל מנהיגות שקטה - השר אורי אורבך(צילום: אלכס קולומויסקי, ידיעות אחרונות)

הוא עודד אותי לכתוב פרוזה

הסופרת יהודית קציר מודה למורה לספרות יוסף מעוז - המורה לספרות יוסף מעוז לימד אותי בתיכון "חוגים" בחיפה בכיתות י"א וי"ב. הייתה לו השכלה אירופית קלאסית, והוא נתן לנו את הרקע התרבותי של כל ספר. לצד כל זה הייתה חשיבות גדולה לעברית. הוא ישב בכיסא גלגלים, ואף שהיה נכה לא ריחמת עליו אפילו לא לרגע: גבר כריזמטי וחסון שנכנס בתנופה לכיתה, מקריא משירת לורקה בקול עמוק - ומרתק את התלמידים. הוא איתגר אותנו לחשיבה עצמאית - מה שכל כך חסר היום במערכת החינוך. הוא קרא את השירים הראשונים שלי ואמר שאני בכלל צריכה לכתוב פרוזה. אני חייבת לו את זה שאני כותבת פרוזה. אין יותר מורים כאלה - הוא באמת היה נדיר.

(אלעד זרט, ידיעות אחרונות)

חינוך שמאתגר חשיבה עצמאית - הסופרת יהודית קציר(צילום: עומר שורץ)

נביא עם זקן מצמר גפן

השופט אליקים רובינשטיין נזכר במסיבת הסיום שביימה המורה הניה - רעייתי ואנוכי, בנותינו וחתנינו, ועכשיו גם נכדינו - כולנו תוצרי החינוך הציוני-דתי. למדתי בבית-הספר הממלכתי-דתי "אמונים" בגבעתיים ובבית-הספר התיכון העירוני ב'-ג' ("צייטלין") בתל־אביב. באחרון למדה גם רעייתי.

אנו בני הדור הראשון למדינה. הערכים שמורינו החדירו בנו היו השילוב בין תורה ומצוות לבין הקוממיות המחודשת בארצנו. לדוגמה, המורה הניה קופרשטיין, מחנכתנו בכיתות הגבוהות ב"אמונים", ביימה את הצגת הסיום: חזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל. הייתי הנביא, עם זקן מצמר גפן, ואחד התלמידים עמד על סולם ומילא את תפקיד הקב"ה כביכול, המצווה על הנביא להחיות את העצמות.

בנות הכיתה (כן, היה חינוך ממלכתי-דתי מעורב) היו העצמות, ושכבו עטויות סדינים. וכשאמרתי "הנה אני פותח את קברותיכם... והבאתי אתכם אל אדמת ישראל", הן קמו ושרו ורקדו "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה".

ב"צייטלין" היו רוב המורים יוצאי גרמניה. השילוב של "תורה עם דרך ארץ", בצירוף הגוון הציוני, התבטא בחיי התרבות, בטיולים ובתכנים הנלמדים. מורנו ד"ר יעקב זיידמן לימדנו את שירי שמשון מלצר ודוד שמעוני. ממורנו לתלמוד הרב שמעון פרידלנדר למדנו מידות ומוסר.

ממורנו לערבית דב עירון למדנו את תרבות הערבים והאיסלאם. התוצר הערכי היו נערים ונערות אוהבי תורה וארץ.

ואיני יכול שלא להזכיר היום את אמי שפרה ע"ה, שבחייה - כאחות אחראית לשירותי הרפואה הסוציאלית בבתי החולים העירוניים, כשליחה להבאת גולי מאוריציוס ארצה, כאחות ראשית בבית החולים הצבאי תל השומר בתש"ח וכאשת חסד - הגשימה במעשיה את חיבת העם, הארץ והמדינה.

(טובה צימוקי, ידיעות אחרונות|)

בני הדור הראשון למדינה - השופט אליקים רובינשטיין(צילום: אוהד צויגנברג)

כובע הקסמים של דליה

ח"כ מרב מיכאלי מתגעגעת למורה שלימדה אותה לחלום - בכיתה ד' היה לנו מקצוע חדש: יול"א. ראשי תיבות של יום לימודים ארוך. טוב, לא ממש ארוך. בסך הכל שעה שישית. אבל יחסית לכיתה ד' גם זה היה משהו.

בפעם הראשונה שנפגשנו ביקשה מאיתנו המורה ליול"א לסדר את הכיתה בצורת ח', כשהשולחנות צמודים לקיר, ואנחנו בכיסאות לפניהם. כבר טולטלה הקונספציה. כבר היה ברור שזה לא אותו הדבר.

המורה ליול"א הייתה דליה. דליה קרח-שגב. דליה הביאה סיפורים ושירים שנדמו כסוכריות ועודדה אותנו ליצור בהשראתם: לכתוב, לצייר, להציג. תמיד הייתי תולעת ספרים, אבל דליה קרח-שגב הייתה הראשונה שנתנה לי חופש לחשוב ולדמיין ולפתח חלומות.

דליה הייתה מחנכת נערצת, שגם כתבה ספרי לימוד בתנ"ך, בלשון, בהבעה ובחיבור. בזכות שיטת הלימוד שפיתחה למדו דורות של תלמידות ותלמידים עברית בקלות ובהנאה רבה. היא גם הייתה סופרת של ספרי ילדים רבים וכתבה על סיפור האהבה שלה ושל אלחנן קרח שנפל במלחמת יום הכיפורים.

דליה נפטרה לפני שנתיים אחרי מאבק ארוך בסרטן. רבות ורבים שעל חייהם השאירה חותם ליוו אותה. אני נפרדת ממנה כאן שוב ושולחת לה את הנוצה מכובע הקסמים של לאה גולדברג שהיא נתנה לי כמתנה גדולה לחיים.

(יובל קרני, ידיעות אחרונות)

החופש לחשוב ולדמיין - ח"כ מרב מיכאלי(צילום: גיל יוחנן)

על מספרים וערכים

הרב הראשי דוד לאו למד מהמורה זינגר שיעור שלא ישכח - כשהייתי תלמיד כיתה ה' בבית-הספר "אוהל יעקב" בתל־אביב קרא לי בוקר אחד המורה הרב יעקב זינגר. הוא ניגש ללוח ושאל: "תגיד, אביך אדם רציני?" השבתי בחיוב. המורה רשם את הספרה 0 על הלוח. לאחר מכן שאל: "סבך, הרב פרנקל, הוא אדם רציני?" עניתי שוב בחיוב, והוא רשם עוד פעם 0 על הלוח.

"מי יש עוד במשפחה?" שאל, ומניתי את שמות הסבים שלי לדורותיהם. על כל שם שציינתי המורה רשם את הספרה 0 על הלוח. לבסוף הגענו ל-20 אפסים הרשומים זה לצד זה על הלוח.

"כעת תרשום את הספרה 1 מתחת לשורת האפסים ותסתכל על הלוח. אם אתה רוצה להיות אדם רציני כמו אביך, סבך והוריהם, תשים את הספרה 1 בצד שמאל - לפני כל האפסים, ויחד עימם יצרת במו ידיך תוצאה מכובדת מאוד. אך אם אינך רוצה להמשיך בדרכם, הספרה אחת תמוקם בצד ימין, לאחר כל עשרים האפסים שקדמו לך, ואם כך, למה ביזבזתי עליך את הגיר וליכלכתי את הלוח?"

המשוואה הזאת ליוותה אותי לאורך השנים. היא לימדה אותי שבכוחו של ילד לקבוע את עתידו במעשיו, ביכולותיו ובהתנהגותו. כשיש מורה טוב שמשקיע, מלמד ומדריך את ילדי בית־הספר לחיים נכונים, זה עובד. עובדה, את המעשה ההוא עם המורה זינגר לא שכחתי לעולם.

(עקיבא נוביק, ידיעות אחרונות)

בכוחו של ילד לקבוע את עתידו - הרב דוד לאו(צילום: אוהד צויגנברג)

• פרויקט המורה של המדינה יוצא לדרך בפעם השישית, בואו להמליץ על המורה המצטיין שלכם - מפעל הפיס, ידיעות אחרונות, ynet והסתדרות המורים מזמינים אתכם להעניק למורים את האהבה וההערכה הראויים להם. השנה תוכלו לקדם דור חדש של מורים ולבחור את המורה המתחיל הראוי ביותר