חיים על הקצה
החיים באזור הארקטי המשתרע מסביב לקוטב הצפוני מאופיינים בתנאי מחייה קיצוניים וקשים ביותר, קור ורוחות עזות, תקופות ארוכות של חושך או תאורה מתמדת. איך שורדים שם דובי הקוטב? למה משמשים "גרזני הקרח" של הניבתנים ואיך מזהים איילי הצפון מזון מתחת לשלג העבה? הצצה לחיות על הקצה
האזור הארקטי משתרע מסביב לקוטב הצפוני וכולל את האוקיינוס הארקטי וחלקים מרוסיה, קנדה, אלסקה, גרינלנד, איסלנד, נורבגיה, פינלנד ושבדיה. מקור השם "ארקטי" הוא מהמילה "ארקטוס" שביוונית משמעותה "דוב" , על שם מערכת הכוכבים "הדובה הגדולה" הממוקמת תמידית מעל שמי האזור.
החיים באזור זה מאופיינים בתנאי מחייה קיצוניים וקשים ביותר: קור קיצוני היכול להגיע עד קרוב למינוס 70 מעלות צלזיוס, רוחות עזות על מישורים אינסופיים שאין בהם נקודות מסתור, קרינה חזקה מאוד כשהשמש ברקיע ורקע אחיד ולבן המקשה על הסוואה. מדף קרח המשנה תכופות את גודלו, עוביו וצורתו, תקופות ארוכות של חושך מוחלט או תאורה מתמדת, מעט צמחיה, המוסתרת תחת הקרח חלק גדול מהשנה, למרות התנאים הבלתי אפשריים הנ"ל, הצליחו בעלי חיים לא מעטים לשרוד ואף לשגשג באזור הארקטי.
דוב הקוטב – טורף העל של הארקטי
זהו הטורף היבשתי הגדול בעולם, יכול להגיע עד למשקל של 900 קילוגרם ואורך של כשלושה מטרים. למרות גודלו דוב הקוטב מסוגל לרוץ מהר מאוד (כ 40 קמ"ש) ולשחות בקצב טוב מאוד.
דוב הקוטב הוא יונק שהסתגל היטב לחיים במשולב על היבשה ובמים: פרוותו הסמיכה מעניקה לו בידוד מעולה ביבשה והיא מכוסה בשומן המשמש כדוחה מים בעת שחיה, כפות רגליו הגדולות והרחבות ובעלות קרומי השחייה משמשות כ "מחליקי שלג" על היבשה וכמשוטים רבי עוצמה במים.
אפו ואוזניו הקטנות מקטינות את איבוד החום שלו ביבשה ונאטמות בקרום מיוחד בעת שחיה וצלילה, שכבת השומן העבה מתחת לעורו משמשת כבידוד יעל מקור וכן כחגורת ציפה במים.
דוב הקוטב הוא אוכל כל, אך עיקר תזונתו הינה מכלבי ים שהוא צד מהמארב תוך המתנה סבלנית ליד חורי האוורור והנשימה שלהם בקרח. בניגוד לשאר אחיו הדובים, הזכרים של דוב הקוטב אינם מעבירים את תקופת החורף הקשה בשינה במאורה.
שפע המזון בחורף (בעיקר כלבי ים עתירי שומן) וההתאמה לקור העז מאפשרים להם זאת. לעומתם – הנקבות כן חופרות מאורה בקרח, כדי ליצור סביבה מוגנת ובטוחה להמלטת הצאצאים הנולדים קטנים (במשקל 700 גר' ובאורך של 30 ס"מ בלבד) וחסרי ישע.
עונת הרבייה היא באביב (מרץ-יוני) ולאחריה מופעל בגוף הנקבה מנגנון מעניין הנקרא: "הריון מושהה": התפתחותה של הביצית המופרת מתעכבת למספר חודשים. רק אם הדובה ניזונה היטב במהלך האביב והקיץ ויש לה משאבים להזין את הוולד – יתפתח ההיריון. בנוסף, השהייה זו מאפשרת את הלידה בחורף כך שהגורים יהיו מוכנים לגיחה מהמאורה בחודשי האביב הנוחים ומרובי המזון.
דובי הקוטב נפוצים כיום בעיקר באלסקה, קנדה, גרינלנד, סיביר ואיזור שפיצברגן (איי סבאלברד ופרץ יוזף). עם התחממות כדור הארץ והצטמצמותה המשמעותית של כיפת הקרח הארקטית, נתונה עכשיו אוכלוסיית דובי הקוטב לאיום אמיתי על המשך הישרדותם באיזור זה.
ניבתן – הגבר האולטימטיבי
הניבתן הוא יונק ימי גדול העשוי להגיע למשקל של 1,700 ק"ג ואף יותר. הוא מכונה לעיתים גם כ"סוס ים" או אריה ים".
הניבתן ניכר בזוג ניבים ענקיים שאורכם יכול לעלות על מטר ומשקלם מעל חמישה קילוגרם. לניבים אימתניים אלה מספר שימושים: הם משמשים למאבקי שליטה וטריטוריה בין הזכרים, הם משמשים כ"גרזני קרח" העוזרים לניבתן לעלות ולקדם את גופו הענק על גבי הקרח, והם עוזרים גם בנבירה בקרקעית הים לחיפוש אחר מזון.
הניבתן ניזון בעיקר מרכיכות וצדפות שהוא מאתר בקרקעית הים בעזרת מאות שערות חישה / זיפים שעל פניו. משאותר הטרף הוא נחשף בעזרת הניבים ואז נשאב אל פי הניבתן בעזרת ואקום חזק.
הניבתן שורד בתנאי האקלים הקיצוניים בעזרת עור קשה ומבודד במיוחד ושכבת שומן עבה מתחתיו (עובי של 10-15 ס"מ). הוא צולל מעולה המסוגל לשהות מעל 30 דקות מתחת לפני המים ולהגיע לעומק של קרוב ל 100 מטרים. בנוסף לכך יש לו שלפוחית אויר גדולה מתחת לגרון, המשמשת כ"מאזן ציפה" ומאפשרת לו לישון בצורה אנכית במים.
הזכרים הדומיננטיים שולטים בהרמון המורכב מעשרות נקבות איתם הם מזדווגים לאורך מרבית האביב. עקב מגבלות תנועתיות ומשקלם העצום, ההזדווגות נערכת במים וכדי להקל על התהליך הזכרים מצוידים ב"עצם פין" מרשימה באורך של עד 63 ס"מ. גם בניבתנים נפוץ מנגנון ה"הריון המושהה" המגשר בין העונה המתאימה להזדווגות מחד והעונה המתאימה ביותר ללידת הצאצאים מבחינת תנאי הישרדות מאידך.
בעלי החיים היחידים המסוגלים לטרוף חיה ענקית ובעלת ניבים שכזו הם דב הקוטב והלוויתן הקטלן. בשעה שהקטלן צד את הניבתן בהתבסס על יתרונו ההידרו דינמי ומהירותו, דב הקוטב משתמש בטקטיקה שונה: הוא שועט לעבר העדר הרובץ על החוף וגורם למהומת בריחה ואנדרלמוסיה. כתוצאה מכך נרמסים ו/או מופרדים לא פעם ניבתנים צעירים/חולים והופכים בכך לטרף קל.
אויב נוסף הינו האדם, הצד את הניבתנים הן בשל עורם העבה המשמש למגורים ולבוש, הן בשל השומן הרב המשמש למאור והן בשל השנהב המשמש לפיסול חפצי נוי.
אייל הצפון – קשה להיות צמחוני בארקטי
אייל הצפון חי באזורים הארקטיים, בעדרים גדולים. זהו אחד מבעלי החיים הראשונים שבויתו בידי אדם ועד היום תושבי האזור הארקטי מגדלים עדרים של אייל צפון התורמים רבות לחייהם באזור כפוי טובה זה: הם משמשים לצרכי עבודה נשיאת מזחלות ומשאות, החלב והבשר שלהם משמשים כמקור מזון עיקרי, פרוותם משמשת למלבושים והקרניים ככלי קיבול.
אייל הצפון הינו האייל היחידי בו גם הנקבות מצמיחות קרניים. יתכן ועובדה זו נעוצה בתפקידן החשוב של הקרניים במציאת מזון. ככל משפחת האיילים – הקרניים צומחות לקראת עונת הרבייה באביב ונושרות בסוף החורף כל שנה.
אייל הצפון מותאם היטב לקור הקיצוני בארקטי: פרוותו הבהירה מאוד צפופה אך עם זאת קלה ודקה כשמיכת סיבים מודרנית (בכל ס"מ פרווה נספרו כ 2,000 שערות דקות !), מתחתיה יש לו שכבה נוספת של "צמר תחתי" הכולאת אויר ויוצרת בידוד נוסף. פרסותיו גדולות וקעורות ועוזרות לו להלך בשלג העמוק. בנוסף הוא שוחה היטב ויכול לחצות מקווי מים גדולים בעת מסעות הנדידה שלו.
היות ותזונתו צמחונית בלבד, נאלץ האייל לנדוד למרחקים עצומים ולחפש את מזונו חלק גדול מהשנה מתחת לשלג. לצורך כך יש לו חוש ריח מעולה העוזר לו בזיהוי צמחיה עמוק מתחת לשלג וקרניים וטלפיים לחפירה. עם זאת תקופות ארוכות נאלץ אייל הצפון להסתפק באכילת חזזיות (שילוב של אצה ופטרייה) הגדלות על פני הקרח.
לאייל טורפים רבים (בעיקר זאבים ודובי קוטב) אולם מחקרים גילו שסיבת המוות העיקרית באיילי הצפון הינה רעב, שנגרם משחיקה מוגברת של השיניים מאבנים כתוצאה מניסיונותיו לאכול ממעט הצמחייה שעל הקרקע.
אלקה קטנה – יתרון ההמונים
האלקה הקטנה הינה אחד מסוגי העופות הכי נפוצים של האזור הארקטי. האלקות חיות בים הצפוני הפתוח ומגיעות בלהקות ענק (עד עשרות אלפי פרטים ללהקה) בכדי לקנן ולהתרבות לאורך הצוקים הגבוהים של שולי כיפת הקרח הארקטית.
האלקה היא בעל חיים חברתי טיפוסי. הקינון המאסיבי והצפוף נמצא כיעיל למדי כאמצעי הגנה והרתעה נגד פלישת טורפים. ההתקבצות מקנה גם יתרון ניכר בחיפוש ומציאת מזון ללהקה.
האלקה היא מהעופות הקטנים של הארקטי (כ-20 ס"מ אורך, ומוטת כנף של כ-35 ס"מ). יש לה גוף מגושם, כנפיים קטנות המותאמות למים ורגלים גדולות עם קרומי שחייה. עובדה זו מקנה לה יכולת שחייה וצלילה טובה אך מחייבת אותה לנפנוף כנפיים מהיר ביותר בעת ההמראה והתעופה.
האלקות חיות במערכת זוגית מונוגמית רבת שנים, כאשר כל זוג חוזר בדיוק לאותו אתר קינון שנה אחר שנה. בקן מוטלת ביצה אחת בלבד וגדולה מאוד המאפשרת תקופת דגירה קצרה יחסית (29 יום), כנראה עקב הזמן הקצר עד לכיסוי מחודש של האזור בקרח. הביצים עתירות החלבון מהוות מקור מזון חשוב לאויבי האלקה, בהן שועל ארקטי, שחף לבן כנף ואף דב הקוטב
האלקה ניזונה מסרטנים, רכיכות ודגים קטנים שהיא שולה ממעמקי הים. האלקה מסוגלת לאחסן ברקמות השרירים שלה כמות גדולה מאוד של חמצן, מה שמקנה לה יכולת צלילה מרשימה (עד כ- 50 מטר עומק). היא מתקדמת בתוך המים בתנועות מעוף של כנפיה הקטנות והקשיחות המתפקדות כמשוטים.
Kiviaq – מאכל טיפוסי של האינואיטים: ממלאים עור של כלב ים ב 300-5,600 אלקות ואוטמים בעזרת שכבת שומן עבה. משאירים לתסוס כשנה וחצי (!) תחת ערימת אבנים. זהו מאכל שמוכן באביב ומשמש כמזון לימי החורף הקשים.
הפינגווין החי באנטארקטיקה והאלקה החיה באזור הארקטי מהווים דוגמה בולטת ל"אבולוציה מתכנסת" בה שני מינים שונים לחלוטין מפתחים צורה ותכונות דומות עקב תנאי הסביבה: שכבת שומן עבה, כנפיים קצרות וקשיחות, רגלים גדולות עם קרומי שחייה, מערכת פלומה ונוצות בחפיפה זו לזו וציפורני רגלים חזקות.
התכווצות כיפת הקרח הארקטית עקב ההתחממות הגלובאלית מכריחה את האלקות לשנות כל פעם את מקומות הקינון ולעלות יותר צפונה. לעובדה זו השפעה מכרעת על קיטון באוכלוסיה של עוף ייחודי זה.
לוויתן מינקי – זולל השרימפס
לוויתן מינקי (גוץ) הוא מהנפוצים שבלווייתנים בעולם, אם כי מן הקטנים שבהם. הוא עשוי להגיע עד לאורך של כ- 11 מטרים ולמשקל של כ-14 טונות.
למרות גודלו המרשים, הלווייתן המינקי ניזון מיצורים קטנטנים הצפים במי האוקיינוס: סרטנים, רכיכות, דגים קטנים, דיונונים ובעיקר חסילונים (שרימפס).
הוא בולע כמויות עצומות של מים ואז מסנן את בעלי החיים בעזרת סדרה של מזיפות שהן לוחות קרניים בפיו המפוצלים בקצותיהן ויוצרים מערכת מורכבת של מסרקות סינון.
המינקי הינו שחיין מעולה (יכול לשחות במהירות העולה על 30 קמ"ש) וגם צולל לא רע המסוגל לשהות מתחת לפני המים מעל ל 20 דקות. הוא גם נחשב לאקרובט הטוב שבין הלווייתנים ומסוגל לבצע תרגילים שבדרך כלל רק דולפינים עושים –כמו קפיצה והיפוך מלא באוויר.
הלוויתן המינקי חי בדרך כלל לבד או עם מספר בקטן של לווייתנים נוספים. מחקרים גילו שישנה חלוקה ברורה בין המינים – הנקבות נוטות להישאר קרוב לחוף בעוד הזכרים מעדיפים את השהייה בים העמוק והפתוח.
עונת הרבייה של הלווייתן המינקי ארוכה באופן יוצא דופן ונמשכת מדצמבר ועד מאי. ההזדווגות נערכת בדרך כלל קרוב לפני המים וההיריון אורך כ-11 חודשים. הוולד היוצא מהרחם חייב לנשום אויר בתוך 10 שניות מהלידה, אחרת הוא טובע. בדרך כלל האם עוזרת לו ומציפה אותו בעזרת סנפיריה.
עד לפני כמאה שנה, הלווייתן המינקי לא ניצוד, משום שציידי הלווייתנים העדיפו להתמקד בלווייתנים הגדולים כדוגמת הלווייתן הכחול. לאחר שחלה הפחתה משמעותית בכמות הלווייתנים הגדולים, החל גם המינקי לסבול צידד משמעותי. עם זאת, מסתבר שאוכלוסייתו לא קטנה.
ההסבר לכך נעוץ כנראה בעובדה שהלווייתן הכחול והלווייתן המניקי ניזונים באותה דרך (מזיפות) ומאותם בע"ח. באופן פרדוקסאלי, השמדתו של הלווייתן הכחול יצרה שפע של מזון ללוויתן המינקי ועודדה את התפתחותו למרות הצייד המוגבר.
רונן רגב, אקו טיולי שטח
לפנייה לכתב/ת 
