בדרך לגן עדן עוצרים בפלייליסט

גם בארץ החלה תעשיית אלבומי הפוסט-מורטם לפרוח לפני מספר שנים: עוזי חיטמן זכה להוצאה של "אשא עיני" - אלבום שירי המסורת שהקליט; מאיר אריאל קיבל את "מודה אני" שהורכב מהקלטות ביתיות שהקליט בשלוש השנים טרם מותו; "דרכי שלי" של אריק לביא הכיל קטעים נדירים שהקליט, כשרשימת השירים שבו הייתה אמורה להסגר ביום שאושפז בבית החולים, זמן קצר בטרם פטירתו. בתקופה האחרונה ראתה אור גם הוצאה מחודשת של "משירי אברהם חלפי" - אלבומם של אריק איינשטיין ז"ל ויוני רכטר, אליה צורפו גם חמישה שירים של איינשטיין שמעולם לא פורסמו. והיה גם האלבום "חייך עכשיו", אותו הקליט גבריאל בלחסן ז"ל, לפני מותו הטראגי בשנה שעברה.

אבל לצד הרצון להנציח אמן שהלך לעולמו, ועם הרעב מצד המאזינים לחומרים חדשים של הזמר שאהבו - קשה לדעת מה היו חושבים האמנים שאלבומיהם יצאו לאחר לכתם, או האם בכלל היו מאשרים את החומרים שפורסמו. מקרה יחסית מובהק של "אישור מראש" הוא זה של גבריאל בלחסן. "חייך עכשיו" היא אסופת שירים שהקליטו גבריאל ואחיו ידידיה, ואשר היתה מוכנה ליציאה במסגרת אלבום רשמי. עבור ידידיה, מדובר ביצירה שהיתה צריכה לצאת לאור עם גבריאל או בלעדיו, והוא נושא את ברכתו של אחיו בכל הנוגע להתעסקות עם חומריו המאוחרים.

"בגלל שעבדתי עם גבריאל מאוד צמוד, וגם בתור אח, הייתי מאוד קרוב אליו. בילינו המון שעות ביחד, ידעתי איך זה אמור להיות. לא התבלבלתי לרגע", אומר ידידה. "כן, היתה איזו מחשבה אם לעבד את השירים יותר, אבל המשפחה שללה את הרעיון, כי הם רצו לשמור על משהו מאוד אותנטי, שיישמר את גבריאל בשירים. היתה מחשבה של להשתמש בשירה ולהעלות גיטרות משוחזרות, אבל והגענו למסקנה שאנחנו מאבדים פה את גבריאל, במה שאנחנו מנסים לשחזר. בסוף החלטנו להשאיר את השירים ממש כמו שהם. העברתי אותם עוד פעם מיקס, כדי שזה יישמע טוב מבחינת סאונד, וזהו. זה מה שגבריאל רצה באמת".

היו אנשים שהתנגדו למנדט שקיבלת מגבריאל?

"מבחינה מוזיקלית, גבריאל אמר לי באיזשהו שלב 'ידידיה, אני סומך עליך בעיניים עצומות', כך שאני גנזתי לו שירים וטקסטים. אחרי שהוא נפטר, הדהד לי בראש כל הזמן מה שהוא אמר לי, ולקחתי על עצמי את האחריות הזו. בגלל שהייתי מאוד קרוב לגבריאל, הם סמכו עלי שאציג את הדברים כמו שצריך".

המקרה של "שירים אחרונים", שעונה (חלקית) להגדרה "אלבומו האחרון של יוסי בנאי" מעט שונה. מדובר בפרויקט שהחל בנאי בשש השנים השנים שקדמו למותו, במסגרתו כתב היוצר האייקוני טקסטים חדשים, ונתן אותם לאמנים כמו ברי סחרוף, שלומי שבן, קורין אלאל, עידן רייכל, מיכה שטרית ואחרים, כדי שילחינו אותם. כיוון שבנאי הלך לעולמו בטרם הספיק לסיים את הפרויקט, החליטה משפחתו להשלים אותו, וביקשה מאותם אמנים גם לבצע את השירים ברוחו.

על הפרויקט היו אמונים אלמנתו של יוסי, אביבה בנאי, והמפיק רע מוכיח. "לאבא שלי היה חלום לעשות תקליט מסוים. היו לו את המילים, והוא רצה לעבוד עם מוזיקאים צעירים, מבחינתו, שעניינו אותו. אני חושב שעשינו את הדבר הנכון באמת, בכך שהגשמנו את הרצון של אבא שלי", אומר הבן ואיש להקת משינה יובל בנאי, אשר מקריא באלבום את הקטע "מחשבות לי חלון פתוח". "אני חושב שבסך הכל סגרנו את המעגל הזה. חבל שבלעדיו, כמובן, בלי הקול שלו".

"תראה, אין פה הוראות מפורטות. יש את רוח הדברים, רוחו של יוסי. שלומי שבן, קורין אלאל, ארקדי דוכין, יוסי נתן להם קרדיט לכתוב מנגינה. נכון שזה מוזר שהוא לא שר את זה והוא איננו, אבל זה החיים. זו גדולה של יצירה, זה מבדיל את האמנים מאנשים אחרים. זה פשוט המקצוע הזה. אתה עושה דברים שאם הם טובים הם נשארים. ראשון הבאתי את רע (מוכיח) לעבודה הזו. אני חושב שהוא גם גאון מוזיקלי, וגם אבא שלי עבד המון שנים עם אין מוכיח, אבא של רע - אז הכל היה מורכב מדברים שהתחברו להם למעין סגירת מעגל".

"כמו בכל פרויקט, יש את הקונספט שמדמיינים ואז במציאות עושים משהו אחר, כי המציאות יותר חשובה מקונספט", מסביר מוכיח את תהליך העבודה על האלבום. "אתה מנסה לדמיין מה הוא היה רוצה, ובגלל שהוא היה אומן כל כך פורה בחייו, אז יש לא מעט הכוונה לאיזה סגנון היה לו, מה הוא אהב, איך הוא ניגש לדברים, זה לא סוד הצורה שבה יוסי בנאי התנהג עם מוזיקה. כולם יודעים לאילו סגנונות הוא נמשך.

"מאידך, הוא לא ביצע את השירים האלה, אז מבחינתי כמפיק זה יהיה מאוד לא רגיש לנסות להדביק פלייבק, נקרא לזה, שמתאים ליוסי בנאי, על קורין אלאל. קורין אלאל זה לא יוסי בנאי.  אז מה שהייתי צריך לעשות זה לקשר בין יוסי בנאי לקורין אלאל. בעצם העניין הוא יותר השראתי. אני עבדתי מתוך השראה של מה היה עולמו התרבותי והאסתטי של יוסי בנאי -  ומשם הרשיתי לעצמי לצאת למקומות שיתאימו לאומנים שמבצעים בפועל את השירים בתקליט".

אולי הוא רצה לעזוב את השנסונים ולחקור מחוזות מוזיקליים אחרים?

"התפתחות של אמן זה תמיד שילוב של ההיסטוריה שלו עם רצון בהתפתחות ושינוי. אתה מבסס על ההיסטוריה של עצמך את המבנה, ומנסה להוסיף על זה לבנים חדשות. אז בעיקרון אני מניח שכן, הוא רצה לקבל פרצופים חדשים - אבל הנה עובדה, גם אם תיקח את קורין, שלומי שבן ואפילו את מאור כהן, שלקחו חלק באלבום - לכל אחד מהם יש משהו מיוסי בנאי. לשלומי יש את הצד התיאטרלי ואפילו צד שנסונרי. גם לקורין ולמאור".

ועם זאת, מוכיח מסביר כי עם כל הרצון לשמר את רוח האמן שכבר לא עימנו, היצירה בסופו של דבר מיועדת לאלו שנשארו. "אל תשכח שאם הוא לא נמצא אז זה כבר לא תקליט שלו, עם כל הכבוד. זה תקליט שהיה אמור להיות תקליט שלו, תקליט שנעשה לזכרו ואפילו תקליט שנעשה עם המון כבוד אליו, אבל זה לא תקליט שלו, הוא לא נמצא, הוא לא מבצע. זה תקליט של המבצעים. אז צריך להיזהר, כי קידוש המת זה, עם כל הכבוד, עדיין פחות חשוב מהחי. אם היה משהו שנוגד לגמרי את עקרונותיו, לא הייתי מכניס אותו, המטרה היא לא להרגיז. המטרה היא לכבד את החיים של מבצעים, מתוך אהבה וניסיון להיכנס לראש של יוסי בנאי, זה השילוב ביניהם שחשוב פה".

ענבל פרלמוטר ז"ל. לאחות הזכויות על העיזבון(צילום: שאול גולן)

אבל היו גם מקרים של אמנים שלא קיבלו את הגושפנקא האמנותית להשיק אלבומים עם שותפיהם ליצירה שמתו. כשענבל פרלמוטר נהרגה בתאונת דרכים ב-1997, היא הותירה את קהילת הרוק הישראלי המומה מכאב, וצמאה לעוד פיסה ממי שנמנתה עם האמנים המבטיחים והמורכבים בתולדותיה. המוזיקאי רם אוריון, שהקליט עם פרלמוטר בלונדון פרויקט מינימליסטי בשם "ענבאלאנס", חשב ברצינות על שחרור החומרים שהקליט עם שותפתו המנוחה - אך לבסוף נאלץ לשמור אותם גנוזים עד היום, בשל סירובה של איריס פרלומטר, אחותה של ענבל, שמחזיקה בזכויות על עיזבונה.

"היו כל מיני דיבורים על זה, אבל מבחינתי אי אפשר היה להוציא את זה כל זמן שלא היה אישור מאחותה", מסביר אוריון. "זה עניין של כבוד בסיסי לקרובי המשפחה וליורשים המיידים, למרות שההקלטות האלה טכנית שייכות לי. היא גם היורשת, אבל עוד לפני זה יש את העניין של לכבד את המשפחה. זה לא עניין שלי לענות על למה היא לא אישרה, זה פשוט נתון. והיא עדיין לא מאשרת את זה. כמובן שדיברתי איתה על זה כמה פעמים.

היו חומרים שהיו ביניכם חילוקי דעות אמנותיים של מה להכניס ומה לא?

מי שדווקא כן קיבלו את האישור להוצאת החומרים האחרונים שהקליטה פרלומטר, היו חברותיה ללהקת המכשפות - יפעת נץ ויעל כהן. השתיים השתתפו בהכנת האלבומים "הקלטות אחרונות", שכלל סקיצות וחומרים שהותירה פרלומטר אחריה, על גביו ניגנו חברותיה הנותרות להרכב, על בס ותופים. "אף פעם אי אפשר לדעת אם זה מה שהיא התכוונה, אבל בעדינות ובזהירות כל אחת רצתה לנסות להיכנס לראש שלה ולתת לה את מה שקרוב למה שהיה נראה לנו שהיא תרצה", נזכרת כהן. "מאחר והכרנו אותה וניגנו איתה מספיק שנים יחד, אז נתנו את הפיל שלנו. היה לנו הרבה יותר קל להיכנס לראש שלה מאשר למישהו שלא הכיר אותה, ולא חי ונשם אותה. היינו כמעט 24 שעות יחד, אז ידענו פחות או יותר את הכוונות ומה ענבל רצתה.

"דובר מראש שהתקליט הזה ייצא. רק לא חשבנו שהוא יצא בפורמט הזה, בלעדיה. זו היתה דרך מסוימת להנציח את השירים שלה, אבל זה היה כל כך טרי כשזה יצא שזה היה מאוד קשה נפשית. לי, בכל אופן. מהנקודה של לשמוע באוזניות מישהו שלפני שניה היה איתך, ופתאום רק לנגן איתו על הדברים שהוא עשה, בלי לתקשר ולדבר איתו וכל הדינמיקה של לעבוד ביחד. זה היה הקטע הקשה".

"אם אנחנו מוצאים משהו שהאמן לא היה רוצה להוציא, אז אנחנו לא מוציאים", אומר רמי ירון, סמנכ"ל שיווק בחברת NMC-הד ארצי, שאחראית על אלבומו ה"חדש" של אריק איינשטיין. "אנחנו יודעים דברים כאלה מראש. ברגע שכל הגורמים מרוצים מזה ויש הסכמה אז מוציאים את זה. לא עובדים בצורה חד צדדית, זה בחיים לא יכול לעבוד ככה. ככלל, אין אפשרות שאחד מהצדדים יתנגד ובכל זאת ייצא משהו. כי אז מיד נעשה רפש וזה רק יוצא רע במקום טוב". 

"תמיד כשמישהו נפטר יש גידול מאוד בביקוש של האלבומים שלו", ירון מוסיף. "במקרה של אריק, המפעל נכנס לטירוף של 24 שעות ואני חושב שלקחו שלושה שבועות עד שהצלחנו להדביק את הביקוש בכלל".

כמה ביקוש יש לחומרים חדשים לעומת הקלאסיקות?

"ימים יגידו, כי הוצאנו דיסק של אריק עכשיו ולפי הביקוש בשוק אז הקהל לא מבקש רק דברים ישנים אלא גם דברים חדשים, ואני יכול גם להתחבר לזה. זאת אומרת, אם יש איזה זמר שאני אוהב או מישהו שאני מעריץ והוא לא קיים יותר, אז ארצה לשמוע יצירות חדשות שהוא עשה. אנחנו מתייחסים לזה בזהירות. לא לכל אחד אנחנו עושים אלבום כזה, גם אם יש לנו חומרים. אנחנו ממש הולכים על ביצים, ורק ברגע שאנחנו בטוחים שאין פה שום בעיה ואנחנו מקבלים את האישורים מכל הצדדים, מוציאים את זה. אם מישהו מתנגד לאלבום וחושב שזה לא זה, אין לו שום בעיה מיד לקפוץ ולצעוק, ותוך שניה יהיה מזה רעש שאלוהים לא יכול לעצור".

גם אורן בראל, איש חברת פונוקול (בעלת הארכיון לחומרים שהקליט איינשטיין בשנות ה-60 מוה-70, ואשר מתכננת להוציא בקרוב אלבום של חומרים "מושבחים" של הזמר, לצד חומרים שלא שוחררו מעולם בפורמט מסחרי) מסביר שמעל לכל שיקול אישי או רווחי, מסתתר הרצון בשימור רוחו של האמן. "זה נעשה בצורה מאוד עדינה ואנחנו רק מוסיפים קטעים טובים, מרגשים וכאלו שעומדים במבחן הזמן", הוא אומר. "יש כאן גם סוג של הנצחה, ורצון לתת סחורה על סמך ביקוש לאותה סחורה, הנושא הזה, של אם החומרים טובים או לא, הוא נורא סובייקטיבי. אבל לנו יש את תחושת הבטן להרגיש מה ראוי ומה לא ראוי".

אף פעם אין לדעת אם רצון האמן היה תואם את תחושת הבטן שלכם.

"אובדן זה דבר נורא סובייקטיבי. כל אחד מגיב לאובדן בצורה שונה. אבל יוצר תמיד, באשר הוא, מחפש הערכה והכרה. גם כאלה שלא רודפים אחרי הצלחה, נורא רוצים שהרדיו יתייחס וינגן אותם. אני בטוח שאם האמן היה בחיים הוא היה נורא מאושר מהדבר הזה. גם המשפחה, שמה שנשאר לה זה רק ההנצחה.

"אנחנו מעורבים עם אנשי מקצוע מהדרגה הראשונה. לא רק של סאונד. אנחנו לא מוציאים דברים סתם על סמך גחמות של עובדי פונוקול, אלא על דעת המשפחה ועל דעת אנשי תקשורת, שיש להם את הכוח להיות שומרי סף של מה יכול לעבוד ומה לא. לא נוציא משהו אל תחנות הרדיו או אל התקשורת כשאנחנו מרגישים שהחומר הוא לא מספיק טוב, או לחילופין שהחומר יעשה עוול לאותו אמן. וכאן זה האינטגריטי שלנו, כי אם נעשה נזק לתדמית של האמן, למעשה נירה לעצמנו ברגליים".

"אני מקווה מאוד, שזה לא איזשהו מסר לאמנים המבוגרים - טוב למות בעד הפלייליסט", אומר גיא בוקאטי, שותפו ליצירה של אריק איינשטיין בשנותיו האחרונות, שמוצא את עצמו חלק מהפלייליסט של גלגל"צ - והפעם זה קורה לו בקלות. "החומרים שיצאו לאחרונה נכנסים בהליכה לפלייליסט, אחרי 15 שנה של התעלמות ושל שירים שבקושי נכנסו. אני חושב שאנשים כמו מתי כספי, שלמה ארצי, אריק איינשטיין בטח, לא צריכים לעבור את מבחן הפלייליסט. לא כי אנחנו עושים להם טובה, אולי כדי שנעשה לעצמנו טובה ושנכיר בעצמנו כתרבות.

"זה לא שאני הנציג הצעיר שנצמד למבוגרים, זה בדיוק ההיפך - אריק הוא זה שבחר בי. אני רק מקווה שהמסר שעובר לאומנים לא אומר שנזכרים בך רק לאחר המוות, ואז אתה נכנס לפלייליסט. זה נראה לי מחריד".