שירים חדשים: ג'ק ווייט עדיין בתקופה הכחולה

למרות שם המשפחה שלו, ג'ק ווייט עדיין נמצא בתקופה הכחולה שלו (בכל זאת, את כל מה שהוא יודע הוא למד מהבלוז). אחרי אלבום הסולו המצליח שלו מ-2012, שהתאפיין בעיצוב כחול-עמוק, וייט חוזר עם קטע אינסטרומנטלי ראשון מהאלבום החדש.

הקטע, "High ball stepper", זכה לקליפ נהדר ובו חומרים שונים - כמעט כולם כחולים - מגיבים לוויברציות של רמקולים המנגנים את השיר. וייט תמיד ידע להתחרע על גיטרות חשמליות, והקטע החדש הזה הוא 4 דקות של התחרעויות משמחות שכאלו.

כמו בבית הספר הישן

חביב המדור קונור אוברסט, לשעבר (או לסירוגין) Bright Eyes, מוציא אלבום סולו חדש ממש עוד מעט, ושיר חדש ומוצלח מתוכו יצא השבוע לרשת. "Governor's ball" ממשיך את ההתעשרות המוזיקלית של אוברסט.

אם עד לפני כמה שנים הוא היה מסתפק בגיטרה-בס-תופים או אפילו רק בשישה מיתרים אקוסטיים, השיר החדש מציג עיבוד אולדסקול רחב: מקהלה, גיטרת סלייד, חטיבת כלי נשיפה, מחיאות כפיים קצובות, פסנתר שובב שמציץ באמצע השיר. מי שאוהב את הכתיבה וההגשה של אוברסט יהיה מרוצה, ומי שהתחיל להשתעמם מהעיבודים הקבועים שלו ימצא פה עניין שוב. אני כבר סופר את הימים עד האלבום.

רגש בלי פנים

בקליפ החדש של The Antlers לא רואים אנשים מנגנים. בעצם, לא רואים בו אנשים בכלל. "Palace", שיר חדש מתוך האלבום המתקרב שלהם, Familiars, זכה לקליפ שבו רואים רק בית עזוב ומים גועשים, לפעמים באותו הפריים.

זה קליפ יפהפה שמשרה תחושה משונה, מטרידה ועגומה מעט, של בית שכרגע יצאו ממנו, של משהו גדול שנשבר בסערה גדולה, אולי אותו ארמון מכותרת השיר. לא הרבה קליפים מצליחים לעורר כאלה רגשות בלי להראות פנים אנושיות או משהו חי באופן כללי. אפילו חיות אין פה. רק קירות, מראות שבורות ואיזה געגוע כבד ששורה על כל המקום. נפלא.

כאן דווקא יש שחקנים - והם מוצלחים

ה-Animated gif (הגיף המונפש? חייבים למצוא לזה שם טוב בעברית) השתלט על כל חלקה באינטרנט, טובה או אחרת, והאסתטיקה של תנועה שחוזרת על עצמה שוב ושוב ושוב בלולאה קצרצרה הפכה ממחזה מוזר למראה נפוץ ומוכר.

כמה וכמה קליפים השתמשו בטכניקת העריכה הזו בשנים האחרונות, אבל אני חושב שרק "Simple and sure", הקליפ החדש של The pains of being pure at heart, הצליח לשחזר את האפקט בלי תעלולי עריכה, אלא רק בזכות שחקנים מוצלחים וכוריאוגרפיה מוקפדת. כמובן, חלק גדול מההצלחה היא שהחזרה הכפייתית על תנועה קטנטנה אינה מוקפדת עד הסוף, ואפשר לראות שלא מדובר בעריכה אלא בשחקנים חיים. חינני ומקסים.