איפה שהקירות יותר זקנים מהויסקי

את הריח הזה אי אפשר לשחזר ואי אפשר להישאר אדישים אליו. בחלק גדול מהאנשים הוא מעורר גועל, אבל לי הוא גורם להרגיש שהגעתי הביתה. אני מתכוון לשילוב של עץ ישן שבין שכבותיו נספגו כבר ליטרים רבים של בירה, ריח קל של טיגון שבוקע מכיוון המטבח (למרות הוונטה החדשה שהותקנה שם ממש עכשיו, בתחילת שנות ה-90), מגבות ספוגות בכל נוזל אפשרי שגם מאה כביסות לא יצליחו לטשטש את מקורותיהם, וגם רמזים קלים של עשן. כל-כך קלים שאפילו טועמים מקצועיים לא יוכלו לומר אם הוא שריד לסיגריה שהרשה לעצמו שוטף הכלים לעשן בשלוש לפנות בוקר כשנותר לבד במקום, או תולדה של שנים שבהן הושארו זנבות של סיגריות מכל הסוגים על קצה הבר, בימים שעוד היה נדמה לנו שניקוטין ואלכוהול ילכו יד ביד גם כשיהיו זקנים.

אם רוצים לחבר לריח הזה פסקול, נסו משהו בטעם של פעם. נניח "אנג'י" של הסטונס, שיר שאולי הביא לכם פעם זיונים, אם כי לא בכמות או ברמה שהביא למיק ג'אגר. "אנג'י" הוא מהשירים האלה שאף פעם לא היו האהובים עליך, אבל מתחברים לך עכשיו לכל כך הרבה רגעים: שבת לא נגמרת במוצב בלבנון, סלואו צמוד במסיבה עם ילדה יפה מהנח"ל, או סתם ערבים שראית מקרוב מדי את האסלה בשירותים של הפאב.

"מאמי, תבחרי. זה או אלה, או של חמת"(אייל טואג)

הפרצופים מסביב מוכרים לך ממבט ראשון גם אם לא ישבת כאן כבר עשר שנים או אף פעם. לכאורה מדובר באנשים שאין מה לרחם עליהם: יש להם מספיק פנאי וכסף לשבת וללגום משהו גם בשעות שאנשים אחרים עוד עמוק בתוך יום העבודה. ובכל זאת משהו במראה שלהם נוסך בך דכדוך קל, כי חוץ מהמלצרית החדשה ולפעמים גם הברמן, אין פה אף אחד שנראה כאילו הוא עוד לפני השיא של חייו. להפך, כולם כאן נראים כמי שיורדים אט-אט מגבעת חייהם - גם אם המסע יכול להימשך אפילו עוד 30 או 40 שנה, ובתנאי שיפסיקו לשתות ככה.

בשיחות שמסביב, כך נדמה, מקבלים נקודות על זיכרון. קרנו של האדם עולה ככל שהוא זוכר יותר שמות ומקומות מפעם. נו, את הבחור הגבוה ההוא, עמי או אולי אייל, זה עם החברה היפה שהיה שותה פה ממול כשעוד היה פתוח, לפני שההוא סגר או ברח לאמריקה, אולי נפטר - מה זה בכלל משנה, העיקר שזוכרים. תהא נשמתו צרורה בצרור השותים.

אם לתמצת את כל זה למשפט אחד, אז מעולם לא ראיתי אנשים שזוכרים כל-כך הרבה מרוב מאמץ לשכוח. מאמץ לשכוח את הרגעים הרעים שליוו את

הזיכרונות היפים, מאמץ לשכוח את החלומות שחלפו עם השנים. זוכרים אנקדוטות, מדחיקים תחושות. שותים עוד אחת, אוכלים עוד משהו שהרופא המליץ כבר לפני כמה שנים להפסיק לאכול, ואז שותים עוד משהו.

ברקע כבר מזמן נגמר "אנג'י" והתחיל משהו אחר של להקה שפעם הכרת. לרגע אחד אתה מחסיר פעימה כשנכנֶסת פנימה הפצצה שפעם גרמה לך להגיע לכאן בכל ערב בתקווה נואלת שעוד ילך לך איתה, ובסוף התחתנה עם בעל הבית. השנים, ההריונות, הדרינקים והשאכטות לא עשו לה טוב, אבל כשהיא נכנסת אתה רואה אותה לרגע בת 25 ולא 52. רק על המבט החטוף הזה שאתה נותן בה כמו פעם היא הייתה מוכנה ללכת איתך עכשיו לכל מקום אפשרי, אבל שום מקום בעולם אינו אפשרי כשכבר לא עומד לך אחרי ארבעה בלנטיינס עם קרח ושלוש בירות.

הנה עוד משהו מצחיק ממש כמו הריח שהביא לי את הדז'ה-וו: כמו שרוב האנשים לא יכולים לסבול אותו אבל מי שכן פשוט מתמכר לו, ככה גם החוויה כולה. ל-90 אחוז מכם נדמה שאני מצייר תמונה קודרת, בעוד שאני מתאר פנטזיה. אחרת לא הייתי חוזר אליה שוב ושוב, בדיוק כפי שעשיתי החודש בחמישה מקומות ותיקים ונפלאים בשתי הערים של חיי. כרונולוגית, חיפה ותל אביב.

"אני מקווה שלא הכניסו לי פה סם אונס"(אייל טואג)

ההורים של גילי פינקוס מ"העוגן" נכנסו למקום רק ב-1962, וכבר אז הוא פעל יותר משני עשורים. תעשו חישוב ותגלו כי המוסד שכתובתו "שער פלמר 3" הוא אחד הפאבים הפעילים הוותיקים בישראל, אם לא הקשיש שבחבורה. למרות מתיחת פנים רצינית שעבר המקום בשנים האחרונות, אם שותים מספיק גינס ומצמצמים את הרווח בין העפעפיים למינימום ההכרחי אפשר לראות בחוץ חיילים בריטים. אם אתם כבר בבירה השלישית בוודאי תבחינו במלחים של הצי השישי, בדוכנים של בשמים מוברחים, סרטים כחולים "סופר 8", ג'ינסים אורגינל, קוניאקים יקרים ונשים זולות.

גילי גדל לתוך האווירה הזאת. הוא מסוג האנשים שאני תמיד שמח לראות כמי שפוגש חבר ותיק, אף שמעולם לא היינו חברים קרובים. לפני כמה שנים הוא קנה באחת (תרתי משמע, אגב. זה היה במקרה באחת בלילה) את אהדתם של חברי מערכת בלייזר כשבתום ליל שתייה מפרך, רגע לפני החזרה לתל אביב, עצרנו אצלו לדרינק אחרון. הוא כבר היה עם המפתח תקוע בצד החיצוני של דלת הכניסה, בדרך להפעיל את האזעקה וללכת הביתה. המקום היה כבר חשוך, המוזיקה כובתה, צוות המטבח הלך, המלצריות התפיידו יחד עם הלקוחות האחרונים, אבל גילי הוריד מהמדף בקבוק של ג'יימסון וכמה צ'ייסרים ומזג לכולנו שני סיבובים מהירים; לא הוא האיש שייתן לחבורה של בני אדם צמאים שמתדפקים על דלתו באישון לילה ללכת לדרכם מבלי שישקה אותם תחילה.

העובדה שהאיש מצליח לייצר כבר לא מעט שנים את הרוסטביף הכי טוב בארץ, בלי שום תחרות וחרף כל מאמצי החקיינים, היא רק הבונוס של ההיכרות ההיא. לא תהיה פעם שנצא לסיבוב חיפה שלנו בלי לעבור אצלו לשתי בירות ואחד רוסטביף, גם אם בדיוק סיימנו ארוחה של שעתיים במעיין הבירה הסמוך, כשבבטן שלנו יש יותר חזירים מאשר במכירה פומבית של רכוש מעוקל.

פחות ממאה מטר מהעוגן נמצא "הסנדק" של האחים יעקב ועזרא. מ-1979 פועל המקום הזה, כלומר 35 שנה ללא הפסקה. בשנות ה-80, כשצפוניים עוד לא ראו מספיק סדרות טלוויזיה כדי לאמץ את האלכוהול כטרנד והשאירו אותו לימאים אמיתיים או לסתם גברים של דאון-טאון, הבר ב"קדושי בגדד 30" מכר הכי הרבה אלכוהול למטר בישראל.

"אני אראה ליורופסקי הזה מה זה להחזיר לי מנה"(אייל טואג)

הסנדק הוא צריף שצמוד לשער הכניסה לנמל חיפה ולמסילת הברזל שהרכבות החולפות עליה מרעידות את קירותיו ומעבירות תחושה של ארץ רחוקה. אחרי הרבה גלגולים ובהם גם ניסיון לא מוצלח להשתלב בחיי הלילה של אזור המרכז (דווקא ברמת גן אוף אול פלייסס, באזור חיוג 03) נקבעה כאן שגרה ברוכה: יעקב עם ברמנית-מלצרית עומדים מאחורי הבר, ועזרא ספון במטבח ויוצא מדי פעם רק ל"שלום שלום" עם הקבועים או לסיגריה.

נדמה שהזמן כאן עצר מלכת לפני 30 שנה. אם זה לא ברור לכם עד כה מתפאורת העץ הכבדה, מהבקבוקים הישנים על הדיספליי עוד לפני שקראו לזה ככה או מלהיטי האולדיז שברקע, הרי שמבט חטוף בפלטת הנקניקים והגבינות תבהיר לכם את הנקודה: די לקחת קיסם מעוטר בנצנצים כאילו היה דקל קטן שהלך למסיבת טבע ולנעוץ אותו בתוך משולש של לה באש קירי, אותה פרה הגועה בצחוק צבעוני מהמדבקה שעל עטיפת הכסף, כדי להרגיש כמו גבי ודבי שנעצו לראשונה את המג'יק-סטיק במפה.

מקדושי בגדד פונים לרחוב הנמל והולכים לאורכו עד לתחילתו, ובמילים אחרות עד ל"קלמנס". מכל שלוש הכתובות בסיור שלי בחיפה זה המקום הכי חדש - הוא נמצא במיקומו הנוכחי, "הנמל 3", רק מ-1991 - אבל ההיסטוריה של קלמן לוקחת אותו ואותי לגלגול הראשון שלו מאחורי הבר ב"חיפה הקטנה" שבמרכז הכרמל.

הנה גילוי נאות: בכל מה שקשור לקלמן מיידלר אני משוחד מראש, כי חיפה הקטנה שלו היה המקום הראשון שבו נהגתי לשתות בקביעות. אמנם הייתי אז רק בן 16, אבל נראיתי כמו בן 26 וחוץ מזה כבר חלה התיישנות על כל העניין.

קלמן כבש אותנו לאט אבל בטוח עם בדיחות אינסופיות שהיה מספר ככה שכל הגוף שלו משתתף בסיפור, מצחיק יותר מהפואנטה, וזה לא שהפואנטה פראיירית. עם חוכמת החיים הפשוטה שלו, עם הסיפורים המאלפים מתקופתו כימאי ובעיקר עם החלום הקבוע שלו שאני זוכר כבר יותר מ-20 שנה: לפתוח יום אחד מקום משלו בתל אביב. המניירות האלה של קלמן הן הפסקול האמיתי של המקום, יותר מכל שיר של אל סטיוארט או להקת אמריקה שמתנגן ברקע.

"והלל לא נתן לי להעתיק שיעורים אף פעם"(אייל טואג)

"אני זקוק לך כמו שהפרח זקוק לגשם", הייתי שר עם אמריקה מעל חזה אווז מעושן שהיה מנת הדגל של המקום וכוסית של זוברובקה זהובה, ומקווה שהמחווה הרומנטית תעשה את שלה. היא אף פעם לא עשתה, אולי כי לא ידעתי אז שנשים לא אוהבות גברים שמדמים את עצמם לפרחים. בצר לי התנחמתי באווז השמנמן שהשתכשך לו בחמאת שום-שמיר שהייתה אז בת לווייה חיונית לכל סלסילת לחם, ובחיפה, תודה לאל, נשארה כך עד היום.

למחרת בתל אביב אני על הבר של "עמירם", האיש והמקום. הוא עצמו יצא אמנם לעוד אחת מהגיחות שלו מסביב לעולם בשמונים מיליליטר, אבל הפעם הוא הותיר את הפאב בידיה האמונות של חגית, אקס "בטי פורד". היא מוזגת את פיינט הגינס הכי טוב שתוכלו למצוא בישראל, ותכף נגיע אליה.

עמירם, האיש שקרא למקום בפשטות על שמו, הוא במקור חיפני. ילד טוב להורים ייקים שגדל בשכונת אחוזה כשעוד דיברו בה בעיקר יידיש וגרמנית. עוד בהיותי חייל, כשתל אביב נראתה לי רחוקה כמו ניו יורק ורק אולי מעט פחות נוצצת ממנה, שמעתי על המקום ההוא "שנמצא מול אוסישקין של הפועל תל אביב". אז אוסישקין כבר מזמן לא שם וצריך ממש להגיד לאנשים שהכתובת היא "התערוכה 8", אבל עמירם עוד בסביבה, והשינוי היחיד שאני זוכר במקום מאז שהגעתי אליו לראשונה ב-1989 הוא שכבר אין נסורת על הרצפה.

אוכל נפלא יש בפאב הזה. גם כשבכל העיר אי אפשר להשיג עגבניות, בעמירם תמצא כאלה אדומות שתיאלץ לגעת בהן כדי להאמין שהן לא מפלסטיק. הבצל הירוק יהיה ירוק יותר מוואסילי ואלירן חולצה-אפורה גם יחד, ההרינג יהיה כבוש בדיוק במידה הנכונה, פלטת הגבינה תכיל תמיד כמה פרוסות של גאודה מיושנת כרשות השידור, ואפילו נקניקייה בווארית פשוטה תיצלה במטבח באופן טעים ומדויק להפליא.

מכאן נחלקות הדעות לשניים: כאלה שמוכנים לשלם על האיכות, וכאלה שהחשבון גורם לשלוק האחרון של הגינס להיתקע להם בגרון. כמי ששייך לקבוצה הראשונה, אני דווקא יכול להבין את המתבאסים. כולנו כבר התרגלנו שבעלי הברים רודפים אחרינו עם צ'ייסרים מתחנפים בחינם, וקשה לפגוש מישהו שבטוח שהעבודה שלו שווה יותר. מצד שני, אולי באופן ביזארי, זה אחד הדברים שאני דווקא מעריך במקום: הגמבה שלהם אדומה יותר, הנקניקייה עסיסית יותר והגבינה כהה יותר. למה שיתפשרו על המחיר?

על הבר בצהרי יום שישי יושב משמאלי ר', מהדמויות המוכרות בברים ברחבי העיר. הוא לא מפסיק להזמין אותי לצ'ייסרים של ויברובה, שבאחווה קתולית הולכת נהדר עם הגינס שלי. מימיני יושב א', הברמן המעוטר בתולדות הברנז'ה המקומית ובעל כמה מקומות, דווקא מהנוצצים והחדשים יותר, שלא מוותר על שעת השפיות שלו במקום לפני שהוא יוצא לחבק את הלילה.

מאחורי הבר מחופשת חגית למכשפה לכבוד פורים, ומשלימים את המצבה עוד שני אנשי עסקים הולנדים אוהבי ישראל, שבשם אהבתם עושים את המעשה הכי לא הולנדי בעולם ומזמינים לנו סיבוב על חשבונם. הקבועים בשולחנות שמסביב נראים כאילו היו כאן בכל יום שישי מאז תחילת שנות ה-80, אבל זה רק מפני שרובם באמת היו.

כיאה למקום שקם בצלמו ובדמותו של יקה מהכרמל, עמירם אינו מקום של הפגנת חיבה גופנית. לא תראה כאן גברים מתחבקים אלא לעת גולים, ושום ברמנית לא תנשק אותך על השפתיים בתקווה להגדיל את הטיפ שלה בסוף הערב. זה מקום של אנשים ישנים מהצפון הישן. כאלה שמסוגלים לנהל שיחה על כותרת מעניינת מהעיתון או על מזג האוויר, אבל בגדול יניחו לך לנפשך, בתנאי שתנהג כלפיהם בדיוק אותו דבר. אולי משום כך אני מת על המקום הזה, שלולא הגיחות עם המפתח לשירותים שמעבר לפינה היה נדמה שהוא נמצא בעיר זרה, ורק במקרה תושביה דוברי עברית.

"אנג'י" ברקע, כי איך לא, כשאני מצטרף לערן על הבר ב"השופטים". בכוונה שמרתי את המקום הזה לסוף סיבוב הוותיקים שלי, כי בלי שידעו בעליו ובלי שביקרתי בו יותר מדי גם בשיא תהילתו, הייתה לו השפעה מכרעת על חיי.

השופטים נפתח ב-1981 והיה אחד המקומות הקבועים של אנשי עיתון "חדשות" עליו השלום, שנפתח כמה שנים אחריו ונסגר הרבה לפניו. אנשי חדשות עיצבו את תודעתי כמתבגר וכאיש צעיר; בשלהי האייטיז, בחופשות שבת מהצבא, הייתי עובר על "ציפורה" המיתולוגי וקורא על מחזות מסעירים שהתרחשו ליד שולחנות הפאב הקטן הזה. גברים שאת כתיבתם הערצתי התגפפו עם נשים שבטוח היו סקסיות בטירוף, אם כי מעולם לא ראיתי את דיוקנן. אושיות תרבות שתו, רבו, התפייסו ושוב רבו - וציפורה הייתה שם כדי לדווח על הכל.

השופטים היה לברנז'ה של שנות ה-80 מה ש"כסית" היה לבוהמה של שנות ה-60 וה-70. אם "פרקליטי אל-איי" ומאוחר יותר "30 ומשהו" היו הגשר התרבותי שעליו עברתי מסוציאליזם סגפני לקפיטליזם נהנתני (או "יאפי", כפי שקראו אז לחוד החנית של הבורגנות האורבנית), אזי "השופטים" היה הנתיב המהיר שלי מחיפה לתל אביב, מחלומות על להיות חקלאי בקיבוץ בעמק החולה לתחילת העבודה בעיתונות.

אני זוכר שבביקור הראשון שלי ראיתי את יצחק קלפטר יושב ומקטר על איך סידרו אותו לאורך שנות התהילה של "כוורת", והייתי בטוח שזהו, נגעתי בשמיים ויותר מזה אין. תל אביב שנראתה לי דרך תחתית כוס הגולדסטאר עם הידית של אותם ימים הייתה שילוב של אנשים יפים ומתוחכמים שעושים עיתונות אחרת, שותים לשוכרה, דופקים שאכטות בלי לדפוק חשבון למשטרה ומזדיינים כמו שפני סלע בעונת הרבייה. המדהים בכל זה היה להיווכח עד כמה מעט טעיתי.

בחזרה לימינו אני יושב על הבר עם ערן שהיה כאן ברמן במשך עשור (2001-1991) ולא מאמין איך השנים שחלפו לא הקהו כהוא זה את טעמו הנדיר של ה"טוסט האם", שהיה ונותר אחת ממנות הבר המשובחות בעיר. ערן מסגיר את הסוד: חמאה שמורחים משני צידיו של הטוסט מקנה לו גוון וטעם של טיגון יותר משל קלייה.

אנחנו מדברים קצת על ההיסטוריה של המקום, מנסים להיזכר בשם הקודם שלו, זה שהלוגו שלו היה דיוקן של אדון מפעם בכובע צילינדר, או מתי בדיוק עזב את השותפות איתן ורדי (היום "טורקיז") ופתח את ה"זנזיבר" בהמשך אבן גבירול כשדרור (היום "פפיטו") בדיוק נכנס בנעליו. תוך כדי שיחה אנחנו קולטים כמה שנים חלפו מאז ומשתתקים במבוכה, מבוכה דומה לזו שאפפה אותנו לפני חמש דקות כשהבלונדינית הצעירה שאולי התחפשה לכבוד פורים ואולי לבושה ככה תמיד שלחה אלינו חיוך יפה מעל כוס בירה. החלטנו או יותר נכון קיווינו שבטח יש לה תסביך אב, אם כי הוא כנראה לא מספיק עמוק בשביל יותר מחיוך. ולא שביקשנו יותר.

העדות הגדולה ביותר לשיני הזמן שננעצו בכולנו מאז היא הצרבת שעשה לי הטוסט. שלא תבינו אותי לא נכון: הטעם נפלא, אבל השילוב בין הבשר לגבינה וערמת החמאה שמצפה את פרוסות הלחם מבפנים ומבחוץ הוא כבר לא לקיבולת שלי. ובכל זאת אני מצדיע, כי כמה נועזות היה צריך בשביל להגיש טוסט עם האם לפני יותר מ-30 שנה!

בקצה הבר יושב זוג צעיר, אפילו צעיר מאוד, בתחילת שנות ה-20 לחייו. הבחורה יפה כמו שרק בת 20 וקצת יכולה להיות, אבל דווקא הגבר לוטש מבטים לעברי יותר מהמקובל ולוחש משהו באוזני חברתו. אולי הוא לא מאמין שהוא כאן, בעיר הגדולה, שותה במקומות ובחברת אנשים שאת שמותיהם הכיר עד כה רק מהעיתון. אני מקווה שהוא מאותם עשרה אחוזים שאוהבים את הריח ההוא, ושאולי בעוד כמה עשורים הוא יכתוב עלינו באותה אהבה שבה אני כותב היום על האנשים שהשקו אותי עד שגדלתי כל כך יפה.

וגם, אקסטרה אולד

במשך השנים מיצבו את עצמם כמיתולוגיים עוד רבים וטובים מאוד, ומסיבות שונות לא הרחבנו עליהם בסיבוב הזה. את "ארנולד" שהצליח לשמור על אופי של פונדק דרכים למרות משכנו החדש בצפון תל אביב, השארנו מחוץ לרשימה מפני שהוא יותר מסעדה מפאב; הוא הדין גם ל"מעיין הבירה" בחיפה, פעם מקום של שתיינים והיום בעיקר של חובבי אוכל רומני, וכן מקומות וותיקים בפריפריה כמו "ההוביט" בזיכרון יעקב או "טבריה הקטנה" (תנחשו לבד איפה).

את החמארה של מתי לנדשטיין ("מתי המקלל") השארנו בחוץ למרות שמדובר במקום עם הבירה הכי טובה בישראל ועם האנשים הכי טובים בעולם. זה משום שמתי מעולם לא היה פאב, אלא היה ונותר עיר מקלט למי שחייב את הדרינק שלו באמצע היום, רצוי עם חתיכת דג מלוח בצד. גם ה"דאנק" החיפני הוותיק נשאר מחוץ לרשימה בגלל הכללים המוזרים שכופה על יושבי המקום הבעלים, למשל איסור כניסה לחבורות של יותר משישה אנשים גם אם הם הכי נחמדים בעולם.

אי אפשר לסיים רשימה כזאת בלי להזכיר את "פינק" בירושלים, אולי ראש וראשון לכל רשימה דומה שהייתה נכתבת עד לפני כמה שנים. כשמהרהרים בעצב בפינק שנסגר וכשרואים איך העירייה מתאנה לגיבורי תרבות כמו מתי ועמירם, צריך להעריך עוד יותר את המקומות שעובדים כבר עשרות שנים ונהיו למוסדות של צרבות שתייה. בכל מקום נורמלי בעולם היו מעודדים אותם להמשיך לפעול; אצלנו נראה שאין כבוד אפילו לכבוד עצמו.