נשבע לך לא בוגד. צפו
מונדיאל 2014: שליחנו לגביע העולם, עמיר פלג, יצא למסע לעבר שורשיו של דייגו קוסטה, החלוץ שנולד בברזיל, נקרא על שם מראדונה ובחר דווקא בספרד. עיר הולדתו, לגארטו, נראית בחלקה כמו מחנה פליטים, ברחובות יש יותר תנועה של סוסים מאשר של מכוניות, ועבור הילדים המקומיים הוא עדיין בוגד
יש מקומות ש"עלו על המפה" בזכות האנשים המפורסמים שיצאו מהם. כזאת היא בדיוק לגארטו, העיר שבה נולד וגדל עד גיל 16 דייגו קוסטה. החלטתי להגיע לשם אחרי המשחק בין הולנד לספרד, שבמהלכו הקהל הברזילאי שרק בוז בכל פעם שהכדור התקרב לחלוץ שגדל אצלם במדינה, אבל העדיף ללבוש את המדים הלאומיים של ספרד. גם במחנה האימונים של הספרדים כאן, הקהל מגיע רק כדי לצעוק לעברו "בוגד".
אז נסעתי ללגארטו כדי להבין איך מרגישים בעיר של האיש שהפך להיות עבור הברזילאים משהו בסדר גודל של מרדכי ואנונו. העיר ממוקמת בצפון מרכז המדינה, 292 ק"מ מסלבדור, ממש סוף העולם שמאלה. המסלול היה מרהיב. בקטעים של האוטוסטרדה אפשר היה לראות נוף מרהיב של האוקיינוס ומשני צדדיה היו פרושים יערות עד של דקלים וירוק אינסופי שגרמו לי לזמזם את "יש לי ארץ טרופית יפה".
לא שכחו
אוהדים צעקו לדייגו קוסטה "בוגד"
תומר גנור, ברזיל
באימון שקיימה נבחרת ספרד בקוריטיבה לקראת המשחק מול הולנד במונדיאל הגיע קהל ברזילאי, אשר גידף את החלוץ שהעדיף את אלופת העולם על פני מולדתו
איכשהו, בפנטומימה מלווה במילים בינלאומיות (כמו למשל "דייגו" ו"קוסטה") הצלחנו להגיע להבנות. בחור נחמד אחד עם טוסטוס הוביל אותי לבית המשפחה. ולא היה קשה לזהות שזה המקום. על חומת האבן מעבר לכביש הקימו החברים של דייגו מעין סוכת תהילה, עם סכך מסביב, קישוטים וכמובן ציור קיר ענק של יקיר העיר במדי אתלטיקו מדריד. לא במקרה פגשתי שם את פליאו (אם הבנתי נכון את השם) שרכב על טרקטורון צהוב מכוסה בדגל הספרדי - ויצא לעשות סיבוב ברחבי לגארטו. המסר היה ברור: עבור תושבי המקום, דייגו קוסטה עדיין גיבור־על וממש לא בוגד. נשבע לכם לא בוגד.
בוגד? תלוי את מי שואלים. העיר לגארטו(צילום: עמיר פלג)
הבית הדו־מפלסי של משפחת קוסטה בולט מאוד בנוף הכללי של הבקתות הישנות והנמוכות. הוא היחיד שבנוי מאבן שיש מבריקה, ובחניה עמד ג'יפ חדש. ביקשתי להיכנס פנימה, אבל פליאו הסביר שהמשפחה תחזור רק בערב. אז חזרתי לפנטומימה והעברתי לו שאני מעוניין לראות את המגרש שבו גדל הכוכב של אתלטיקו מדריד. האיש שנבחרות ברזיל וספרד - לא פחות - נאבקו על שירותיו, ושבעקבות בחירתו הפך לפרסונה נון־גראטה במולדת.
בדרך עברנו במבנה קטן עם חלונות מסורגים - בית הספר של דייגו, שבו הוא החל להתבלט ככדורגלן. משם המשכנו לצד השני של העיר - ל"מועדון הכדורגל של ברצלונה לגארטו". ככה היה כתוב על השלט מאיר העיניים בכניסה, שלצידו הדיוקן של הבוגר המפורסם ביותר. במגרש בעל דשא דליל במיוחד שיחקו כדורגל ילדים בני 8 עד 10, עם שני שערים מעץ. חלקם היו יחפים. לכבוד הזר המוזר עם המצלמה הם הפסיקו את המשחק והתגודדו סביבי. לתקשר איתם לא ממש יכולתי אז זרקתי לאוויר "דייגו קוסטה" ועשיתי תנועה עם האגודל. שניים מהם צעקו: "נו דייגו קוסטה, ניימאר". כאן הגעתי למסקנה השנייה שלי בלגארטו: עבור הילדים, שלא ממש הכירו את דייגו קוסטה, הוא דווקא כן בוגד.
הילדים המקומיים מעדיפים דווקא את ניימאר(צילום: עמיר פלג)
כמה מטרים ליד, במגרש מטופח מעט יותר, שיחקו קבוצות הנערים של בית הספר. על החולצות היה להם סמל של ברצלונה הספרדית, מועדון האם. אחרי תדרוך קצר של המלווה עם הטוסטוס, הם הסבירו לי, בשפת האצבעות, שאין להם שום בעיה עם ההחלטה של יליד המקום. להפך.
כדי להעביר את הזמן עד הערב, המשכתי למלון הכי נחשב בלגארטו, שבארץ היה מקבל כוכב אחד. דוווקא שם, עם פקיד הקבלה פאולו מארקז בן ה־24, הצלחתי לנהל שיחה של ממש. אני כתבתי שאלה באנגלית, הוא תירגם וענה בפורטוגזית באמצעות גוגל, ואז תירגמנו את התשובה לאנגלית. ולהלן התוצאות.
"אני חושב שהוא עשה את הבחירה הנכונה", כתב פאולו. "כי הצוות הרפואי בברזיל לא ידע איך לטפל בפציעה שלו. בכל המדינה מתייחסים אליו כבוגד כי הם לא מבינים מה עבר עליו בילדות. אבל אצלנו בלגארטו האנשים לא חושבים ככה. להפך, אנחנו מאוד מבינים את ההחלטה שלו. אם ספרד תשחק נגד ברזיל, ברור שנרצה שברזיל תנצח, אבל לפחות 50 אחוז מהתושבים כאן אוהבים מאוד את ספרד בגללו, וכמובן את אתלטיקו מדריד. כשאתלטיקו מנצחת יש פה זיקוקים וכשדייגו כובש כל השמיים מוארים".
שומע קריאות "בוגד" גם במתקן האימונים של ספרד(צילום: רויטרס)
כשפאולו מדבר על "מה שעבר קוסטה בילדות" הוא מתכוון לכמה ניסים. הראשון שבהם התרחש כשלדייגו מלאו 15 ימים. אמו ניגשה לבדוק מה עם התינוק וגילתה נחש ארסי זוחל בין ידיו. ברגע האחרון היא שלפה אותו מהעריסה מבלי שהספיק להכיש את דייגו. הנס השני אירע כשדייגו היה בן 14 ונסע עם קבוצתו במיני־ואן למשחק בסלבדור. הרכב סטה מהכביש ואחד הנערים נהרג. קוסטה ההמום והמפוחד, שישב מאחור, יצא מזה ללא פגע. לא הרבה אחר כך, קצת לפני שעזב את לגארטו והחל לפתח קריירה מדהימה, הוא וחבר רכבו על אופנוע, איבדו שליטה ונפלו לצד הנהר. החבר נפצע בבטנו, דייגו שוב ניצל בנס.
תוך כדי שיחה, פאולו נכנס לאתר האינטרנט המקומי של לגארטו (lagartense.com.br), שמעניק למקור הגאווה של העיר את הכבוד הראוי לו. בין השאר מוצגת שם תעודת האזרחות הספרדית שלו וציטוט של דייגו: "רק אני יודע את הסיבה מדוע העדפתי את נבחרת ספרד". כשנשאל אחרי התבוסה להולנד על קריאות הבוז, קוסטה ענה: "זכותם של האנשים לעשות מה שהם רוצים, עליי זה לא משפיע".
לא, זה לא דייגו קוסטה, אלא האח ז'איר(צילום: עמיר פלג)
קוסטה נולד בלגארטו באוקטובר 1988 ונקרא על שם דייגו מראדונה. הוא מגיע לחופשות בבית פעם־פעמיים בשנה. פאולו מספר שבזמן הזה הוא מנתק את הנייד שלו כי החברים מבקשים להיפגש, אבל הם לא כועסים. מדי פעם הוא שולח כסף להורים, כפי שניתן להבין מבית השיש הלבן ומרכב השטח הכסוף. אחיו הצעיר והיחיד, ז'איר, דומה לו שתי טיפות מים והרבה אנשים מבקשים ממנו בטעות חתימות.
מגן אליפות ומדליית צ'מפיונס
הערב ירד והגיע הזמן לנסות לבקר בבית המשפחה. בחושך לגארטו נראית כמו עיר רפאים, אז פאולו צייר על פיסת נייר מפה שתיפקדה כג'י־פי־אס מעולה. אחרי ארבעה באמפרים פונים שמאלה ומגיעים. זה היה שלשום בשמונה בערב, בדיוק זמן המשחק של ארגנטינה נגד בוסניה, אבל מחוץ לבית זיהיתי מיד את ז'איר שעמד ודיבר עם חבר. אכן דמיון מוחלט לאח המפורסם. אילו נבחרת ספרד לא הייתה סגורה במחנה האימונים שלה לקראת המשחק הבא במונדיאל, הייתי בהחלט יכול לחשוב שזה דייגו קוסטה בכבודו ובעצמו.
גם ז'איר, בחור חביב במיוחד שנקרא כמובן על שמו של ז'אירז'יניו הגדול, לא דיבר מילה באנגלית. כנראה בזכות העובדה שכדורגל זאת שפה בינלאומית, סימנתי לו שאני מבקש להיכנס פנימה כדי לראות "פוטו" ו"קופה" - כלומר תמונות וגביעים של האח הגדול. הוא הבין ונענה בשמחה.
ז'איר בבית משפחת קוסטה(צילום: עמיר פלג)
מבפנים הבית היה מרשים לא פחות, עם רצפת שיש כמו הציפוי החיצוני. מתחת למסך בסדר גודל של 60 אינץ' עמדה תמונה קטנה של דייגו קופץ באוויר אחרי שער במדי אתלטיקו, כשכל שחקני הקבוצה רודפים אחריו כדי לחבק. באמצע הבית, בין חדר האוכל לחדרי השינה, יש חדר שמוקדש לבן היקר תרתי משמע. על קיר אחד תמונה ענקית ממוסגרת במדי אתלטיקו כמובן, ועוד כמה חולצות ממוסגרות של כל הקבוצות שבהן שיחק. על הקיר ממול תמונה של דייגו וז'איר בילדות, ועל הכוננית ממול מספר גביעים, כולל מגן האליפות הטרייה בספרד ומדליית הכסף מגמר הצ'מפיונס.
ז'איר היה כמובן ביום שישי במשחק של ספרד מול הולנד, וקפץ בפנדל הלא מוצדק שאחיו סחט ושהוביל ל־0:1 של צ'אבי אלונסו. אחר כך הוא התאכזב חמש פעמים, אבל בעיקר שמע את אלפי הברזילאים שואגים לעבר אחיו בוז כל אימת שהכדור הגיע אליו. כאן גייסתי שוב את חברנו הנאמן גוגל, ובאמצעות הסמארטפון שאלתי אותו מה הוא הרגיש באותן דקות.
"אני מאוד מצטער שהם נהגו כך", ענה האח באמצעות התרגום של הסמארטפון. "דייגו לא ראוי ליחס כזה. היו לו את כל הסיבות לקבל את ההחלטה שהוא קיבל".
בדרך חזרה לסלבדור כבר לא זימזמתי את "יש לי ארץ טרופית יפה", למרות הנוף עוצר הנשימה. משום מה לא יצא לי מהראש רק השיר: "נשבע לך לא בוגד, בחייאת עיוני לא בוגד".
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
